התדרדרות הארץ
לקראת תרבות עתידנית
איזה ז'אנר מתאים לדיון על עתיד השונה מהותית מההווה? בעוד "שיח המגמות" לא מצליח לחרוג משמעותית מההווה, התרבות כלואה בתפיסות ובחסמים דתיים לא-מודעים כשהיא מתמודדת מול "העתיד העמוק". לפיכך יש צורך בז'אנר שיחליף את הנבואה בתרבות המודרנית - ויאפשר שיח עתידני חדש. סיכום של מגמות ב-"התדרדרות הארץ"
מאת: חלום בלהה
פרשי האפוקליפסה. מהי הסטרוקטורה היהודית של העתיד?  (מקור)
בשנים האחרונות החליט יובל נח הררי להרים את צופר האזעקה. הוא מתריע לא מפני ההווה, ואף לא מפני העתיד, אלא מפני שיח ההווה על העתיד. הטענה היא שעיסוק אובססיבי בכאן ובעכשיו (למשל, עיסוק בפוליטיקה או ברצונותינו המיידיים), בא על חשבון עיסוק רציני בדמות העתיד הרצוי - ושהחסר הזה מסוכן לאנושות. כמו רבים אחרים הררי מנסה לשרטט מגמות לתוך העתיד, אך בסופו של דבר הפתרון שלו לאתגרים המהותיים ריאקציוני במפתיע. הררי טוען שמותר האדם מאלגוריתמי הבינה המלאכותית הוא התודעה, ולכן עלינו לחקור את התודעה שלנו באמצעות מדיטציה. אין טעם להתעכב על הגיחוך שבהצעה הזאת, ששקולה לרעיונות כמו החזרה לאיסלאם (אם רק נחליף את את מוחמד בבודהה), אך יש טעם לשים לב למאפיין המהותי שלה: זוהי הצעה דתית.

הררי, אדם חילוני באורח חייו אך בודהיסט באמונתו, נסוג אל הדת שלו כשמעמידים אותו מול הקיר של העתיד - הבינה המלאכותית. רעיונותיו חסרי אונים ואינטרוספקטיביים - בצלמה ובדמותה של דת זו, אך הוא רחוק מלהיות החילוני היחיד שנסוג אל הסטרוקטורה הדתית שלו כשמדובר במבט אל העתיד. למעשה, חלק ניכר מהאינטלקטואלים המערביים המביטים אל העתיד רואים בו את הסטרוקטורה הנוצרית הטובה והישנה - האפוקליפסה. שיח העתיד המרכזי של אינטלקטואלים אלה הוא "שיח ארבעת הפרשים" - זיהוי מבשרים לאפוקליפסה הקרבה ובאה במציאות הנוכחית, יחד עם הרמת קול קורא במדבר ל-"חזרה בתשובה" (דוגמא אופיינית בישראל: עפרי אילני).

כמו בנצרות, הם חסרי אונים מול האפוקליפסה, אך בהיותם חילונים גם רוח הנבואה ניטלה מהם והם נרתעים מחיזוי עתידות. התוצאה היא שיח עתיד מעוקר הנזהר מ-"חזון", כלומר חסר הצעה פוזיטיבית בעלת מעוף ("חלום") - על רקע אינספור אזהרות נגטיביות, חששות ופחדים. אך גורלם של מתריעים נוירוטיים מערביים אלה שפר עליהם לעומת אינטלקטואלים מוסלמים. מכיוון שבדת המוסלמית אין סטרוקטורה דומיננטית מספיק של העתיד המיוחל, התרבות המוסלמית תקועה בחלומות שיבה לעבר מדומיין, וכושלת לחלוטין בהתמודדות עם העתיד.

ברגע שמגיעים לדמות העתיד המהותי (דהיינו השונה מאיתנו מהותית, רחוק בזמן או לא), העולם החילוני נותר חסר כלים אינטלקטואליים - ואפילו ז'אנר כתיבה מתאים. במערב "קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם", לא בגלל שכל כך קשה לדמיין את סוף הקפיטליזם, אלא בגלל שכל כך קל יותר להישען על הסטרוקטורה המוכנה של סוף העולם. במזרח, תרבויות רבות לא טרחו מעולם לדמיין תמונת עתיד. כשהחילוניות ניסתה לדמיין תמונת עתיד רצוי - הדבר הוביל לשתי קטסטרופות רצחניות, עד כדי כך שהדבר הפך לטאבו.

כך נותרנו ללא שיח עתיד מפותח דווקא כשאנו זקוקים לו ביותר. הסטרוקטורה של התרבות עדיין נשענת על העבר. הסטרוקטורה של המדיה - על ההווה. בהתאם לכך בנויות גם שתי הסטרוקטורות הטכנולוגיות המרכזיות: גוגל, שלעולם אינה שוכחת, ושרתיה מכילים את הזכרון הגלובאלי - משמרת את העבר באופן נצחי ומצטבר. פייסבוק לעומתה היא שיח של הווה נצחי - דבר לא מתמיד בה מעבר לתוחלת חיים של פרפר. היסטוריונים עתידיים בוודאי יקוננו על אובדן כל השיח התרבותי של תחילת המאה ה-21, תקופה בה בחרה התרבות לחזור אחורה מהשיח המודפס לשיח מהסוג האוראלי. כמו מתרבויות אוראליות מסורתיות - דבר לא ישאר מפייסבוק ומאינספור הפוסטים המתחכמים, הדיונים ה-"מעמיקים" והמאמץ האנושי האדיר שמושקע בה (אלא אם כן יתבצע לקראת שקיעתה תהליך סיזיפי של כינוס, ברירה ועריכת התרבות האוראלית, כפי שקרה עם המשנה, האגדה והתלמוד. יש מתנדב?).

בהתאם לחלוקת הזמנים הזאת, פייסבוק שולטת בשיח החדשותי המיידי והשטחי, ולכן היא רשת שטוחה ללא דירוג משתמשים, ואילו גוגל שולטת בשיח התרבותי העמוק יותר, ולכן יש בה הבדלי יוקרה ודירוג בתוצאות בין אתר ותיק לחדש. אך מהי הפלטפורמה של שיח העתיד? אולי רק הספרות עוד מסוגלת לדמיין עתיד אחר, אך גם היא לכודה בז'אנרים כמו פנטזיה ומדע בדיוני, שהם בעייתיים ביותר בהיותם בנויים על תיאור העתיד כמציאות קיימת (כלומר כתיבה בזמן עבר או הווה), ולפיכך בהשלכת ז'אנרים של עבר (כמו הרומן הריאליסטי) על העתיד. התוצאה היא כמעט תמיד תמונת עתיד לא משכנעת וחסרת עומק פנימי - ורדודה ספרותית.

השיח הנבואי איננו לגיטימי בתרבות הנוכחית, ומרגיש לנו מגוחך עד כלות, בניגוד לתרבויות העולם העתיק שהכירו בו כז'אנר לגיטימי ומרכזי. השירה, הפרוזה, דברי הימים, הקינה, החוק, ספרות החכמה והמשלים - כל הז'אנרים התנ"כיים שרדו את תהפוכות ההיסטוריה, מלבד הנבואה. מדוע? האם הנבואה זקוקה לאלוהים? לאו דווקא. יתרה מכך - הנבואה נפסקה כ-1500 שנה לפני תהליך החילון, ודווקא בתקופה שרעיון האלוהים החל לצבור תאוצה תרבותית. האם זה בגלל שההטפה נפסלה? אבל הטפה היא עדיין ז'אנר חי, שהגיע לשיא פריחתו בימי הביניים, ודווקא אחרי הפסקת הנבואה. כיום, אפילו בתחום הספרות לא ניתן לכתוב נבואה. מה מקור הטאבו הזה?

ובכן, מקורו של המחסום הזה הוא כמובן דתי. הדתות עברו קודיפיקציה, והתגלות חדשה הפכה לכפירה - שסופה נידוי או עלייה למוקד. גם כיום הסנקציה החברתית היא דומה. אינטלקטואלים העוסקים בעתיד מואשמים לעיתים קרובות בהיותם "נביאי שקר" שרלטנים - וחשופים ללעג, בעוד עיסוק בהווה מקנה לאינטלקטואל תחושת דחיפות ופופולאריות (בחברה שבה הוא לא פעם נתפס כמיותר), ואילו עיסוק בעבר נותן לו הילה של קלאסיקה ועומק. לפיכך, סימן אופייני לאינטלקטואלים המעיזים לעסוק בעתיד הוא השימוש התכוף בפראזות מסתייגות ריקות כמו "יתכן שיום אחד נגלה ש-" או "ניתן לשער שלא מן הנמנע שאולי" וכדומה, משנמנע מהם לדבר ישירות בצורת עתיד כדרך הנביאים, או גרוע מכך - בצורת ציווי.

לכן יש לאזור אומץ וליצור ז'אנר עתידני חדש שבו הספקולציה היא הבסיס לשיח, ושבו גם לגיטימי לומר מה צריך לעשות: למה עלינו לשאוף? דווקא היהדות, יותר מדתות אחרות, יכולה לתת לגיטימציה לשיח כזה באמצעות הסטרוקטורה המשיחית הייחודית שלה. השיח המשיחי היהודי מכיל שלוש תכונות יסוד נצרכות:



מגמות ב-"התדרדרות הארץ"


תרבות עתידנית היא תרבות שמאפשרת שיח עתידני ושבה השיח הזה תופס מקום מרכזי - ובקצרה, תרבות שעוסקת בעתיד. יש בה ז'אנרים שדרכם מקובל לעסוק בעתיד, ולכן אפשר לדון בו בגלוי ובסטרוקטורות עשירות - בלי פאניקה אפוקליפטית ובלי אוטופיזם מגוחך. ב-"התדרדרות הארץ" ישנם כמה ראשי חץ שמנסים לבנות שיח עתידני, כל אחד מתוך עולמו שלו - ובז'אנר משלו:

אקטואליה אלטרנטיבית