משבר פולחן הבנים של המאה ה-21

היהדות היא כנראה המועמדת הטובה ביותר להיות התרבות שתצמיח מתוכה בינה על-אנושית. מדוע עלינו להעדיף השבחה גנטית של בנינו על פני בינה מלאכותית? על הטרגדיה אליה צועדת האנושות בבחירתה בהשקעות עתק באינטליגנציה מלאכותית לעומת חסימה מוחלטת של המחקר בהשבחת אינטליגנציה אנושית

בן לו היה לי  (מקור)

יונדאי ירושלמית חולפת העלתה בתודעתי את התמיהה: על איזה צורך פנימי עונה אדם שמדביק על מכוניתו סטיקר הקורא "להחזיר את הדר ואורון"? ההתגייסות של חלק ניכר מהציבוריות הישראלית לטובת החזרת חלקי גופות חיילים "הביתה" מביאה את שיח "החזרת הבנים" הישראלי עד אד-אבסורדום, ומעלה חשד שהוא מספק צורך סמוי, כאילו יש מי שזקוק לעוד "גלעד" בתודעה, ויסתפק בכל תחליף כלשהו לכך. למעשה, גם ההתגייסות הציבורית המקורית בנושא "החזרת גלעד הביתה" היתה חסרת פרופורציות במובהק, וכך גם זו שעסקה בהחזרת אהוד ואלדד משבי החיזבאללה, או החזרת רון הביתה, או החזרת יוסל'ה הביתה, וכמו כל פסיכוזת המונים גרמה נזק כבד לעניין עצמו - ונזקים אסטרטגיים "אגביים" לא פחותים. פעמים רבות משוייך הדבר לערך של פדיון שבויים ב-"יהדות". אולם מצווה זו לא התקיימה כמציאות פרקטית בתודעה היהודית מזה מאות שנים, ונדמה שאת מרכזיות רעיון "החזרת הבנים" בתודעה הישראלית יש לייחס למקור אחר.

ריבוי החטיפות עצמו בוודאי איננו הסבר לתופעה, שהרי באופן פרדוקסלי, דווקא שיח "החזרת הבנים" עצמו הוא הגורם הישיר לשימוש בנשק החטיפות. יריבי ישראל לא פעם עומדים משתאים מול יעילותו הפסיכולוגית, ואף מופתעים מהתגובות חסרות הפרופורציה שהוא יוצר - כפי שקרה לחיזבאללה במלחמת לבנון השנייה או לחמאס ב-"צוק איתן" עם חטיפת שלושת הבנים. אם נתבונן בדוגמאות אחרות המסעירות את התודעה הישראלית באופן חסר פרופורציה, מימין ומשמאל, כגון פרשת "הבן של כולנו" אלאור אזריה, "הבנים האובדים" בברלין שצריך "להחזיר הביתה", ובעבר טרם הנסיגה "החזרת הבנים מלבנון" - או להבדיל, כיצד מבצע אנטבה הועתק בתודעה למבצע "יוני" - נתפתה למצוא לתופעת "פולחן הבן" בתודעה הישראלית הסבר בסיסי יותר.

עוד מראשיתה, התרבות העברית נבנתה סביב "פולחן הבן" הרבה יותר מאשר סביב "פולחן האב". מיצחק קומר ודמות הבן התלוש בספרות העברית החדשה, דרך ספרות דור המדינה שעסקה באובססיביות בהקרבת הבנים כ-"מגש הכסף", ועד דמויות הבנים הפגומות שהגיעו לאחריהם - התודעה הישראלית נסערת סביב דמות "הבן הקולקטיבי" והפגיעה בו. לעניין בוודאי שורשים תרבותיים עמוקים, כגון סיפור העקידה, סיפור יוסף, השלכת הבנים ליאור וכדומה - וכמובן ארכיטיפ האם היהודייה האובססיבית לגבי הבן יקיר לי ופגיעה אפשרית בו. בהיפוך לפולחן האב ב-"בטוטם וטאבו" של פרויד, פולחן הבן נוגע ברגשי האשמה הקולקטיביים העמוקים ביותר של הקולקטיב היהודי.

אך כל זה פורט גם על צורך בסיסי יותר שאותו ממלא "הבן הקולקטיבי" בתודעה הישראלית - והוא הצורך של הקולקטיב היהודי לתפוס את עצמו כמשפחה, ולאשרר את קיומה ככזו. מעטים העמים המודרניים הבנויים על מיתוס פעיל של אב משותף, שכל העם נחשב לבניו, כמו העם היהודי. הקיום היהודי בגולה, יותר משהתאפיין כקיום כעם, דת, שבט או אפילו קהילה, היה קיום כמשפחה. "אחי" - זהו הכינוי הישראלי לזר. האמוציות העזות בשיח הציבורי בישראל אינן מזכירות מחלוקות פוליטיות לגיטימיות אלא מריבות במשפחה. האיבה לשמאל לא נובעת מרצונו "להחזיר שטחים" אלא משלילתו את רקמת המשפחה עצמה - זו עומקה של האשמת הבגידה. הציונות אולי ניסתה בהצלחה חלקית ליצור מוסדות שלטון מערביים למדינת היהודים, אך נכשלה לחלוטין, ואולי גם לא רצתה, בשינוי התשתית הנפשית של בני העם היהודי. קיסינג'ר התרעם על כך ש-"למדינת ישראל אין מדיניות חוץ - רק מדיניות פנים", אבל למשפחה באמת אין מדיניות חוץ - רק מדיניות פנים.

אך כיצד תתמודד עם התודעה היהודית - ולמצער, המשפחה היהודית - עם ירידת ערכו הצפויה של הבן לאורך המאה ה-21? בחברות אנושיות אחרות כבר ניכרת צניחה בשיעורי הפריון, ואילו החברה הישראלית עדיין רואה בהמשכיות ביולוגית, אולי כריאקציה לשואה, ערך ראשון במעלה. אך שורה מאוד ארוכה של מגמות - התגברות הפחד מההתחממות הגלובאלית וקטסטרופות טכנולוגיות פוטנציאליות אחרות, המשך מהפכת השחרור המיני לעבר העידן הפורנוגרפי, התפרקות מוסד המשפחה לרסיסים והחלפתה ברשת קשרים אנושיים, שינוי האתוס המוסרי לכיוון פוסט-הומניסטי ואולי אפילו אנטי-הומניסטי, ההמשכיות הדיגיטלית של האדם והתודעה בעידן הבינה המלאכותית - צפויות לאתגר את רעיון ההמשכיות הביולוגית האנושית בדרך חסרת תקדים. היונדאי הירושלמית אולי עדיין איננה חושדת בכך, אבל חמאס רחוק מלהיות האיום הגדול ביותר על פולחן הבנים היהודי. האם היהדות תצליח לשמר את אתוס הבן מול עולם שהולך ומתרחק ממנו? האם הבנים אובדים - וכבר לא יחזרו?

מה המשמעות של הבאת ילדים וגידולם בעולם שבו הבינה המלאכותית עולה על זו האנושית ולבני האדם הנולדים אין עוד ערך עבור הקידמה? האם הבנים האמיתיים שלנו יהיו הבנים שברוח - המחשבים כתלמידי האדם וממשיכיו - וההמשכיות הביולוגית תיזנח כרעיון פרמיטיבי שאבד עליו הכלח? דווקא מרכזיות הבן בתרבות היהודית יכול להביא אותה לנקיטת אמצעים שתרבויות אחרות יעדיפו להימנע מהם. ככל שאיום הבינה המלאכותית ילך ויתגבר ויתקרב ליכולות בני האדם, פולחן הבן של האמא היהודיה וההשקעה בהשבחתו יכול להיות הגורם שיפרוץ את המחסום התודעתי מפני השבחה אינטלקטואלית-גנטית של הבנים. כיום, האנושות מתכוננת לעידן הבינה המלאכותית בעזרת השיטה הידועה של בת היענה: טמינת המוח עמוק בחול. אם המגמה הזו תימשך, הפחד מבניאדם עליונים עלינו יגרום למחשבים עליונים עלינו.

לכאורה, מבחינה טכנולוגית גרידא יתכן שהאנושות יכולה לנצח בקלות את הבינה המלאכותית באמצעות השקעה בהשבחה אינטלקטואלית עצמית - שהרי במירוץ הזה נכון להיום לביולוגיה יש יתרון גדול על הטכנולוגיה ונקודת ההתחלה שלה גבוהה בהרבה. יותר קל להשביח גנטית את המוח של בנינו - למעשה אנחנו לפעמים עושים זאת באמצעות נישואים - מאשר לבנות מוח מלאכותי מאפס. אך כל עוד כל המחקר בכיוון של השבחה-גנטית אנושית חסום לחלוטין - אידיאולוגית ופרקטית - ולעומתו המחקר בבינה מלאכותית ממומן בכל העוצמה שיכולות להציע החברות הגדולות ביותר בעולם בעזרת מיטב המוחות והמדענים - יתכן שהבינה המלאכותית תקדים את בני האדם במירוץ כבר במהלך המאה הקרובה.

מבין שני הכיוונים האפשריים לבינה על-אנושית: בינה מלאכותית לא אנושית והנדסה גנטית של המוח האנושי, הכיוון האנושי הוא הקל והמהיר יותר וגם הכיוון הבטוח בהרבה. בפיתוח הבינה המלאכותית תיתכן קפיצה טכנולוגית לא צפויה של מעבר פאזה (למשל ארגון עצמי או הפצעת תודעה), ואילו בבינה אנושית ניתן לבנות תהליך הדרגתי של העלאת האייקיו. כמו כן, הבינה המלאכותית זרה לנו בהכרח, ולכן מסוכנת יותר פוטנציאלית, מאשר גידול בנים בביתינו עם אייקיו מאתיים, שלוש מאות או אלף. אפשרות שלישית, של שילוב הבינה מלאכותית עם המוח האנושי, מעלה סכנות משלה של פריצה לתוך המוח והשתלטות עליו, או התמכרות שלו ואובדן שליטה בטכנולוגיה.

אך כל זה לא מסייע להפחית את עוצמת ההתנגדות האנושית להשבחה גנטית של בנינו, מסיבות תרבותיות ולא טכנולוגיות. אבל הטאבו על השבחת הבנים יכול להיסדק דווקא בתרבות שמקדשת את ההמשכיות הביולוגית יותר מכול, ולא תרצה להסתפק בהמשכיות טכנולוגית או תודעתית. איזו אמא יהודיה לא רוצה בבית בן גאון, מוצלח, שאף מחשב לא יכול להתחרות בו? לכן, בעוד שאר החברות האנושיות הנמצאות בחזית הטכנולוגיה הולכות ומאבדות את השאיפה הביולוגית להקמת בית וגידול בנים ושוקעות בתוך הטכנולוגיה - דווקא ליהדות ולפולחן הבנים שלה יש פוטנציאל להחזיר הביתה את הבנים האנושיים.