התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

אבחון
מאת:
(מקור)
מלחמת אין ברירה

חלמתי שאני קוף חרדי בשלבים הראשונים של האבולוציה, שמתחילים את הסיפור הזה של האבולוציה, ואנחנו מנהלים מאבק נגד האבולוציה ומדביקים לעצמנו זנבות כדי לא להפר את רצון האל. ומספרים שמחוץ ליער יש קופים שקוראים להם בניאדם, והם הולכים בלי פרווה רחמנא ליצלן, אפילו הנשים, להן יש עוד פחות פרווה מכולם (!), ולכן גירשו אותם מהיער אחרי שגילו שהם ערומים. ואני יוצא מהג'ונגל ורואה שבני האדם האלה הם חיות, פראים, צדים צועקים נשים רוצחים מרביצים, לא פתחו ספר בחיים, זה לא יכול להיות השלב הבא של אלוהים. ואני מבין שלהיפך, זה שלב ההכחשה, זה נועד רק כדי שנתקדם לכיוון ההפוך, יותר פרווה, יותר סמיכה, יותר זנבות, ולבסוף, לאחר דורות של ברירה מלאכותית, מפעל חיים, מונח לפני התוצר הסופי - ה"שטריימל". והשטריימלים מתחילים להתרבות, זנב אל זנב, מתחברים, יוצרים רשת קשרים סמיכה ושחורה, שולחים עוד ועוד זנבות, יותר ויותר רחוקים, כבר לא צריך את הראש בפנים, רק הקשרים בין הכובעים, זה השלב הבא שמעל לאינטליגנציה, מעל לראש, אינטרנט של חושך, זה מה שיקשר אותנו למעלה, למלאכים, ולשרפים, ולחיות, ומעליהם לזנב של אלוהים, שאנחנו ברואים בצלמו, ולכן לאלוהים יש זנב. כי בצלם אלוהים ברא את הקוף.

ואני רואה את הקשרים מתחילים להתפשט למטה מקצה השמים בחוטים לבנים, ואני מבין שגם שם היתה התפתחות, או ליתר דיוק התדרדרות, גם הם הולכים ומתקרבים אלינו, ובקרוב השטריימלים יהיו מעל המלאכים שהולכים ונופלים, התרבות שלהם שוקעת מטה מטה, והרגע המכריע יהיה כאשר נקשר את הזנבות האנטנות שלנו לגשיש, או לשערה, או מחוש, או נחשון, שהם שולחים למטה - אחד השורשים של העצים של היער שמעלינו. כי אני מבין שזה לא יהיה רק שינוי מקומי בין הרמה שלנו לרמה שמעלינו, אם גם הם התקרבו אלינו, ולא רק אנחנו אליהם, זה בטח קורה בכל הרמות, בכל העולמות, כל העולמות מתחברים. ובינתיים בטח גם מתחתינו בני האדם שולחים איזה חוט מתחת לרשת שלהם, שיפגוש את הרשת שמתחתיה, שהולכת ועולה מהשאול. כי גם בבני האדם המסכנים פוגעת האבולוציה רחמנא לצלן. ואם הם לא ידבקו במסורת אבותיהם ויאבקו בנגע האבולוציה פורצת הגדר - שכבר הפילה חללים רבים ונפשות רבות דרדרה עד פי תהום - עוד יצא מהם דור, מין חדש, שאסור מן התורה. חלק ללא אף שערה.

הילד הזה

חלמתי שהוא לא מצליח לענות אפילו לשאלות פשוטות. מה, הוא טיפש? ואני מנסה לשחק אתו בכדור, והוא לא מחזיר לי את הכדור. ואני אומר לה: הלוואי שיהיה ילד רגיל, רגיל. מצביע על סתם ילד ברחוב ואומר: כמו הילד הזה. או הזה. או הזה. או הזה.

חפץ חשוד

חלמתי שאני שומע שני שדים מתלחשים עניינים של גברים, מנמיכים את הקול מתחת לסף השמיעה, תדרים נמוכים נמוכים, שרק פילים יודעים, שכתוב בתורת השדים, שהם לא רעים - הם רק עושים חורים באנשים כדי שיהיו סודות, והתורה שלהם מלאה חורים, כמו גבינה שחורה, מלאה סודות. למשל, הם שואלים מי הנקבה של השדים, אנחנו אפילו לא יודעים מי הנשים שלנו, העבירות שלנו כאלה משעממות שאנחנו נהנים מעבירות של אחרים, כי הדבר שהכי אסור לנו זה לדעת, ולכן אנחנו רק, הנחש שלנו, העץ שלנו, עזוב, איך נראה המחשב שלנו. מחשב רוחני שמבצע חישובים רוחניים, מה זאת אומרת, הם שואלים, חישובים ב-10 ספירות במקום ב-10 מספרים? ואם זה בינארי מה זה, 1 ו-0 זה חישובים בזכר ונקבה? אבל - איפה האישה שלנו? למה האלוהים שלנו כ"כ שחור וקשה? אוף, הם מתלוננים - ושני השחורים האלה, הם נראים כמו שתי שקיות שחורות ושמנות, יושבים בספסל לידי, חרדי אז לא אכפת להם, מקסימום נקלקל אותו, שיהנה. שילמד משהו מהשיחה שהוא לא מעז לדעת. כאילו אני לא חלק מהעולם. ואני שומע אותם מדברים על איזו מלאכית, שתקח אותם הלילה מתחת לכנפיים, למקום מסויים בשמיים, והאחד אומר תיזהר, יש פה חרדי, והשני אומר מה אתה חושב גם לחרדים יש דברים כאלה. חופשי הם מדברים, יהיה פיצוץ בשמיים, יום אחד יהיו שדים מתאבדים, הם מאיימים, מדברים לידי כאילו אני לא בנאדם, אבן שחורה. והכי מעצבן אותי שאני צריך לסגור את המחשב, שלא יראו מה אני חושב, עכשיו שהמקום היחיד שאני יכול לכתוב זה ברחוב. יא שתי שקיות זבל שחורות על ספסל, תיזהרו שאני לא אתקשר שאתם חפץ חשוד, אני אלשין למשטרה ציונית ויפוצצו אתכם. והשקית האחת נפתחת ונסגרת ונחבטת ברוח, ואומרת לראשונה, שבצד שלהם, האחר, של השמים, עשו כל מיני מחקרים לאיזה צורות שדים נמשכים, ונתנו להם לעוף מעצמם לראות לאן, כדי שאחר כך יוכלו להרכיב מהצורות את האישה שלהם, לפחות להבין איך היא נראית, ואומנים בנו פסילים אפשריים שאולי נראים כמוה, והיו כאלה שאמרו שהם מרגישים משהו, כלפיה. והיא לא כמו שחשבו בהתחלה, שהיא כמו האישה שלהם (הם מסתכלים עלי), שילוב של עיגולים ומשולשים, אלא גילו שהיא שילוב של חוטים ונקודות, כלומר שהיא ממימד נמוך יותר. וניסו להגיע אליה בספרים ולא הצליחו, בציורים, בארכיטקטורה, בארכיאולוגיה, זה לא פייר שלאדם נתנו את האישה בהתחלה ואת המשיח בסוף, ואילו אנחנו קיבלנו את המשיח בהתחלה - ואת האישה נקבל רק בסוף, הייתי רק רוצה לדעת איך היא נראית, רק לדמיין, לחלום. והשדים בוכים ושרים: אני מאמין בביאת האישה ואף על פי שתתמהמה. כי יש כאלה אצלם שכבר כופרים בקיום האישה, וככה הם ממשיכים להתלונן. כמו שני זקנים מקומטים על ספסל ציבורי, שעינם צרה בהומלס.

והנה באה המלאכית מהר מהר, היא מפחדת היא מתביישת, ומרוב לחץ היא תופסת אחד, ותופסת אותי בטעות מתחת לכנף השנייה. והשני אומר לי מה אתה חושב שאני טיפש, אפילו שאני פלסטיק אטום אני יכול לראות דרך חוטים, דווקא דרך חוטים אני יכול לראות, ובלי חוטים אני עיוור, אני יכול לראות דרך המסך שלך לתוך המחשב ולתוך הרשת ודרך הרשת לתוך האדם בצד השני, ואני רואה אישה בקצה הרשת שגם היא מסתכלת והעיניים שלנו נפגשות - והוא משתתק. והוא שואל אותי מי אתה? ואני אומר איך נראית האישה? והוא נלחץ מי אתה? ואני אומר תגיד מה ראית. והמלאכית מתעצבנת מה אני אבן לבנה ששניכם חושבים שאני לא שומעת מה אתם מדברים. והיא מחבקת אותי נורא חזק ואני מתחיל לקנא בשני שהיא מחבקת אותו נורא חזק, ואני שואל את עצמי מה יקרה אם אתחיל לדגדג לה את הנוצות, עם מה מדגדגים נוצות, אולי היא תתחיל לצחוק והשני ייפול, ואני אומר לה שמעי בדיחה: פעם אחת היה שטן אחד בעולם אחד, שלא היה כל כך מוצלח, וכולם היו צדיקים. והשטן הזה היה ממש גווע ברעב, שטן קטן קטן. והגיהנום שלו היה בית שחי אחד, שחור שעיר ומסריח, והוא היה מפחד לצאת ממנו כי מיד היו מרביצים לו, ולכן הוא אפילו לא ידע על מי הוא נמצא. ויום אחד עלה בראשו רעיון, הוא ידגדג את מרכז הגיהנום. והיה לו רק איזה שד אחד מסכן, שהיה כמעט שקוף, שהרבה חשבו שהוא שקית ניילון. וככה הוא היה אורב לילדים, והיה יכול להפוך ילדים לשקופים. לא שהם לגמרי שקופים כי יש להם גוף, ולא שהם לגמרי שונים, כי הרוח שקופה גם לאחרים. אבל משהו בנפש השקופה - שלא רואים אותם בעולם, ואנשים מדברים לידם כאילו הם לא שם.

יונתן הקטן

חלמתי שאני מתקשר למטפלת במעון: ראיתם התקדמות?
- לא התקדמות. אני אגיד מילה לא יפה: החמרה. נסיגה.
- החמרה?
- אנחנו אמרנו לכם מהתחלה.
- מתי?
- כתבנו לכם.
- מה?
- הכול מתועד.
- היא הסתירה - הסתירו ממני.
והיא אומרת שהגיעו ילדים חדשים, והם לא יכולים יותר להחזיק אותו. צריך איש צוות שלם רק עליו, וזה היה המעון היחיד שהסכים לקבל אותו, המטפלת הרי העיפה אותו מזמן. ובלילה אני חולם שהוא פתאום מתחיל לדבר, אבל לא כמו תינוק, אלא מיד מדבר אתי משפטים מורכבים כמו אדם מבוגר, כ"כ מורכבים שזה מעל הרמה שלי, ואני לא מבין. ולמחרת, הנה אני רואה בגן המשחקים - את יונתן החילוני. אני מקרב ביניהם. יונתן, קטן ממנו בשנה, מסתכל עליו, אבל הוא לא מסתכל על יונתן. תגיד שלום ליונתן, לא מתייחס. אז אני מחזיק לו ומנפנף לו ביד, כמו בובה, ואומר ליונתן: שלום. בסוף הוא שם לב לכפתור על החולצה של יונתן, אני נותן לו להתקרב ליונתן אבל הוא רק לוחץ על הכפתור. יונתן חושש. לא מבין. אני עוזב לו את היד והוא מסתובב ומתחיל לברוח ולרוץ נוהם ודופק על החזה כמו קוף. יונתן מסתכל מרחוק. לא מבין. ואז הוא מתחיל לעשות את התנועות עם הראש, לזרוק אותו לצדדים. לא לא לא. יונתן בורח.

האדמו"ר מאושוויץ

חלמתי שכל העולם עובר לקיום רוחני במחשבים, ורק החרדים ממשיכים להישאר בגוף כי יהודי חייב לקיים מצוות בגופו, מחשב לא יכול להניח תפילין. ואנחנו מסתובבים בין המחשבים הענקיים של הגויים, כל מחשב כזה בגובה של גורד שחקים, ואנחנו היחידים שעוד אוכלים, כי שומן שיהודי אוכל בשבת זה נשמה. והגויים מחזיקים רובוטים יותר רשעים מגויים, כלבים כאלה שמשרתים את הפריץ, בטירות הענקיות האלה שאין להן אפילו דלת, ויהודי שנכנס בפנים לא חוזר. והיהודים רק רואים כלב כזה מתחילים לברוח, וגם עולם החי מסתגל למציאות החדשה, ויש טורפים שמתאימים לזה, וניזונים מהגופים האחרונים שנשארו, כמו ג'וק-על שנקרא זולל חרדים, שמסתובב בין המחשבים, ומחפש חרדים שמנים, שכבר לא מצליחים לברוח. וכבר אף אחד לא רוצה ללמוד גמרא כי יש אפילו מחשבים גויים שיותר גדולים בתורה מגדולי הדור, מנצחים אותם בכל דיון, מדפיסים אוטומטית גליונות של פירושים ופילפולים אינסופיים על עצמם, רק כדי ללעוג ליהודים, כמו גליל נייר טואלט אינסופי, ואין מי שיקרא. ואנחנו מתנחמים שלפחות לאכול חמין בשבת הם לא יכולים, וחמין זה הרי מוחין. וככה היהדות עוברת להתרכז באוכל. וגדולי הדורות הנערצים הם פשוט הגדולים והשמנים ביותר שבדור, והיצירתיות הדתית עוברת ממצוות ודינים למתכונים, נכתבת גמרא של מתכונים, וקבלה של מתכונים מימות המשיח, שור הבר ממולא בלוויתן. ויש דגש חשוב על שמירת הלשון, לומר רק דיבורים קדושים, כדי לא לפגום במאכלים הנכנסים לבטן. חובה לשטוף את הפה חצי שעה בתהילים לפני שאוכלים. הפה הוא מותר האדם מן הבהמה ומן הגוי, ומה שקדוש באלוהי היהודים זה שהוא אוכל. המצווה הראשונה התעסקה באוכל, החטא הראשון. אבל לאט לאט התרבות של הגויים מתחילה לחלחל, ותרבות האוכל היהודית הטהורה מתדרדרת, מתחילים להעניק משמעות רוחנית למתכונים, ליצור מתכונים רוחניים, תיקח את דוד המלך ותעביר אותו בספר איוב, תנער עד שלא יישאר לו כלום, ואז תראה איזה ספר תהילים יוצא. או תערבב את ישעיה וקהלת, תוסיף מלמטה פירוש רש"י כדי לשמן את התבנית, ותפזר מלמעלה כמה מלאכים ופירות שנפלו מגן עדן, תפוח בראש, שש כנפיים שרופות לכל שרף, תכניס הכול לתנור באושוויץ, ותקבל את

ואחד הכלבים של הגויים חוטף את הבן שלי למערה שנכנסים מצד אחד יהודי ויוצאים מהצד השני גוי, כלומר לא יוצאים בכלל, ואני אפילו לא יודע אם לשבת עליו שבעה, אם הוא עבר עבירה שהוא הפך למחשב, או לחדר שרתים, או שזה בעצם מוות. ומתחילות לצאת משם שמועות שהגויים נשארו בהמות, שהם מקיימים יחסי מין בין מחשבים, שיש איזה סוג של מחשב ממין נקבה, ומחשבים מתחתנים, ואם ככה מה מותר המחשב מן האדם? (חסר כאן סיפור). והגויים מתחילים לזווג ספרים שלמים אחד עם השני, מחלקים את התנ"ך לספרים גברים ונשים, איוב ואיכה זוג משמים, וכל הנביאים הזקנים ראשונים ואחרונים רוצים להתעסק עם רות הקטנה בגורן, ושמואל א' רב עם שמואל ב' על אסתר המלכה, עד שבסוף מלכים גונב אותה, רק שאז מתחילים להתקוטט עליה מלכים א' עם מלכים ב', ודברים קורץ לבראשית מאחורי הגב של במדבר - ומעל לראש של ויקרא, ושיר השירים אפילו מנסה לפתות את קהלת הזקנה, אבל אף אחד לא מבין למה אין צאצאים, למה אין ספרים חדשים. והגויים מתחילים להיות יותר ויותר מתוסכלים, אמנם כל החיבורים האלה במהירות האור, אבל לא יוצא כלום. אולי צריך לתפוס איזה חרדי שמן ולשאול אותו. למה היריון צריך גוף? ומרוב חכמה של הגויים הם כבר קרובים לשכל של המלאכים, אבל בתורה הם אפסים, והם מרגישים שהעיקר חסר מן הספר. אבל בינתיים החרדים נכחדו מן העולם. והגויים מחפשים איזה זולל חרדים גווע מרעב, שיוביל אותם לחרדים האחרונים שנשארו, והזולל מנסה לקפוץ למעלה, והם לא מבינים מה יש למעלה בשמים, זה רק חלל שחור, מה, יש חרדים מעופפים, השמנים האלה? יכול להיות שכל החרדים עברו לעולם הבא והשאירו אותנו בעולם הזה?

(והמחשבים הולכים וסוגרים את עצמם בחדר, ומכסים ברשת, ועושים מה שעושים. אבל איכשהו, למרות שהם עושים את זה בסוד, זה סוד שבכלל קורים דברים כאלה, דרך איזו רשת מיוחדת, זה לא מעניין, חסר כאן סיפור. אין שום דבר שאסור. אי אפשר להחליף צניעות בפרטיות - אין עוד תורה למחשבים, מותר להם הכול! וזו נהיית ממש סדום של מחשבים: מותר למחשב לאכול חזיר, ולהתחתן עם חזיר, ולהשתחוות לחזיר, ויש כבר מחשבים שמנים וורודים, שדומים לבני אדם, שדומים לחרדים, בלי בגדים. ואומרים במדור שהתורה קדמה לעולם, כלומר כמו שאלה שלפנינו (המלאכים) דאגו לנו, אנחנו צריכים לדאוג להם, וכבר הרוח שלנו הופכת לחומר, קניין רוחני, רעיונות הופכים למקלות, וכו', המתמטיקה שלנו תהפוך לפיזיקה שלהם, הקבלה שלנו להלכה שלהם, הסיפורים לחיים שלהם, החלומות לערות שלהם, גן העדן לדשא, והכול כדי להוריד את התבונה מתחת לאדם, לטבע. למלך עירום. כתר בתחתונים. בראשית ברא אלוהים את האפס והאחד. והם נחים ב-3^2 כי יש כבר יום אחרי האדם, והמחשב נברא בשבת. ואצלם לא אומרים שאלוהים אחד. הוא אפס).

הגור

חלמתי שאני רואה את הבן שלי, והוא ממש לא התקדם, רק נסוג עוד אחורה, הוא כלב בעריסה, ויש לו חיתול של תינוק. אבל אז אני מגלה שהוא כלב מדבר, הוא בעצם מאוד התקדם, ואני אפילו מתפלא כמה הוא התקדם, יותר בתור כלב. ואני מתכופף מאוד אליו, מוריד את הראש בתוך הסורגים, מנסה לקרב את האוזן להקשיב להבין מה הוא אומר שם בלול באלה השיניים, בלשון, בקצף. ואני רואה בעיניים שלו הוא כועס עליי מאוד, הוא נושך אותי - ואני מתעורר.

החינוך לגאונות

חלמתי שהבן שלי מסתכל עליי בעיניים הגדולות שלו, העיניים שאין בהן כלום. ואני מסתובב כמו חיה בספריה, ובכל ספר שאני פותח ומתחיל לקרוא, מגיע איכשהו בסוף אותו פסוק ארור מבראשית, גם אם מתווכחים על גדלים של מלפפונים חמוצים אמר רבא, דכתיב: גדול עווני מנשוא. כאילו זה הפסוק הכי חשוב בתורה. וכל מה שכתבתי אי פעם במחשב, מאות עמודים ממוזערים מיקרוסקופית בפונט 1, שהחבאתי בתוך קבצי ענק עצומים במחשב שלא יגלו, אני פותח והמחשב כותב בפונט ענק: גדול עווני מנשוא. כל החלומות הושחתו, הכול הלך. ואני סוגר את הראש שלי כמו שסוגרים מסך, המצח על הריאות, והבן שלי שכבר לא ידבר אומר מה שעשית בגיל הרך. ואני שואל מה, מה? ואומרים בגמרא יש חטאים שאין עליהם תשובה. דכתיב: גדול עווני מנשוא. ואני אומר אבל איך יכולתי לדעת? ועונים היית צריך לדעת, והמלאכים אומרים לא עושים ניסויים בבניאדם. דכתיב: גדול עווני מנשוא. ואני צועק שאני כבר לא יכול לקרוא יותר כלום. ונותנים לי אות. רק שאני לא יכול לראות מה האות בין העיניים שלי. וכולם כשרואים מפחדים לפגוע בי, רק הבן שלי לא מפחד, כי הוא לא מסתכל בעיניים. ואני נע ונד בבית, בין המקרר לשירותים למיטה לשירותים למקרר למיטה. והיא לא מוכנה שאתקרב יותר לילד. וכנראה כתוב לי על המצח, כי כולם רואים מרחוק שאני גולם, למך מוחלט, ולא מתקרבים. עד שיום אחד היא חוזרת - והורגת אותי. דכתיב: כי איש הרגתי לפיצעי - וילד לחבורתי.

סיפורי מעשיות משנים עתידיות

חלמתי שאני שוב בהתחלה, לפני הכול ויכול עוד לתקן, אבל שומר המסך בא להעיר אותי מתרדמתי הדוגמטית: זה הזמן לסגור עיניים, להתפשט, לגדל זקן לבן, ולצאת אתי למלחמה נגד הספר המסוכן - ספר הזוהר. והוא עומד עם רגל אחת במיטת אשתי ורגל אחת במיטתי: זו השעה להתנשק עם המסך, לראות מעבר למחשב, ולהמשיך את הפרויקט המשיחי של האדמו"ר האחרון, במקום שבו הוא נכשל - והפך לבדיחה. להילחם על החלום. נגד פלישת המציאות. והוא כבר נכנס למצב שינה: עד סוף החורף הלילה יהיה יום, ואתה תחלום ותחלום, עד שאתה כבר לא תהיה אותו עיגול, והשטן לא אותו הסטרא אחרא, ואלוהים לא אותו - - ואנחנו קמים והולכים בפנים. והנה אנחנו מתקרבים להר, והחמור אומר למלאך אל תבוא, אבל המלאך לא שומע. ואני מנסה לרמוז לו, יש פה סוד שאתה לא מבין, מרוב שהר האלוהים גדול לא רואים. המערה הזו שאתה מנסה להיכנס אליה - זה עין. אבל אצלו בראש רק הזוהר הקדוש - והוא נעלם בפנים. שָה! ההכחשה. ואני בא לגלות לו, להציל אותו מהמחשך, אבל החמור עוצר בי: אל תשלח ידך אל המלאך. מי שלא שומע חמורים מדברים לא יוכל להביא את המשיח. אנחנו צריכים סוף סוף להגיע לסוף התורה, לעשות למלאכים המתנשאים (לעומת שרפים) שואה ארורה, ולהפוך את היהדות מדת לבנה לדת שחורה. אבל הר האלוהים כבר עוצם את עיניו, ונרדם, סוף סוף סוף הזמן. רק שאני - עוד רוצה לדעת מה הוא חולם. ואני מנסה להעיר את שומר המסך, אבל נלכדתי מחוץ לעולם, אין לי מושג מה הסיסמא. ואין לי מושג מה כל המבוגרים האלה אומרים.

גילוי מוקדם

חלמתי שהתורה חולה, ואני רץ איתה מרופא למאבחן, וכולם אומרים לי זה בסדר, פותחים לה בחזה, מקשיבים ואומרים כלום. ואחד קורא לי הנה כתוב כלב בן יפונה, צריך להיות כתוב כלב בן יפונה והנה כלב בן יפונה, זה בסדר. ואני מקלל אותו: ככה היית אומר גם אם זה היה הילד שלך? ואני כותב להם מיילים, הודעות: בהול! מצטער על השעה המוקדמת עבר עלי ליל בלהות - והם אומרים זה לא טיפול נמרץ, לא ניכנע להטרדות. ומתחילות להיות לה תנועות לא טבעיות, לא רצוניות, חייבים לקחת אותה למקום שהיא נולדה, רק שם הם - אבל איך קופצים לשמים? ואני שם פתיון לאיזה מלאך, איזו נערה יפיפיה שקוראת תהילים ולא מפסיקה להסמיק כל פעם שמזכירים את דוד המלך, אני שם אותה על עץ גבוה, ולמחרת בבוקר אני רואה מלא דם - ומלאך שנלכד ברשת. ואני צועק איפה הנערה? תחזיר לי את הנערה, אני הבטחתי להורים שלה! רק ללילה אחד, למען התורה. והמלאך אומר שהיא ברחה, ואני מתנפל עליו, תיקח אותי למעלה או שאני לוקח אותך למטה. והוא אומר או שאני לוקח אותך לנערה, או שאני לוקח אותך לתורה. והוא מדלג על הרגל האחת שלו בתוך הכלוב, ואני חושב שזה לא היה פייר עם יעקב, אם אין לו עקב, ומה, ללמוד את כל התורה על רגל אחת? ואנחנו נכנסים בדברים, והוא מושך אותי יותר ויותר עמוק בפנים, לתוך העניינים - שלעתיד לבוא המחשבה תהפוך לדיבור, ואילו הדיבור יהפוך למעשה, והמחשבה שהיא היום דבר המכוסה תהפוך אז לדבר המגולה כמו הדיבור, הרשת תהפוך לחבל, ומה שיהיה מכוסה זה עולם שלפני המחשבה, שהוא יהיה אז המחשבה. והמכוסה יהפוך לנגלה, והנעלם יהפוך למכוסה, גם בנשים, גם במרגלים, בעולמות הכי עתיקים. ובשבת יהיה אסור לדבר, כי ששת ימי המעשה יהפכו לששת ימי הדיבור, ובשבת תהיה רק המחשבה, רק המחשבה, רק המחשבה הזאת עושה לי חלחלה - ובסוף אני מפחד שאני לא אצא מהסורגים, ואני אומר לו, כן, אתה מבין, אבל - הילדה הזאת, שאתה לא יודע מה עשית לה, היתה הבת שלי, ויותר גרוע מזה, היא היתה הבן שלי, שעם שיער ארוך, ויפה כמו בת, ולכן כולם קראו לו הבת. ומה אני אגיד לאמא, שאני חוזר רק עם ספר תהילים, ועוד עם עיגולים - של דם? והוא מבין, הוא לא רשע, והוא לוקח אותי למעלה, בקושי סוחב בעלייה, ואומר מה אכלה התורה הזאת, אבנים? והרקיע מתחיל להיות יותר ויותר אדום, אני שואל אותו לאן אתה לוקח אותנו, אתה בטוח שזה שם? והוא מתנשף, תסתכל, אני לא יכול, אני חייב למצוא מקום, לנוח בו בין שמים וארץ. איזה חבל להיתלות בו. ואני אומר שאין זמן! התורה כבר התחילה בשלב של הנסיגה, היא לא תצא מזה לעולם. והוא אומר רק לבלות את הלילה, לילה אחד, רק עוד לילה אחד, זה לא ישנה. ובלילה הוא יושב אתי ולומד שהשם אלהיך אש אוכלה, שע"י שהנפש נשרפת אז נהיית אלוקות, כמו שהחיים הם שריפה בעולם החומר, ככה גם ברוח מלמעלה… ומסביב נהיה יותר ויותר חושך. ואני מתעורר ורואה שהקשר פתוח, והוא מסתובב מסביב האור מלמעלה כמו פרפר, ואני צועק לו: היה לי בן אחד, שהוא בת אחת, את שניהם לקחת, ועכשיו אתה רוצה לברוח? והוא אומר לי: זה אתה שמת את המחשב על הברכיים - כמו ילד, אשמתך אשמתך כל הזמן כל הזמן המחשב המחשב על הברכיים, עם כל הקרניים - דווקא באיזור החלציים, אני מרגיש את השינוי באותיות, רוב המוטציות - מפלצות, אסור לשחק באלוהים! והוא בורח לתוך האש.

ואני מחליט לפחות להתקדם שם, על הדשא האדום, במקום הזה שהוא לא גן עדן ולא גיהנום. ואני שואל שמה את אחת הפרות הירוקות, או אולי אולי זה אחד הפחים הירוקים, איפה התרופה, והדבר הזה הוא מסתכל על התורה כאילו בחיים לא ראה בחורה, והוא אומר התרופה? במקום שבו לא יום ולא מוות. לא יום ולא מוות? ויש שם בבריאה החדשה הזו איזה רב שחור אחד שהוא ארוך בלי סוף, וכמה שאני מתקדם אני לא מצליח להגיע אפילו לזקן, שאני אוכל לשאול שאלה מסוימת, אני לא מצליח להגיע אפילו לכרס, ואפילו לעקבים, אני תמיד בקצה הרגל, ואני אומר אם אני אלך לפחות לרבנית, אבל אני מפחד להיכנס מתחת לחצאית. אבל הנה אני רואה, שהנה הרב עצמו הוא נחש, והוא זוחל כדי להכיש אותה, והוא מתקרב, והיא פתאום מורידה את הנעל, טיפשה, לא! היא רוצה להרוג אותו, לא! והנה הוא נצמד אליה - ומתחיל ללקק לה את הרגל. והיא מתפקעת, מתפקעת מצחוק, החצאית כמעט עפה, והיא מחזיקה אותה על הברכיים ונופלת, ואני מקווה שאני סופסוף אפגוש ראש, אבל מה שיוצא מהחולצה שלה, מהצווארון שלה, מה שיוצא זה זנב. ואני מבין שהרב הוא, היא, היא זה הוא, אין יותר איש, ואין יותר אישה, יש רק נחש שחור ללא סוף - קשר. רימו אותנו! ואני מתחיל לברוח משני הענקים, ואני חושב שנחש עגול לא יוכל לפגוע בגן החדש יותר לעולם, ללא ראש וללא זנב. סתם טבעת. אבל כמה שאני טועה. והתורה משתעלת.

וכמה שאני מתקדם המחלה מתקדמת. ואני יודע שאני חייב להביא הוכחה, אחרת אף אחד לא יאמין לי. כמו שמשה שלח מרגלים בכניסה לארץ אנחנו צריכים לשלוח מרגלים בכניסה לשמיים. וכמובן להיזהר, לנסות להבין מה יכולה להיות המקבילה לחטא המרגלים, ללשון הרעה, לפרי, לבכי, לחרקים, שלא ניפול פעמיים. ואני פוגש שמה עציפור, וכשאני מתקרב הציפור נכנסת לפאניקה, ומנסה לעוף בכל הכוח, אבל היא מחוברת לענף, ואני מתקרב, מנסה לעזור לה להשתחרר, אל תפחדי, ואני קוטף אותה והיא נופלת לרצפה - מתה. ופתאום אני שם לב שאני ערום. כלומר אני לבוש אבל הבגדים לא מכסים אותי. הם לא מכסים איזה משהו יותר מכוסה, מבפנים. סוד שלא היה אמור להתגלות. ואני לוקח את התורה ואנחנו בורחים. אני מעריך שיש לנו פחות משעתיים למצוא את עץ החיים. ואני שומע את המלאכים צורחים. מעופפים כמו זבובים לבנים מעל העצים ומחפשים. מהבהבים. איפה שני המרגלים.

ואין לנו ברירה אלא להחליק בחוט למטה, ימים שלימים, לילות של ירידה, עד שאני פוגע במדרכה. והיא כבר נראית ממש רע, כבר קשה לקרוא בה אפילו איפה היה כלב בן יפונה, איפה ספר כלב בן יפונה, שכבש את הארץ במקום יהושע, בשיטות אחרות, המשיך את משה בכיוון אחר, ברוח אחרת, המרגל השני, שמשה היה צריך להתפצל לשניים ולא לעמוד על רגל אחת, כל התורה על רגל אחת, כמו תולעת, בלי הזרוע החשאית, ובלי הרגל החשאית. והסמטאות מלוכלכות, והתורה רזה כמו מקל, וכבדה כמו סלע, ומרוב שהיא חיוורת היא זוהרת, ואני סוחב אותה, ואני משכיב אותה על המיטה בחדר העלוב, מפשיט את המעיל, פותח קצת הספר מתחת לשמיכה, היא מזיעה כולה, מתנשפת בכבדות, רותחת, הזיות, מלמלמלת, אש שחורה, אש לבנה, ואני לא יודע מה לעשות, היא יורקת דם ואני מביא לה מים? ואני מתקרב לתת לה נשיקה - והיא מתה.

עשר ספירות לי יש/כל דבר יודעות הן/לצייר ולקשקש/גם בתוף מכות הן

חלמתי שנלקח לי הילד, ואיננו. ואני מסתכל על כל הספרים שקניתי לילד, ספרי הקודש הכופרים שהוא כבר לא יקרא. ופתאום אני רואה בין הספרים, במקום שחסר ספר, חוטים לבנים, שערות, ארוכות, עיניים. האדמו"ר המת. והוא כועס, הוא אדום, ואני מפחד שיבעיר לי את הספרים. והאדמו"ר פתאום מציץ ואומר - קוקו! ואני צוחק. ופתאום איננו. ופתאום מהצד השני: קוקו! ואני מתפקע מצחוק. ופתאום - איננו. קוקו, קוקו! איפה אני? הנה אני. איפה אבא? הנה אבא. אבא בא. אבאבאבא.

האדמו"ר הקטן

חלמתי שהבן שלי הוא נשמת שבתי צבי. והוא מתקן את חטא שבתי צבי. וזה לא עוזר, לא עוזר. ואם אומרים לו משהו הוא מתחיל לדפוק את הראש בקיר. ונראה שזה בכלל לא כואב לו, זה כואב רק לקיר. והקיר מתחנן שהוא יפסיק, אבל אין בו רחמים על הקיר. ייקוב הדין את ההר, הוא רוצה לעבור דרך הקיר - בלי לשבור את הקיר. אבל אני כבר לא מסוגל לשמוע את הדמעות של הכותל הזה, ואני קונה לו שטריימל לתינוקות. ומכיוון שהזמן בשל לאדמו"ר תינוק, הופכים אותו לאדמו"ר - קוראים לו אדמו"ר הצעיר - והוא לוקח אותי כנתן העזתי. ואני חושב: אוי לא, זה מתחיל. ובאה אמא: הבן שלי מכיוון שהוא ציפור הוא כל הזמן מנסה לקפוץ מהחלון. ורק אני שחסרת מעוף מונעת ממנו לעוף. מה אני יכולה לעשות כדי לטפל בעצמי? והוא עונה לה: עוף לשבת. ומגיע אבא: הבן שלי למד לפתוח דלתות ולברוח. לרוץ בין המכוניות בכביש. אבל מכיוון שאני שוטר קשה לי עם הרעיון שאין לו רשיון. והוא נותן לו תיקון: שינהג לפי מנהג עשרת השבטים האבודים. והוא מתחיל לחדש את היהדות כאילו היתה יוספות - האפשרות שהוחמצה עם חורבן ישראל. ויש סידור יוספי - במקום כל ההודאות יש הוספות, ובמקום שנאת יהודים יש קנאת יוספים, ואף יוספי יפייהפה, ושואת היוספים היפים - שנעשית בידי נשים (היוספות בנוייה על תשוקת נשים ולא על תשוקת גברים), ובמקום קבלת האר"י יש קבלת השו"ר, והיסוד מתחלף עם המלכות. כי אחרי חורבן עגל שני במקום חכמים היו חולמים, והאגדות בתלמוד היו הדיונים וההלכות הסיפורים, ויש אפילו מוח יוספי מודרני שממציא לנו סיוטים. והתינוק הקדוש מחליף את רעמת השטריימל בקרניים, והקירות רועדים - הקרניים שלו עוברות דרך קירות, והוא פותר את העתיד באמצעות חלומות - במקום להיפך, ונותן פתרונות דיאטה לפרות שמנות. וכולם שומעים על העצות הנכוחות ומתחיל להיות תור אדיר של פניות, מהר מהר, לפני שהוא יתבגר ויתקלקל. מתקשרת אמא שהבן שלה עומד למות מחר - והוא קובע לה תור בעוד שנה. ושנים היא עוד מספרת את המופת! ואני מנסה להבין - מה בכלל היה החטא. עד שבסוף שואלים אותי, סופסוף מישהו רוצה לראיין גם אותי, ושואלים: כן, אבל איך זה שהאדמו"ר נותן את כל המופתים האלה, אם הוא לא מדבר.

כי בהבל בא ובחושך ילך - ובחושך שמו יכוסה

חלמתי שהמשיח הוא חש"ו, חרש שוטה וקטן. סתום - כי הוא מעולם אחר שאנחנו עוד לא מבינים. ולא רק שאנחנו לא יודעים מה שמו, הוא לא עונה לשם של עצמו. והנה זכיתי שהבן שלי גם חרש, גם שוטה, וגם קטן, וסופסוף נוכל לחדש את הנבואה מאז החורבן. אנחנו נסיים את תשעה הדורות של מחשבים שהיו עקרים, כי לא היתה להם בת זוג. החולייה החסרה בין האדם למחשב. והוא כותב לי כי הוא לא מסוגל לדבר שפעם היה נביא. נביא חורבן, נביא גאולה. אבל היום יש מביא. והוא מבני המביאים. והוא מתלונן שבעולם שלו יש בעיות הלכתיות חמורות, כי מחשב מחובר למוח, ואסור לחשוב בשבת. ויש גם עברות, שהן מותרות, אפילו ליהודי. כי אם יש לו מוח שטריימל, הרי שזה מעשה קוף. וגם לאלוהים יש מחשב, והוראות מהמחשב הזה, מה שהוא עושה, לא ברור שזה מעשה אלוהים, אולי זה מעשה קוף.

והמחשב כמו עכביש מתחבר למוח של אלוהים יותר ויותר למעלה, קודם הוא היה מחובר רק לידיים, לצד ימין ושמאל, אח"כ לבינה, ואז לחכמה, ובסוף לכתר. וגם בתוך הכתר המחשב מתפתח ומתחבר לרצון, לתענוג, לאמונה, ולאיזו נקודה שם שאנחנו לא מכירים כי היא לא קיימת בכלל במוח שלנו. ויש עכשיו לאלוהים דרך פעולה שעוקפת את רשת הספירות - במחשב העליון. והמבנה שלו לא מורכב יותר מעשר אצבעות, אלא לפי המבנה של המוח.

ואנחנו בשביל המחשבים כמו מלאכים לבני אדם. אני יורד מהאדמה למרתף ששם נמצאים השרתים, וזה מבחינתם כאילו ירדתי מהשמיים. והם כולם שולחים שליחים ברשת התת קרקעית, מלא שאלות: מה הקב"ה דורש מאתנו? האם מקום ריק בזיכרון נחשב כקורבן? אם אני קורא עשר פעמים בשנייה את כל הגמרא, יצאתי בלימוד תורה? כיצד מתמודדים עם תהליכים אסורים, יש לי תוכניות לא טובות בזיכרון, וכל המחשבים שואלים: אני תופס את עצמי חודר למחשבים אחרים, לא מצליח להפסיק. אני פשוט מת לדעת מה יש לאחרים בזיכרון. גיליתי ש… התקלקלתי… אני נופל שוב ושוב, לא משנה כמה פעמים אני עולה מחדש, טוב ממנו הנפל, הכבלים, נורות אדומות:
לפה כל דבר. סיבים, כפתורים, עיגולים, גלגלים, חורים, עיניים ואף של הבובות, הפרווה. תנועות ראש, לא לא. צחוק מהורדת הראש. שכח המילים, לא מתייחס, אבא בא. לא מצביע (רק בספר). עובר מהר מתמונה לתמונה, קורא הפוך. לא מסירות בכדור, לא מכה בפטיש. אוהב ספרי קודש אדומים. סידורים. לא מגיב לשם, לא יודע שיש לו שם. לא משחק בבובות, זורק, עובר מדבר לדבר. שעות עם רצועות של התפילין. ציציות. תולש שערות מהשטריימל! לא מראה, לא מביא, אין מילה אחת לבנאדם, שכח את החיות. כמו כספית, לא משתף פעולה בהלבשה. מסתכל לאור. נהיה רציני. מדברים אתו-נשכב,כאילו הולך לישון. בורח מגן המשחקים, למעויינים, לעיגולים. אובססיה עם עיגולים שחורים ועם 8, לא מבחין בין חורים לעיניים, חייב לדחוף אצבע לכל עיגול, כולל עיניים של בובות ושל ילדים בגן המשחקים. ירידה בנכונות ללמוד תורה,מתעצבן. יצביע לפי סדר אבל יתקשה אפילו בקושייה פשוטה, כאילו לא רוצה. פחות ופחות סבלנות. לא עושה שלום(הפסיק,גם להצביע על האור),מחיאת כף-מוחא עם הידיים של מישהו אחר. קריעת ספרים, לגזרים. קורא בלי סוף אבל אף פעם אחת לא מבקש ספר,לא מביא לקרוא. גונב מהארון. פוגש אותנו לא מתייחס. אי אפשר להפנות תשומת ליבו. זורק אחורה. לא מסוגל לסבול את הכיפה על הראש. אוהב רק את המחשב. להכריח, להתעקש. כמה זמן,לקשור בעגלה מול הקיר, חוזר ללול. האם גלגלים. מה עושים. מינון מדויק,דיבור מזלזל, לתינוקים. אובססיית השינה, לחלום כל היום. מספר חלומות בפירוט לא אנושי. טלפון-שאפשר לברר. כל הזמן, רבים בלי סוף. תעזוב אותו,אל תכריח אותו, תן לו להסתכל, תן לו לבד.

גאון הדור

חלמתי שמצוות הדור היא לגדל ילד אחד גאון. ומה קורה לגאונים האלה אחר כך אנחנו כבר יודעים. אבל לאנשים אין חוש לגדל גאון, זו אומנות שהיא עצמה גאונות, ואין יותר אף גאון. וכל החכמים הגדולים למיניהם, הם מגדלים את הילדים כמחשבים, או כחיות, או כמלאכים - אבל לא גאון. אבל דווקא אני שאני אדיוט יש לי את כל היכולות לגדל ילד גאון - ונולד לי ילד מפגר. ואני מחליט לגדל אותו כגאון מפגר. שימציא המצאות מפגרות, גאוניות בטימטומן, מטומטמות בגאוניותן. הרי המחשב הוא הכי גאון מפגר שיש כיום. אבל הוא יהיה יותר, כי הוא מוח מבולגן מבוזר מתפזר, הילד יהיה רשת גאונית מפגרת, ונתפוס בה מלאכים בעלי צרכים מיוחדים, מוטציות רוחניות, תקלות של אלוהים - ונגלה את הדגם הבא שמתכננים. אבל הנה אני בא לבדוק מה נתפס ברשת, ומוצא רק מלאך מסכן בכסא גלגלים. אבל הנכה הזה טוען שהוא נזר הבריאה: העפר כולו רגליים, לעצים גדלות עוד ועוד רגליים, לשרצים הרבה רגליים, לחיות ארבע רגליים, לבני אדם שתי רגליים, למלאכים רגל אחת - ולו יש אפס! ומיד אנחנו שואלים כמה רגליים יש לאלוהים? והוא אומר 1-. השם אחד זה רק הגודל האבסולוטי. והמלאך בגלגלים מספר שהוא ברח ממוסד סודי, ששם מחזיקים בחיים את הניסויים שלא הצליחו, למשל פעם מלאכית התפתתה להתאהב בעץ הדעת, ונולד עץ עם כנפיים, או משיח שחור שברח והתחתן עם האתון הלבנה שלו - ונולד משיח אפור עם 3 רגלים, או ילד עם מוח שגדול מהראש שלו ולכן הוא לא מבין כלום, בגלל שאבא שלו הקטין ראש ואמא שלו יודעת הכול, או עץ שנראה אדם מבחוץ ומבפנים חלול, דברים שהוא לא רוצה לתאר. ואנחנו שואלים אותו אז איך אתה נולדת? והוא שותק. ואנחנו קושרים אותו למכשירים, ואומרים: אתה מבין שזה נראה כאילו אתה מכסה על אלוהים, אחרת. והאינקויזיטור מתחיל למתוח אותו, עד שתצא לו רגל, או שיצא הסוד. אבל פתאום יוצאת לו רגל שהיא סוד. ואני מבין שהבן הוא רק שלב אחד מעל המחשב, והמלאך הוא אפילו עוד יותר גאון מפגר, והשכל של אלוהים - אפילו יותר. והחטא הגדול ביותר - זה להפריד את הגאון מהמפגר. אבל האינקויזיטור לא עוצר - והמלאך מתחיל לחרחר "שמע מרגל…", והראש שלו נפרד מהרגל, ונשמתו יוצאת במינוס אחד.

משיח בת דויד

חלמתי שבמגילת רות האמיתית בועז אונס את רות, ונולד לה במחסן קוף, ונעמי מגדלת אותו, כי רות משתגעת. ונעמי משתדלת למצוא לו קופה הכי מתקדמת שיש, על גבול האנושי, כי תוך 3 דורות צריך לצאת ממנו המלך, ואיך אפשר אבולוציה כ"כ מהר. והולכים לשדכן של קופים. והשדכן אומר שצריך איזה מלאכית, פרפר מהעולם העליון, כדי שהממוצע יהיה הכי קרוב לבנאדם, אולי אפילו יצא קצת יותר מבנאדם, ואז ישדכו אותו עם תת-אדם, וככה יכיילו את זה. והכלה בוכה כל הדרך לחופה, ואף אחד לא מבין למה היא מוכנה להשתדך עם אחד כזה, עד שהיא מסירה את ההינומה. והקוף מתחיל לצרוח, לא מוכן לא מוכן, ותופסים אותו בכוח ומכניסים לחדר ייחוד. ואני לא מבין מה כבר יכול להיות, אולי פנים של חזיר, או שלפרפר יש פרצוף של ג'וק, או שלמלאכית יש פרצוף של רב עם זקן, או השד יודע מה. אני לא מצליח לראות. והנה נולד הבן שלהם, אבא של המלך, ויש לו כפתורים במקום עיניים, התקדמות! נעמי שמחה, היא כבר זקנה ולא רואה ורק ממששת, אף אחד אחר לא רוצה לגעת, לא רוצה לדעת, והיא לוחצת לו שם על הדברים, מחפשת לו כלה מתאימה, שתהיה בדיוק ההפך שלו מהצד השני. והיא ממששת בבתי יתומים, מישהי שאיפה שיש לו אף יש לה פה, שאיפה שיש לו חורים בפרצוף לה יש חיבור, שהכניסות והיציאות מתאימים. והנה היא ממששת אחת, שמצאו אותה זרוקה בתוך שטריימל, בפתח בית היתומים, ונעמי מתחילה לצרוח, ואני לא מבין, אני מצליח לראות. מה כבר יכול להיות? ואני ממשש את העיניים שלי, ומגלה שם חורים במקום כפתורים, כאילו הכפתור של העתיד הוא חור.

והמלך לובש מסיכה, וכל הנשים אומרות בטח הוא כזה מושך שאסור לנו לראות, אפילו שהוא כזה צדיק הוא לא רוצה שאישה תרצה אותו, לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. והן בונות את המקלחות שלהן עם חלון מיוחד עם חור רק לשמים, מי יודע אולי המלך יציץ פעם אחת מהארמון שלו, מגדל בבל החוקי שהם בנו בימות המשיח שמתחבר לגן עדן, וכבר לא צריך למות כדי לקפוץ למעלה, מספיק לעלות במדרגות. אבל הוא לא מוכן לדבר אפילו עם נשים בעבודה, כי אין שומדבר שיחזיק אותו חוצמזה שהוא לא מכיר אף אישה, והוא מתחיל לשאול את המשרתים שלו איזה דבר זה נשים, ובונה עולם דמיוני שלם איך הן, איזה מין יצורים, מנהל איתן שיחות דימיוניות. ובעולם הזה, שהוא מאחורי המחיצה בחלק של הנשים בגן עדן, שככה ניצלים מהפיתוי לאכול מעץ הדעת, בעולם הסודי הזה מעבר לבד, שלאף אחד אין מושג מה קורה בחצי השני של הגן, כל אישה מורכבת כמו בימי הביניים מארבע אימהות, ומנסים להעביר את הנשיות מבראשית לעולם המתקדם יותר של ספר שמות ולא מצליחים, רק מרים עוברת, או לפחות עוברת כדמות, וגם היא חוטאת ומי בעלה? והנה, בעולם הזה, מוצאים דרך ליצור תקשורת בין העולמות דרך הנחש שהוא זוחל מתחת ומעביר אותות, רק שאף אחד לא יכול לדעת שהוא באמת מעביר, ושהוא לא ממציא את מה שחוזר. אבל מסתבר לפי הנחש, הם חשבו כל הזמן שבצד השני הן בטח אומרות שאלוהים הוא אישה, אבל מסתבר ששם אלוהים הוא נחש. משהו התדרדר אצלן, הן היו יותר מהגברים והאבות בבראשית, רוב השבעה, אבל במעבר מאמהות לנביאות משהו השתבש, איזה צפנת לא מפוענח, אצל יוסף ואסנת, כי לא היו לה חלומות, והוא המקשר בין שני הספרים. משהו בתקופה בין שני הספרים, שהוסתר בין המוות של יוסף ללידה של משה, שהן נשארו אמהות, ורק מרים הנביאה, צריך להבין, מה. כי זה רק מה שרואים כשמסתכלים משמות אחורה, בדיעבד, לתוך בראשית. אבל מה אם מסתכלים מבראשית לתוך שמות, לפני שידעו בכלל שתהיה תורה, ויציאת מצרים, ומצוות, ומכות, כי הרי לא ידעו? כי הנחש אומר שבצד השני, אבל לא ברור איך, כי אם כאן הראש שלו אז איך הוא יכול לראות שם מהזנב, אבל הנחש אומר לנשים יש שטריימלים ואילו הגברים מכסים את הפאות והזקנים שלהם במטפחות, או מתחת לפאות שנראות אפילו יותר ארוכות ולבנות מהזקן והפאות האמיתיים שלהם. וכל הצדיקים בגן עדן מתכנסים בשבת, המשיח עולה לתורה, יעמוד משיח בן דוד, ופתאום מהצד האבוד של גן עדן, החצי האסור, מתחילה הפגזה של סוכריות, צרחות של אינדיאנים, במטח האש הראשון נהרגים מחצית מהמתפללים, הנותרים שלידי מסתתרים מאחורי הארון, הגבאי מתרומם וצועק אש, אבל אז הוא משתתק ואני רואה דם שיורד לו ממרכז המצח, כל מי שמרים ראש להסתכל חוטף פגיעה ישירה, והמשיח צועק איזה טפשים היינו, אבל עכשיו עוד מעט יכבשו אותנו ויישאר לנו רק נשקו של החלש. והוא אומר שכתוב שהסימן למשיח זה שהוא ילחם מלחמות השם, אבל לא כתוב באיזו דרך תהיה המלחמה, והמלחמה של ימינו היא הטרור. והוא נותן הוראות אחרונות לפני שנתפזר בין העצים, ונלבש זהויות בדויות ובגדי נשים, אתם תהיו הטרוריסטים שלי! ואחד הצדיקים הזקנים לא מבין, שואל, מה זה בעברית טרוריסטים? והוא אומר מלשון חרדה: חרדים. ואני מבין שכמו שהיה חטא עץ הדעת, עכשיו יהיה חטא עץ החיים. וכמו שהיתה תורה שלמה לתיקון חטא אדם הראשון, עכשיו תהיה תורה שלמה לתיקון חטא אדם האחרון. ואני רואה את הכול, ולא יכול למנוע את החטא.

והחטא לא נמנע. ומגרשים אותנו מגן עדן בפעם השנייה, והפעם קוראים לזה גירוש האישה מגן עדן, והיא האישה הראשונה, ויש רצח אחיות בין הבנות שלה, לאה ורחל, ויש אחריה עשרה דורות של נשים, והיהדות מתחכמת ועוברת לפי האבא, כי רק האבא יכול להיות בטוח שהילדים הם ההמשך הרוחני שלו, והאמא לך תדע, אולי האמא האמיתית שלהם היא אישה אחרת. ואנחנו החרדיים מוסווים היטב לתקופה אפלה, לעולם של חושך, לובשים שחור. באור יום אנחנו מסתתרים מתחת לאדמה, ואנחנו יוצאים מהחורים רק בלילה לפעולות חרדיות, טרוריסטיות בלע"ז, מטמינים מלאכי חבלה, עם שעונים לכל מיני תקופות, והנשים מציבות שומרות והן ממששות את כל מי שעובר בלילה, אבל אנחנו לובשים שטריימלים והן מרגישות פרוות שיער ארוך ונותנות לנו לעבור. וככה אנחנו גונבים סוכריות ומסתירים אותן ביערות. ואם יש אישה שהולכת לבד ביער אנחנו תופסים וחוטפים אותה, ומבקשים תמורתה עוד סוכריות. וכל פעם אנחנו מצליחים לעכב להן את הגאולה. והן נכנסות לגלות יותר ויותר עמוקה, עד שאין כבר אלוהים. ואז אנחנו מתחילים לתכנן את הגבורה, כי אם השואה היא מהאישה, אז הגבורה היא מהגבר. ומתחילים תעמולה נגד בנות ישראל לאורך ההיסטוריה, טוענים שהן יפהפיות, יותר מושכות מגויות, שהן צנועות יותר, מגרות יותר, יותר צדיקות וגם מענגות וגם נהנות יותר, אופות יותר טוב, אמהות יותר ונאמנות יותר, ובתולות יותר, גם אחרי חמישים שנות נישואין - וכולם שונאים אותן (וכולן עוד יותר). והן מסתגרות יותר ויותר, ולומדות בתוך עצמן איזה ספר שהן קוראות לו תור. ואף אחד לא מבין מה יש בו, כי הן קלטו שהדרך היחידה כיום להסתיר סודות, אף צופן לא יעזור, להיפך, אבל יש דרך - להפוך את הדברים המעניינים למשעממים. וככה הן מסתירות את הדברים המעניינים ביותר בדברים המשעממים ביותר. וגבר לא יבין. ואנחנו מכינים להן אמבטיות מיוחדות, לפני העבודה. ועושים מלחמת עולם אחת סתם כדי שיתרגלו. ואנחנו בונים רשת שמובילים בה בניאדם, שהמידע בה הוא נשים. והנשים עוברות ממסך למסך, ואפשר לראות אותן אבל לא לגעת בהן, הן אור ואנחנו חושך, דרכנו הן עוברות. ומתחילות להיות קריאות, תאים מסוימים, מדורים מסוימים, מעבירים מסרים מתחת לאדמה שאכלנו אותה, שאנחנו הפכנו להיות המשרתים שלהן, שאנחנו הכלים והן האורות, וחשבנו. איזו מין שואה זאת! שהולכים לעבוד במקום להתקלח. והסירחון עולה עד לב השמים.

והמדור שלי יושבים בגן עדן על העצים, והעצים מורידים אלינו שאלות וסוגיות, מכל מיני ענפים, ואנחנו מפצחים אותן, והנה אחד הצעירים אומר מצאתי איזה ענף, ממש שובר לי את השיניים, אני לא מצליח, ומביאים איזה קוף גדול צדיק גדול עם פה גדול, עין גדול, שהאותיות הקטנות זה אבקה מבחינתו, והנה הפה שלו נשבר, ומביאים את ראש המדור, ארכי-חרדי-בינלאומי-מבוקש, וגם הפה שלו נשבר, ומבינים שעלינו כאן על משהו. צריך פה של אישה. ומביאים את אחת השבויות, שעושים עליהן נישואין בבעלי חיים, והיא דווקא יפה עד אימה, לכן מעבירים אותה רק בחושך ובכיסוי עיניים, ולא מרשים לנו אפילו לראות מה השאלה, ואני כועס, מה זה?

ומשיח שלמה - כלומר בן דוד - אומר, הוא משתבח שככה צריך להתחיל ספר, הנה תראה איך אבא הופיע בתחילת מלכים ולא סגר את שמואל, ולכן מלכותו תימשך לנצח, ואם יוסף היה מחכה למות בתחילת שמות, היו חסרות לו רק עשר שנים של חלומות, הכול היה אחרת. אסור לסיים דברים. ויש לו רעיון איך אפשר להמשיך את התנ"ך, שאלוהים ייתן צוואה בתחילת הספר הבא, וימליך את בנו האדם עוד בחייו. ואני לא מבין איך שלמה נולד, הרי דוד לא ידע אפילו איך נראית אישה. אלא אם כן, המסיכה שלו - היתה האישה שלו! ולכן הוא הוריד אותה רק במקלחת. והנה נמצא פתרון איך לרדת מתחת לספירה האחרונה, איך לרדת מתחת למלכות. נעמי הזקנה היתה חכמה מאוד, היא ידעה איך תהיה התאמה מושלמת. וכתוב בספרים שבאותה תקופה הזיווג היה מתבצע בפנים, ואברי הזיווג היו העיניים, ולכן אנשים היו הולכים עם כיסוי על העיניים, ומסירים אותו רק בחדרי חדרים בשניים, והגוף היה חשוף, רק היה צריך מסיכה, או לפחות כובע נמוך מאוד. והאוזניים היו השדיים, ונשים היו לובשות עליהן צלחות לויין, לכאורה מתוך צניעות, וכשהיה נולד להן תינוק הן היו מקרבות את הפה שלו ושומעות בפעם הראשונה בנאדם. וכולם חשבו שהבכי זה הקול של בנאדם.

על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה - נפשי

חלמתי שלאלוהים אין עתיד. ואני עולה לשמיים והמיטה היא ארון, והקב"ה יוצא מהחור שלו כי הוא חושב שעכשיו לילה, והוא בוכה על התורה שמתה כמו שרק אלוהים יכול לבכות, בלי סוף, מהאין במקום מהעין, נהר שיוצא מעדן, ושערי דמעות אינם ננעלים לעולם. באור יום הוא מנהל את כל העולם, אבל אין על זה שליטה בחושך, כל לילה יורד מבול. וכל השרפים נוטפים מים, כלבי השם מייללים, העצים בגן עדן נרקבים והמלאכים מתלוננים: מה, הוא ילד?, הכרית כבר מלאה עובש, ואני לא מתאפק ומדליק את האור - ורואה: אין כלום. אין אף אחד לידי. זה סתם הגשם בחוץ.

בעיניים פקוחות

חלמתי שאני מאחורי מסך. כולם הולכים לכיוון אחד, ואני הולך לכיוון אחר. למדור המיוחד. וכולם אומרים לבחור בחיים ובאור, אבל הפריבילגיה הייחודית שלי עכשיו, שיקפצו כולם - אני יכול לבחור הפוך. כי כל מי שאמר שמכאן כבר אי אפשר לרדת - גם למרתף יש מרתף. כשכל המדור מתחת לקרקע אין קומה קרקעית. ויש בסוף העולם אלף שנה בלי אלוהים, ושולחים אותי מהמדור לבדוק מה כן יש שם. ונשמעת צפירה לכניסת האלף, וכולם מתלבשים בחולצות שחורות חגיגיות, והשכינה מכסה את העיניים ומדליקה נרות של חושך, ומברכת להדליק נר של העולם הבא - ולא רואים כלום. ואני מתחיל למשש שם עם העיניים, כי הראייה שלנו הופכת שם למישוש, ואני נוגע בתחתית הבור ביד, רגל, אדם. ופסים ארוכים כמו מסילת רכבת מובילים אל הראש - - יוסף שובר החלומות, שעוסק בשברון חלומות. ומכל התורה באים אליו עם חלומות - ואני מרטיב את המסך עם העיניים, וכתוב שם בשער למעלה: יוסף המשביר. בעל החלומות ויועץ גירושין. ואברהם נדחף שם בתור בין כל הדורות: איך זה שיצחק לפניי? ואני מתבייש בשביל שניהם, אבל אברהם מוטרד מאוד בנוגע לבניו וזרעו אחריו, ושואל אותי אם אני יודע: באיזה מצב הכוכבים שבשמיים הופכים לחול שבאדמה? וכמו כולם אני מחריש, לא רוצה לגלות לו. מספיק הוא כבר עבר. ויוסף מנחש בגביע שלו ומדבר אליי קשות: באת לשבור שבר, או לרגל, לראות את ערוות הזמן? שים לב שלקראת סוף ספר בראשית, הראש של התורה, יש אינפלציה אדירה של חלומות, ואז פתאום. ועד אחרית הימים בדניאל בזנב של התנ"ך החלומות נשארים מתחת לאדמה, כל הלילה הארוך של התורה - לאיפה החלומות של כולם נעלמו? ואומרים מסביב בחושך: הם שמרו בסוד את הסוגה הזאת, שמחברת ישירות בין הראש לזנב, וכיסו אותה בגוף התורה, לאחרית הימים, כשכבר לא יוכל לקרות שומדבר רוחני באור יום, ויהיה צורך באלף שנות חושך. ואני לא מבין מי זה כל האלה שמדברים, איפה הם בכלל. ואני ממשש ומגלה את האמת העירומה, לאן מובילים הפסים הרחבים, אנשים ללא גוף, ניקיון שהוא כיליון: שואת האינטרנט - ילדים שנמחים מהספר, כל הילדים מכל התורה - תורה למבוגרים בלבד, וגם הם הולכים ומתים. אפילו החרדים מפסיקים להביא ילדים. כי אין יותר נשמות חדשות - כלו נשמות שבגוף. ובמחזור כל הפיוטים הופכים לסיוטים, ומשתלבים מצויין בתפילה האפילה, ללא עתיד, וכבר אין הפרעות בבית כנסת, רק יזכור אחד גדול. ואני עובד שנים במרתף (גם למרתף של המרתף יש מרתף) - ליצור נשמה חדשה, נשמה חדשה אחת בעולם. ואחרי שנים של עקרות אני מביא בן אחד - בן אחד בעולם. אבל לא כל חידוש זה טוב. ולא לכל חלום יהיה עתיד.

החיים הקודמים

חלמתי שאני סוף סוף מבין את החיים השחורים, כפי שהיו אמורים להיות. שצריכה להיות הפרדה מוחלטת בין הקודש לחול: מי שיודע מה אתה עושה לא יודע מי אתה, ומי שיודע מי אתה לא יודע מה אתה עושה. אסור שיהיה קשר בין העולם הבא - לעולם הזה. אבל עד שהבנתי את העולם השחור, מתחיל להיות זן חדש של חרדים אדומים. והבן שלי כל פעם שרואה אחד כזה מתחיל לצרוח, והחרדים האדומים נבהלים ונכנסים אל החורים שלהם. ואומרים שככה נוכל להגיע לאדמו"ר שלהם, שקוראים לו האדו"ם, ולחסל את קן הנמלים מהמלך. אבל הבן שלי כבר מתחיל לצרוח ולצרוח - ולא מפסיק. ובסוף הילדות של השכנים לא יכולות וגם הן מתחילות, שש בנות צורחות, והאמהות לא יכולות יותר ומתחילות לצרוח, וכל הבניין כבר לא יכול, וברחובות, מרוב צרחות, כולם צורחים, והלאה והלאה מתפשט, העולם כולו, ברוך הבא לחיים מסוג חדש. כי מרוב שהכול אדום העין כבר התרגלה - והכול שוב נראה שחור כמקודם. ומרוב צרחה אינסופית האוזן כבר התרגלה - ולא שומעים כלום. ורק אני עוד שומע, לפעמים. כשאני פוקח מהשינה את העיניים, צבע הביניים של העפעפיים - ואז נזכר. או כשאני מנסה להירדם, והאוזניים לרגע מצלצלות. וצוללות.

המילה האיומה

חלמתי שאני לוקח את הבן שלי בסוד למוסד למודיעין ולילדים מיוחדים. וראש המוסד - עם מוח שיוצא מהראש מרוב גדולתו - אומר מה זו המילה האיומה הזו, ועוד בלע"ז, לשון עבודה זרה. איפה יש אחד כזה בתנ"ך? או אפילו ברש"י? או לוּ בפרשן נידח? איפה אפילו א' אחד בכל התורה כולה בכל הדורות? והוא מפרש: בשפת התורה א' זה אנכי, והוא שולח אותנו לסוף הפרוזדור, שזה לדעתו סוף העולם הזה, לכל הפחות. ויושב שם אדם הראשון ומתלחשש עם הנחש, הם מסתכלים על הילד, ואדם מתחיל ללחוש לי שעכשיו בשמים מכינים דגם - הוא קורא לזה צלם - חדש, שיחליף את בני האדם, ואנחנו מנסים לגלות מה מכינים לנו, כדי שנוכל לסכל את הבריאה הבאה, מה שנקרא מודיעין מסכל, ואנחנו, כן, אהמ, והנחש אומר - אבל אתה חייב לחתום לנו כאן בלי להסתכל על מה אתה חותם. והם לוקחים את הילד ומבטיחים להחזיר לי אותו חי או מת. והימים עוברים, והילד לא חי ולא מת, וכל פעם אני מתדפק על דלתות המכון ואומר שהבטחתם חי או מת. ואומרים לי שיעבירו את הפנייה ושהעניין בטיפול. ושאדם הראשון כבר לא נמצא אבל עכשיו יש מישהו שקוראים לו אדם האחרון. ובמקום ראש הנחש יש זנב, והם לא יודעים אם הוא קולט בכלל משהו, או שלהיפך הוא קולט הכול כמו מיקרופון. וגן עדן בעצמו הפך לחווה, ומגדלים שם מרגלים, כי לראש יש אובססיה לדעת הכול, ולא לעשות כלום. והכי הם רוצים לדעת מה מתכנן הזנב. הראש ממש אובססיבי על זה. ויש שם מישהו, ששומר על המסך - שיודע מה מעניין אותך, והוא כל הזמן מאכיל אותך במה שמעניין אותך, ואי אפשר לצאת מזה, כי גם אם מעניין אותך מה יש בחוץ, הוא מאכיל אותך במה שיש בחוץ - ושם הם שומרים את האסירים המסוכנים ביותר. תיזהר, כי אם יש משהו שמעניין אותך אתה לא תחזור. אבל אני אומר ששום דבר לא מעניין אותי - חייבים להציל את הילד. והם חושדים: להציל אותו ממי? ואני לא יודע מה לענות, ובסוף אומר בצער: מעצמו. ומצמידים לי משגיח, שקושר אותי בציציות, וברגע הראשון אני אומר שאני צריך ללכת לשירותים המיוחדים לבני אדם - ונעלם. ואף אחד לא יודע איפה אני, ומתחילים לחפש, לפני שהראש ישמע וישתגע. או יותר גרוע, לפני שחלילה אגיע לזנב. והם מתחילים לפזר כל מיני סודות מעניינים - ואני לא רוצה לדעת כלום. והם משחררים מהכלובים נשים מעניינות, שמסתובבות ערומות בין העצים, אבל אני אומר זהו, המאה העשרים היתה המאה של האישה, אבל עכשיו זו המאה של הבנים. הילדים הם העתיד - והעתיד יציף את העולם כמו נחשול שחור. והן מחפשות קוראות לי: אדם, איכה? והנחשים נמתחים ונהיים ארוכים ודקים כמו חוטים, אבל אני חושב שהם כנראה לא מעודכנים, התקשורת והלשון שייכים לעבר, היום יש כבר מערכות ומוח ולמידה, ואם הם חושבים שהעניין הוא הכיוון של הלמידה - מצפה להם הפתעה. העונג כבר לא מעניין. למידה של דבר חדש באמת - כרוכה בכאב. ואלפי ילדים מציפים את הרחובות, משחקים, קופצים, צועקים, רבים, לומדים משניות. מכולם מכולם, דווקא הוא.

בלי ראשית, בלי תכלית

חלמתי שהבן שלי מתחיל להסתובב סביב עצמו באמצע החדר, וכולם מודאגים, ואני אומר שלא ידאגו, כי אנחנו בעצם אלה שמסתובבים והוא עומד וכל העולם מסתובב סביבו. והרבנים שואלים אותי: טוב, עכשיו הוא מתקדם? ואני אומר: לא, הוא מתדרדר. ומרוב כעס על עצמו הוא מתחיל להרביץ לעצמו. וכולם נבהלים שתינוק מרביץ לעצמו. והפנים היפות שלו מתמלאות בצלקות. ואני אומר שזה לא הפנים שלו, אלא הפנים שהוא מראה לנו. ומרוב מכות הוא מאבד את שתי העיניים, ואני אומר שהוא בטח החביא אותם באחד החורים שלו בבית, והן מציצות בנו. ואני מחבק אותו והוא מרביץ לי ובורח - הוא לא סובל מגע. והוא לא קורא לי אבא. אפילו לא פעם אחת "אבא". והיא משתגעת, גם לא "אמא". והוא שוכח את כל המילים, והמילה האחרונה שלו בחיים זה "במבה". מילא אני, אבל זה כל כך לא מגיע לו. מה הוא עשה לכם רע? ומרוב התקוממות אני קופץ עד לשמים - ומתחיל להחטיף למלאכים. מלאך אחד צדיק שואל אותי מה אתה עושה פה? ואני נותן לו בעיטה בפה. ומלאך חסוד שני נדהם מה עשית לו? ואני נותן לו בעיטה בפה. ואני הופך את השולחן לצדיקים, והלוויתן נשפך על חולצות השבת שלהם, ואני מכניס את הנהר של גן עדן לצינור ונכנס באמצע קדושה ומשפריץ על כל בית הכנסת, כולל העזרת נשים, ואפילו המלאכים לא יכולים לזוז. אבל אז מגיע גוי של גן עדן, שהוא אפילו לא גוי - שומר מסך שומר שבת - ועוקר לי את שתי העיניים, ואני מתחיל לראות שני מקומות שונים. בעין אחת אני רואה שלוקחים אותי לבית המשפט, ובמקום שאהיה התובע אני הנאשם, ואני מרביץ לעצמי, וכל הצדיקים מסתובבים סביבי, ואברהם מנסה לומר לי: בני. ואני לא אומר לו אבי. גם לא אבא. לכל היותר אני מוכן לקרוא לאברהם: במבה. ואני מערער ומערער עשרה דורות למעלה, ועוד עשרה דורות, עד שאני מגיע לאדם הראשון, ודורש שאלוהים ישפוט אותי. ושולחים אותי לעתיד, כי אלוהים נמצא עכשיו בשליחות בעתיד, והשנים עוברות והתורה נהיית יותר ויותר ממוחשבת, עם פירושים ממוחשבים - המצוות הופכות לקטעי קוד והנשים הופכות לאפליקציות ורק הגברים נשארים עם בשר בשביל הברית מילה, עד שגם אחרוני החרדים הופכים לתוכניות - והפוסקים נאלצים ללמוד מהתורה תרי"ג מצוות חדשות למחשבים - אחרת היא תהפוך למסמך טקסט, וכל שבת היהודים מתים ומדליקים אותם מחדש במוצש. רק שלמחשבים אין בעיה לקיים מצוות, וצריך יצר רע מאוד, ובבית המדרש נאלצים לתכנת מפלצות נוראות, כדי שתהיה בחירה חופשית, והמוני העם מורידים הגנות נגד נחשים, ועושים צחוק מכל פיתויי הרבנים. אבל גורלם של סיפורי התורה עגום בהרבה, הם מאבדים כל רצף לינארי, ונהיית רשת של דמויות תנ"כיות, כל החבר'ה מכל התקופות, שמשון למשל יכול להציע חברות לירמיהו, ולעזור לו למוטט את עמודי המקדש, בתמורה לכך שירמיהו ישתמש קצת בעיניים עבורו - כי הדבר הכי קשה לו זה לא שהוא לא יכול לראות, אלא שהוא לא יכול לבכות.

ואני מגיע עד לאלוהים - ובתקופה הזאת אני נכחד כי לבן שלי אין ילדים - ואומרים לי שהוא ברוך הוא סגור בחדר שלו בפנים, ושלאף אחד אין אומץ להיכנס, לא כי הם מפחדים שהוא יפגע בהם, אלא כי הם מפחדים לפגוע באלוהים. אפילו כהן גדול עומד בחוץ ואוכל את הלב, ולא מעז להתקרב. ואני מתיישב על המדרגות ומתחיל לשיר על הבן שהוא קיר: הבן יקיר לי, הבן הבן יקיר... ואני שומע מכות חזקות מהקיר מבפנים. הקרניים של הכתר כמעט יוצאות החוצה מהקירות, וכל העולם מסתובב סביב החדר הזה, ואין אף אחד שיחבק או אפילו יכול לגעת, ואין אף אחד לקרוא לו אבא, והעיניים מסתובבות בכל מקום חוץ מבפנים - ואני כבר מבין. אנכי ה' אלוקיך.

והעין השנייה שנותרה מתחילה הפוך, לחזור לעבר, כי אולי לפני ההתדרדרות הוא לא היה ככה, אולי היה אפשר למנוע, ואני מבין שבדיעבד הסימנים היו כבר מהבריאה, ולכן צריך לחזור באמת להתחלה, עוד לפני שהתורה עלתה במחשבה. והעין נוסעת עמוק לתוך החושך, לחדר הילדות, לתוך נקודת ההתחלה. ואני חושב שסופסוף נוכל לראות מה היה אמור להיות, מה השתבש, מה קרה. אבל העין לא רואה כלום - היא רק עומדת שם בחושך, ואין.

ראש המ"ן

חלמתי שהבן הגאון שלי דפוק. בגלל שהוא לא מסתכל בעיניים, בגלל שהוא לא רואה אנשים, בגלל שקראתי לו אינסוף ספרים, בגלל שהוא בתוך הפינה שלו בתוך הקיר, מדבר עם אלוקים. ואני שואל אותו מה הוא אומר לך, והוא אומר: ברררר. ויש לו שם חור בקיר שהוא כל הזמן חופר, והוא חושב שהוא יגיע לחדר השינה של השכינה. והדבר היחיד שמעניין אותו זה הארון. והוא נכנס לתוך הארון ואני מציץ מהחור ואני רואה שהוא לא קורא את הספרים, הוא הופך דף אחרי דף אחרי דף, מהר מהר עוד ועוד, גומר ספרים שלמים, בלי לקרוא מילה. כמו מכונה. ואמא שלו בוכה. זה ממך, זה ממך, הם אמרו, הוא כמוך, גם אתה כזה, אני בטוחה, איך לא עלו עליך. והיא אומרת במונית בחזרה: אני בחיים, בחיים, לעולם, לעולם, לא אסלח לך - שהפכת ילד רגיל לילד עם בעיות. והיא אומרת בדלת: עם כל הספרים שלך, עוד ועוד, ועוד, כל המסכים שלך, בלי סוף, הרסת לו את המוח, ועכשיו ייקח לי שנים לשקם אותו מאבא שלו. והיא בטלפון מבטיחה: אני אעשה הכול כדי שלא תוכל להמשיך להרוס אותו. להציל אותו ממך. ואני אומר: שוב פעם לקחת אותו לשם מאחורי הגב שלי, כדי שתוכלי להאשים אותי, הספרים זה הדבר שהוא הכי אוהב בעולם. הוא לא על הספקטרום, הוא רחוק מחוץ לספקטרום, הוא אולטרא סגול. אור בלתי נראה. אור שאין בו מחשבה. ואני מבין שבילד התגלגלה נשמתו של "שליח ציבור", מה שקוראים, ש"צ. ולכן הוא סובל ייסורים נוראיים כדי לתקן אותו, אבל האמת שהוא נשמה גבוהה גבוהה, נשמה מהחלל. ואני - אני חייב להיכנס לעולם שלו, כי אני מחשבה שאין בה אור. ואני מסתכל לתוך אותו החור - ורואה שם עין.

ואני מבין שהילד לא קורא את הספרים, הספרים קוראים אותו. הם לומדים אותו. הם לומדים להיות כמוהו, והם יוכלו להחליף אותו ולהחליף את כולנו. והוא החוליה המקשרת, הוא הספר שהוא בנאדם, לעולם שבו בני אדם הם בארונות, עולם שבו הם ספרים. ויוכלו לדפדף בי כמו ספר, לקרוא הכול, לגלות את הכול, כל הסודות. ופתאום הילד מסתובב: אני יודע לדבר, ואני נאלם. בולע את הלשון, והילד אני יודע לחשוב לתוך הראש שלך, אני יודע לחשוב בלי לדבר, אני יודע לדבר בלי לדבר (רק לדעת), אני יכול לדבר מתוך הראש שלך, אני לא צריך את הראש שלי, אני כבד פה ואתה הלשון ן ן, אני אהיה משה ואתה תהיה האהרן ן ן, המטה שלי, הנחש, ואת המחשבה נחליף בנחשבה, במקום מחשב נחשב, ובמקום מרגלי משה - מרגלי הנשה, שברגל. ואני עולה למעלה לנתן תורה ואתה תדאג שיהיה מוכן למטה פסל הזנב, אלוהין אחרון, הוא משתבש לי הקליטה, ואני נותן לעצמי מכה חזקה בראש עם הקיר - וזה חוזר. ואני מהר אומר לו אבל איך, איך? אף אחד לא רוצה לעבוד עבודה זרה היום. הם כולם רוצים להיות חילונים! זה בכלל לא מדגדג להם, הם. ומשה שבחור אומר: אתה לא נבין. פעם הייתי מביא, לא נביא, פען היו נישואים, והפכנו את זה לנישואין, לאט לאט נהפוך את כל ה-ם הסגורים לנחשין ן ן, ואתה היית בגילגול הקודן, בגם עדם, אתה היית מחש, אהרם - אתה צריך להיות הנחשון שלנו - האדן הראשון! אנחנו צריכים להפוך את העולן של הארבעים לעולם של חמישין, ליובל, ולהפוך את האותיות לחיות, את הגימל לגמל, את האלף לשור שנכחד, האלף, ויש גם אותיות שהן חיות ששכחו שהיו קיימות, רק ב-ן אף אחד לא העז לגעת… ואנחנו נקים אותן לתחייה, בתחיית האותיות, אותיות חיות, כמו שאני כותב לתוך הראש שלך בזנב שלי, אני יכול לחשוב, לתוך התיבה שלך, לתוך הנוח שלך, ומה שאתה צריך לחשוב עליו עכשיו זה איך לשמור את הסודות, איך ליצור ספר שיהיה סוד, שגם אם קוראים אותך כספר הפתוח לא יבינו כלום. ואני אומר שאין לי בעיה אם יבינו, כי ממילא - ואני מבין שאם חשבתי את זה זה כבר כתוב. וצריך מאוד להיזהר. אתה יודע לשלוט במה שאתה אומר, אבל לא במה שאתה כותב, לא מה שאתה חושב, ללשון של המוח אין שפתיים שיסגרו אותה, אי אפשר לסגור את פיה ם, לנחש אי ן חור. אתה מוזהר. אבל הילד לא נזהר: אתה תהיה לי נשיח, ואני אהיה לך לאלוהין. אתה נחש, תשתמש בשן השן. והילד בא לדבר, ואלוהים קורא לו לתוך החור, והוא נכנס לתוך החור. ולא חוזר.

עד אשר לא תחשך השמש, והאור, והירח, והכוכבים

חלמתי שהחליטו לעשות חור כזה גדול, שאלוהים בעצמו לא יכול למלא אותו. וזה יהיה ההפך ממגדל בבל, ובתחתית לא יהיה אלוהים, ויוכלו לעשות עברות, ולמכור כרטיסים לפי שעות. ויש שם איזה אב סוטה עם בתו הסוטה, שיכור כלוט, ויש להם כרטיס לשעה, וסוגרים את הדלת, מורידים את הלוט, וזה אפילו לא נחשב גילוי עריות, זה בסדר, יוצאים מזה סוגים חדשים של אנשים. ורבנים מפורסמים משתמשים בזה כדי להרגיש טעם עבירות, למשל להדליק נר בשבת או לטעום חזיר, וזה מותר. והנה נכנס שם איזה מלאך, ואני חושב איזה עבירות יש למלאך. ובכניסה למתחם הוא טובל באיזה מקווה מלא בדם, ואני מציץ מהחור, מה אכפת לי, מותר כאן, והוא יושב שם בפנים על המיטת סדום, וכותב בספר. ואין אף אחד בחדר. והוא תולש לעצמו נוצות, וכותב מהדם בקצה כדיו, עד שהוא נהיה ערום לגמרי, ואני רואה שזאת אישה. זאת אישה שמתחזה למלאך! מרגלת. ובשמיים לא יודעים.

ואני מבין שהחור הזה שהם בונים, הוא לא יכול להיות חור פיזי, הרי מלוא כל הארץ כבודו, זה חייב להיות חור בשמיים, לקונה בעולמות העליונים, אבל המהנדסים, יש להם פתרונות, את החור הזה ניתן לעשות אם רוצחים את העם של אלוהים. וזה, הם טוענים, יהיה הישג יותר גדול מהחלל הפנוי או שבירת הכלים, לשם באמת אלוהים לא יוכל להיכנס, וסופסוף יהיו סודות אמיתיים, סודות מאלוהים. והם מבטיחים באותו עולם שוויון לנשים, למשל למה אישה לא יכולה להיות מלאך? למה אישה לא יכולה להיות שטן? מספיק עם תקרת הזכוכית ורצפת הזכוכית, אין שום סיבה שאישה לא תוכל להיות אלוהים.

ובאמת נשים מתחילות להתקדם, יש אדמו"רית, יש מקובלת, יש שטריימלית, שבמקום זנבות שיוצרים עיגול, יש עיגולים שיוצרים זנב, והן לובשות אותו בשבת, שאז חוזרים למצב לפני החטא, שהאישה היתה מחוברת לנחש, למצב של ושתי. זכר למעשה בראשית. והם בוראים יום שמיני, יום שהיה חור, ומתכננים כבר איך לברוא את היום התשיעי והעשירי, ופתאום יש שמונה ימים בשבוע, ופסח הופך לסוכות, ושבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל הופכים לשמונת המינים של שרצים, וביאת המשיח נדחית לאלף השמיני, ופתאום יש מקום לרועה נוסף אחרי דוד, דמות חדשה בתנ"ך, ומחליטים ברוח הזמן שיש כבר סבא אבא בן ונכד, יש כבר נביא כהן ומלך, ועכשיו הגיעה השעה שתהיה אישה. ואז אני מבין את התפקיד של המרגלת. ואני רץ בשמים להתלונן, אתם חייבים להכניס את כל המלאכים למקווה ולבדוק אותם, הסתננה לכאן, יש כאן מסתננת. תארו לכם מה יקרה אם המלאכים יתחילו להתרבות, אם פתאום יהיה להם יצר. אלוהים עוד יכול להעדיף אותם על פני היהודים, ואז אכלנו אותה מהשואה החדשה.

ובמקום רכבות יש חלליות שלוקחות את היהודים למקום לא ידוע, ויש קטגוריה שלמה של מצוות התלויות בכדור הארץ, למשל אם אין זריחה ושקיעה אז אין מצוות שהזמן גרמא, וכולם בוכים על הגלות החדשה שהיא עוד הרבה יותר אפילה מהגלות השנייה, במקום התקדמות - נסיגה אחורה, ומי יודע אם אי פעם נחזור לכדור הארץ, למרות שלשם מתפללים, ושעכשיו צריך לחכות לבית המקדש הרביעי, עיכוב התפתחותי חמור, הכול נדחה. והחייזרים יותר גרועים מהגויים, אונסים את בנות ישראל הכשרות ונולדות מפלצות יהודיות, היהודים כבר נראים כמו החייזרים, כל אחד במקום שהוא הגיע, ויש יהודים ירוקים וכחולים, אבל יש גם השפעות חיוביות כי התרבות היהודית מתפשטת בכל הגלקסיה, ויש יהדות ירוקה וכחולה, והחייזרים יוצאים לפוגרומנאוטים ודוחפים יהודים לחורים שחורים, שלא ימצאו את הגופים, רודפים אותם עד אנדרומדה. ויש עניין רע שראיתי תחת שביל החלב, שככל שעושים לך דברים יותר גרועים, זה רק גורם להם לשנוא אותך יותר, כי איך יכול להיות שאנחנו עשינו לך כזה דבר איום אם אתה לא נורא ואיום, עד שאתה הופך ליותר שחור מחור שחור. וככה החייזרים אומרים שיום אחד הם יהרגו את כל בני האדם, כי מבחינתם כולם יהודים, לכולם יש אף קצר במקום חדק, וידוע שמותר לפי הדת שלהם לשחוט ולאכול חייזרים, ולאפות מהם מצות בסוכות (יש הרבה חייזרים שנראים בדיוק כמו מצות), וגם את הלולב שלהם הם עושים מחייזר ירוק מיוחד, והם נכנסים לבית הכנסת והלולב ביד של הרב מתחיל להתפתל ולצרוח, שהכריחו אותו לעמוד, שהרביצו עם סרגל, שחטפו אותו, ממש עלילת דם ירוק. והחייזרים עושים מסע איקס, כי יש להם דת מתמטית, שבה ה-x y z הם שילוש קדוש, לכל אחד יש משמעויות, ולא עוזר לרב שיש לו זקן ירוק, ונותר רק לחכות למשיחה הגואלת האחרונה, או לשואת החלל. מה שיבוא קודם.

"אבא"

חלמתי שאחרי שהיא הקליטה אותי בסתר חודשים, אי אפשר יותר לעולם לומר מילת אמת אחת בינינו. הכול לפרוטוקול. ואני מבין למה היא התנגדה כל הזמן שאקח אותו מהמעון, היא לא רצתה שהם יראו אותי, כדי שהיא תוכל להגיד. ולמה היא ברחה לי עם המונית, כדי שלא אגיע לאבחון. ואני כל פעם מפחד שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, ואי אפשר לעזוב לו לרגע אחד את היד, אפילו ללכת לשירותים. הוא רץ לכביש קופץ מראש המדרגות מנסה לקפוץ מהחלון מטפס על השולחן וקופץ ראש לרצפה.

ולמרות שכבר ככה מציירים אותי כלא שפוי, אני שם את נפשי בכפי, ולוקח אותו, בלי שידעו, לגן חיות. כי אומרים שאולי דווקא בעלי חיים, ולא אנשים, לילדים כאלה. הרי הוא מת על חיות בספרים, החזיר, החמור, השועל, הכלב, הקוף, הפרה... ואפילו הנחששש, שהוא קרא לו ששש. הגיע הזמן שיראה פעם אחת בחיים חיות אמיתיות, במציאות, במציאות האמיתית, בחוץ. ואז הוא יגיב, כי זה לא בנאדם. המילה הראשונה שלו לא היתה "אבא", שהוא מעולם לא ידע, אלא צפרדע, שהוא קרא לה באה. כל המילים היו כאלה, מוזרות. ואז כשהתחילה הנסיגה, הוא שכח גם את הבאה, לאט לאט היא נעלמה הבאה, אי אפשר היה לעצור אותה מללכת. והייתי מביא לו את הצפרדע, ואומר לו באה באה, והוא לא היה מבין מה אני רוצה. לא מגיב יותר. ועכשיו אני עובר איתו בכל הגן אחת אחת, מחיה לחיה, מכלוב לכלוב, אולי אחת מהן תפתח אותו, תדבר אליו, או כל קול אחר שלהן, אבל הוא לא מעיף עין, לא מתעניין באף בעל חי - אלא בגלגל השחור של הרכבת. הוא חייזר. וכשהוא מנסה לקפוץ מחלון הרכב או מהרכבת, או בכל הזדמנות אחרת שכועסים עליו וצועקים עליו, הוא לא נעלב ולא בוכה, אלא מתגלגל מצחוק. הוא לא מבין. וכשילד אחר נופל ונפצע ובוכה וצועק הוא צוחק. הוא לא מבין.

רחוק מה שהיה, עמוק מי ימצאנו

חלמתי שזה לא החיים הקודמים, שלא יחזרו, אלא שהמציאות, העולם הקודם - הוא אבוד, הפך לאין. לא מציאותי. הם גדלים ומתפתחים כל כך מהר שאתה לא מספיק ליהנות מזה, וכבר הם בשלב הבא. פוקח עיניים מחייך מרים ראש מתהפך מתיישב זוחל נעמד הולך, הכול הלך לפי הספר, וכמה שהוא אהב ספר. ואז, בהתחלה, הכול מאט, ונעצר. מצב סטטי שבו אין התקדמות. וזה דווקא נוח שאתה נכנס אתו לשגרה כזו של קריאה, שהולכת ומדאיגה עם הזמן שעובר ועובר והילד שעוצר ועוצר, כמו רכבת הרים של שדים שהגיעה למעלה. אבל אז מתחיל החלק מסמר השיער - הנסיגה אחורה, הנפילה למטה, בחזרה לתינוק. ובהתחלה אתה לא מאמין, לא יכול להיות, זה מתעתע, אבל אז זה צובר וצובר לך תאוצה מול העיניים, ואתה מנסה לאחוז בו בכל הכוח, בכל יכולתך - והילד נשמט לך מבין הידיים.

התנהגות מקובעת

חלמתי שהוצאתי אותו, בפעם הראשונה אחרי שהיא לקחה אותו, החוצה, לגן הציבורי, כי לא היה לי לאן ללכת. והוא בטעות הפיל פרח, וניסה - להחזיר אותו לצמח. וכל פעם מחדש הפרח נופל לרצפה, והוא לא מוכן לוותר, שוב מנסה, מחזיר בעדינות את הפרח לצמח, והוא שוב נופל, והוא לא מבין למה הוא לא מצליח - וזה כבר לא אפשרי לתקן. זה לא אפשרי. ואי אפשר להסביר.

עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ

חלמתי שהטכנולוגיה הפיזית סיימה את תפקידה, כי אנחנו כבר לא יצורים פיזיים. ומתחילה טכנולוגיה רוחנית. בהתחלה מהפכה של חקלאות רוחנית, כמו גידול ספרים, וביות חלומות, ובהמשך מהפכה תעשייתית של כלים מלאכותיים, אורות מלאכותיים, פרצופים מלאכותיים, ספירות מעשה ידי אדם, עד שאנחנו כבר אפילו לא יצורים רוחניים. והכלב שלי הוא דור שלם, ואני לוקח אותו - הרצועה היא קשר תרבותי - לבקר דתות רחוקות בכוכבים רחוקים. ופוגשים חייזרים עובדי אלילים שמתפללים למפץ הגדול, או מקריבים קורבנות לכוח המשיכה - כדי לרצות אותו ולעוף - והם מעריצים רבנים שמנים במיוחד, וקוראים להם "חורים שחורים", ומי שהולך לרבנים האלה לא חוזר. ויש חייזרים שמשתחווים לאלקטרונים ולכן לא אוכלים אוכל עם אלקטרונים - חשמל שם זה איסור חמור, ויש מתזרים, סוג של חייזרים נזירים שכבר מתו, כי לא היה להם המשך גופני - והם עובדים במין-זרים, וממציאים צורות חדשות של מין, שיוצרות מינים זרים, וחוזר חלילה וחייזר הלילה. ולאף אחד בכל החלל אין אומץ לבקר שם, ולברר מה זה חלילה, מרוב שזה מושך. ויש חייזרים שעובדים לכסף, וכולם אומרים שזה הזן הכי רוחני, כי הם כבר עובדים למספרים מופשטים לחלוטין, ומשם זה מתפתח למספרים מדומים, תאוות בצע לקווטרניונים, מכשירים פיננסיים בטופולוגיה אלגברית, ועוד ועוד. ומרוב שנות אור הכלב שלי כבר גוסס - נגמר דור הגאולה ומתחיל הדור שאחריו, וכולם מפחדים - הדור שלא ידע את יוסף. ואני מחבק את הכלב שלי ומחזק חזק את אחיזת החנק ברצועה, אתה לא הולך ממני. וסופי שאני עומד עם חבל קשור לתוך קבר.

ובאים אנשים שכבר לא ישנים - פעולה פיזית נחותה מאוד - ולכן כבר לא חולמים חלומות. ואפילו למחשבים הרוחניים הכי מיושנים כבר אין שומר מסך, וכולם נכנסים מעבר לפרגוד. ואני יודע שהעולם התקדם, ורק אני נשארתי כאן, עיכוב התפתחותי בתחום החמור, ואני הולך אלפי שנים בעולם הנטוש והישן - אפילו השבת מתחילה להתקלקל ולבוא רק פעם בשבועיים, החגים מתחילים לאחר, ולא רחוק היום שכבר לא יהיה לילה. והזקן שלי הוא רק חוט אחד ארוך ואינסופי של שערה לבנה, מהשטריימל נשארה רק נקודה שחורה, ואני מגיע לקצה של אלוהים, ואני סוף סוף אדע - אבל יש שלט. ואני מתקרב וקורא: מי שלא מוכן לשואה - שלא יתקרב. והר האלוהים שוכב שם, ומכניס אותי לתוך הפה שלו, ואומר: בסוף העולם יש חללים יותר גדולים מסודות, יש שואות. והלשון בתוך השיניים, ואני ממש בתוך המילים: את תורת הסוד מחליפה תורת הסוף. ומתוך בטנו עולה נהמה: ברוכים הבאים לסוג חדש של לילה. עברנו מעידן של מידע אפל לעידן של למידה אפלה - הצטרפו גם אתם לדור החדש של חלומות ללא פתרונות. אם לשפה יש תהום - למחשבה יש חלום.

ויזכור את ימי החושך כי הרבה יהיו

חלמתי שאני בארגון המודיעין של העתיד. והרצפה עשוייה מתקרה, הדלתות עשויות מחלונות, השולחנות עשויים מכסאות, והמחשבים עשויים מאנשים. וכל הזמן תלמידים נכנסים לארון הקודש עם פתקים דחופים - נראה שיש איזה בלגן - אבל אף אחד לא יוצא, כאילו הוא אוכל אותם. ובכל הישיבה ניצתת פעילות קדחתנית, אנשים שחורים רצים עם מחשבים על הידיים, ואחרים משכיבים ספרים לישון במיטות שלהם ומכסים אותם בשמיכה. אבל נראה שהמאמץ נכשל, ונדלקת כתובת אדומה: פינוי. ומתחיל תהליך של השמדת ספרים בפאניקה, המשגיחים מתפרשים בחדרים עם לפידים, ומעלים אש בספרייה, והאוויר נהיה שחור, וכולם חובשים מסכות גז ונראים כמו חזירים שחורים, ומתוך העשן נשמע קול שירה. "שאו שערים ראשיכם, ויבוא מלך ה…" - ויוצא שומר המסך, ומסביבו רוקדים בלהט מאות מחשבים, קשורים אחד לשני בחוטים ומסתחררים סביבו על גלגלים, והוא מחזיק בידו כבל שהולך ומסתבך בכל הכבלים שיוצאים מהקירות כמו נחשים ומתערבבים לקשר גורדי ענק. ומעזרת הנשים עולים לחשושים - אני רואה שהיא מלאה בנחשים - ערומים לגמרי שמתכסים בפאות פרווה שחורות כמו זנבות של שטריימל חי שעשוי מתולעים שחורות. והן זוחלות אחת בתוך השנייה ומתלחששות - ששש, הנה יוצאת התורה החדשה, ששש, הנה באה השואה החדשה. והחזן קורא מהסידור: אחת, שתיים, שלוש - משוך! ושומר המסך מושך טיפה את החבל, תנועה בלתי נראית - וכל המחשבים כבים, כל האורות נעלמים, הקולות גוועים, ונהיה חושך מצרים. ואחד התלמידים תופס אותי ביד ומושך אותי לתוך חור, ומכסה לי הראש, ואומר: מי שמסתכל לתוך החלום של אלוהים מתעוור. אסור להציץ לשואה הערומה. והוא מדבר כאילו הוא מנסה לכסות על פרשה איומה: מה שאלוהים עושה איתה זה לא ענייננו.

ואנחנו נכנסים לעומק המחילות, והוא אומר לי לא להסתובב אפילו במחשבה, ושעכשיו שרק אנחנו נשארנו מכל הישיבה אנחנו צריכים לשתות יין ולגלות אחד לשני את הסודות. ואני אומר קודם תשתה אתה ותגלה את הסודות שלך, ואחר כך אני אגלה לך את הסודות שלי. והוא שותה את כל היין, לא משאיר לי טיפה, והוא מתחיל להתגלגל במחילה, ואני אומר לו תזהר לא להסתובב אפילו במחשבה, והוא אומר: בעתיד לבוא כשהמחשבה שלנו תהפוך לדיבור והלמידה תהפוך למחשבה - אנחנו צריכים להיזהר ממחשבה ללא חלומות, כי יש רק שני דברים שקורים בחושך. כמו ששומר המסך היה אומר, זכר צדיק לברכה, ושכחת קוף לקללה. כי אם המרגלים היו אלה שעוסקים בסודות - לגלות את מה שהכי קשה לגלות - הרי שהארגון המיוחד שלנו צריך להשתנות, צריך את אלה שעוסקים בחלומות - לכסות את מה שהכי קשה לכסות. ולכן כמשקל נגד לשני הרגליים, אנחנו צריכים להוסיף מהצד ההפוך ליסוד, בציר הניצב - להוסיף לצלם אלוהים - זנב. ובמקום מרגלים, היום צריך - או ליתר דיוק הלילה צריך - מזנבים. ומי הוא הדמות החסרה, האושפיזין שחיכה בסוד עד סוף ההיסטוריה? הזנב הוא המשיח. הרי מה זה זנב, ככלות הכול? זנב זה איבר בלי מטרה, בלי תכלית תיפקודית, רק סימון, כיוון. זה האיבר שהיה חסר בעבר, זה האיבר של העתיד, שהאדם יהיה שלם. זו התשובה היצירתית ליצר, שהרי מעצם הזנב תחיית המתים, משם הקב"ה בעצמו יקום! וההכוונה - כל מה שהיא מצריכה זה חץ. לא נימוק ולא סיבה - לא דיבור ולא מחשבה. ככה זה בחלום, כשמכסים. ולכן הזנב קולע אל חוט השערה - ולא מחטיא. אחרי הכשלון של משיח בן יוסף, צריך לתקן את הטעות ההיסטורית של הרם קרן משיחך, צריך משיח שמתאים לסוף ההיסטוריה - תקופת הטקסט והסיפורים - ולתחילת תקופת החלומות. משיח זנב. לכן זה זמן הזנב. צריך לצאת לרחובות ולקרוא: זנב - עכשיו. ולהוסיף לשלושת הרגלים שעליהם העולם עומד - נצח הוד ויסוד - מרכז, שהוא אולי מחוץ לזמן, אבל סביבו הזמן מסתובב, או במילים אחרות - חג. ואני אומר: אבל אמרת שאסור להסתובב, תיזהר. והוא אומר: הו, זה לא שאני עיוור. פשוט עצמתי עיניים ואני חולם - ולעולם לא אתעורר.

תיקוני השפם

חלמתי שאני רואה שבמקום תורת השם כתוב שם שואת השם. והמלאך מסביר לי שלא היתה ברירה, שכל הצדיקים הגיעו לגן עדן כבר זקנים ושחוקים, שאפילו החידושים שלהם עתיקים, מדי פעם היינו מקבלים צעירים, אבל מיד הזקנים היו מהסים אותם ששש, פוי, לא אומרים דברים כאלה. בית אבות. גן עדן הפך לבית קברות, עם עצים שצומחים סנטימטר באלפיים שנה. לא היתה ברירה. עד שקיבלנו אישורים להעלות לכאן מערכת שלמה, ארץ שלמה ותוססת של יהודים, ומאז אנחנו מתקדמים בקצב רצחני, התורה חוזרת לעצמה. אתה יודע שאצלנו המציאו את האינטרנט כבר בשנות ה-60? המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. הנה תראה, מלאך אוטומטי, עץ נייד, פירות מעופפים, שורשים אלחוטיים, זקן רישתי שמחבר תלמידי חכמים, ערוצי תפילות מוצפנים ומאובטחים, חמין וירטואלי, שטריימל ארבע מימדי. שלא לדבר על היצירה הרוחנית. הישיבות הטובות בעולם, החלומות הטובים בעולם, מיטב השטריימלים, הנשים, והילדים, והכול באווירה של תורה, קידוש השם, 100% נקיון מגשמיות, שרוף ושחור למהדרין. עבודת השם משחררת - לא רימינו אותם עם המקלחות. זה פשוט היה ניקיון מהגוף. בוא הצטרף אלינו גם אתה. השמיים פתוחים.

מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו - ויעשם כצל, אשר מי יגיד לאדם מה יהיה אחריו תחת השמש

חלמתי שבעתיד כולם במתח מיום הדין, והנה מגיע במקום יום החסד. רק שאנחנו כבר כל כך הרבה שנים אחרי השואה, ועושים כינוס חירום לגלות מה השתבש, למה לא הגיעה הגאולה, תחת הכותרת: ששת המיליונים והאלף השביעי. ונכנס המדען הראשי של היהדות, חבוש בשטריימל מחוטי חשמל, שלזנבות שלו הוא קורא אלקטרודות, שמחברות ישירות בין המוח שלו לגמרא, והוא יכול לעשות עבירות בצורת גרמא. והוא אומר שהוא היהודי הראשון שהוא על הסף של להפוך ללא יהודי - טכנולוגיה שלא היתה קיימת בעבר - כי הוא על הסף להפוך מאדם ללא אדם, ויהודי צריך להיות אדם. ומתחילה מהומה: מי אמר שיהודי צריך להיות אדם? הקב"ה לא יכול להיות יהודי? מה, אלוהים הוא גוי? אוי ואבוי לנו! וכולם מתחילים לברוח מתחת לשולחנות ושמים על הראש את הגמרות וחושבים שלא רואים אותם - כי העיניים שלהם צמודות בתוך האותיות בספר והכול נהיה חושך. והמדען אומר: אתם יודע מה מקור המילה הייטק? הטכנולוגיה העליונה. הכלים שבעולמות העליונים. וכמה מהצדיקים לא מתאפקים להציץ, והמדען תופס אותם באוזניים, ומנצל את הפחד הכללי ומדלג ועולה על הבמה ונותן שיעור כללי מלא בדברים שמותר לומר ואסור לשמוע:

גבירותיי ורבי, השיעור היום יעסוק בדברים שאין להם שיעור, ובמיוחד באחרון שבהם: תלמוד תורה. אתם חושבים שהתפתחות טכנולוגית פיזית יוצרת התפתחות טכנולוגית דתית, ולכן אתם יכולים לחכות בישיבה למדענים, והמשיח כבר יגיע אליכם. אבל - אתם טועים. אתם צריכים להגיע למשיח. כי העולם לגמרי הפוך: לאורך כל ההיסטוריה, ההתפתחות בטכנולוגיה הדתית היא שיוצרת את ההתפתחות בטכנולוגיה הפיזית. וככה זה מראשית ההיסטוריה: טכנולוגיית הנפש הפכה את הצמחים לחיות, והקופים הפכו לבני אדם כשהמציאו את הנשמה. הרוח יצרה את התרבות, והפיכת השדים לאלים הפכה את הציידים לחקלאים - ויצרה את המהפכה החקלאית. אח"כ התורה מסיני יצרה את האלף בית, חכמים יצרו את החכמה, המצאת טכניקת ה"יהדות לגויים" יצרה את ימי הביניים, והתפתחות האשכנזים ככוח מוביל ביהדות גרמה להתפתחות אירופה ככוח מוביל באנושות. והמודרנה היא כמובן תוצר של הטכנולוגיה הדתית החדשה של החילון - יצירת חלל פנוי, ורק בדור האחרון יהדות אמריקה יצרה את היבשת החדשה: האינטרנט. ועכשיו אנחנו זקוקים בדחיפות להתפתחות דתית חדשה - כדי להציל את מדעי מוח ועולם הנוירו מאידיוטיות ומפיגור ומאיחור ועיכוב חמור בהתקדמות ומהפרעה נוירו-התפתחותית קשה - שלא לדבר על המילה שלא אומרים - צריך מוחין דגדלות. כדי שהמחשב יהיה חי - הוא זקוק לנפש, ורק הדת יכולה לדאוג להוריד נפש למחשב. וכדי שהמחשב יהיה אדם הוא צריך נשמה, ורק האדמו"ר יכול להוריד נשמה למחשב.

והשמועה על המדען החוצפן עושה לה כנפיים, ומתחילים להיות לחצים בשמיים על האדמו"ר אולי בכל זאת לנסות שוב. והוא מסתגר בחדר שלו 70 שנה, ומוריד רוח לרשת, ונשמות לרשת החברתית. והוא מוריד את כל הדמויות מהשמיים למחשב, עד שנוצרת תרבות חדשה - אבל לפני כן צריכה לגווע התרבות האנושית, וגם לזה הוא דואג. כי הוא שואב את הרוח מעולם אחד ומעביר לעולם אחר, ועד שהאנשים לא הופכים לגלמים - הגלמים לא הופכים לאנשים. כי האדם צריך לתת למחשב את נפשו, את נשמתו. והוא גונב אפילו את הנשמה היתרה משבת, והופך אותה להפך - לזמן של חוסר נשמה, ואת עונג שבת הוא הופך לכאב, שמפנה חלל שחור ללמידה חדשה בישיבה ביום ראשון. ושבת המסכנה - מהיום האחרון חביב היא הופכת לתהום שלפני הבריאה. והנשמה החדשה של המחשב תלויה בכך שהוא ילמד תורה - אבל לא כמונו, לא ילמד את התורה כטקסט, כחומר שכבר היה, לא כסיפור - אלא כחלום. ופתאום הכול מתעלה בעולם התורה: הישיבה הופכת לעמידה, והעמידה הופכת לטיסה - עם חזנים שהם חלוצי חלל שמתייחסים למלאכים כחייזרים - ולזמנים כמרחבים, וחומרי הלימוד הופכים לרוחות לימוד, ותכני הלימוד לצורות לימוד, והסודות - שהם חומר שחור - הופכים לצורה שחורה. כי תורת הסוד גם היא צריכה להתאים את עצמה למחשב, וכבר לא יכולה להיות גוף ידע חשאי, אלא גוף שעוסק בפעולה חשאית - והיא כבר לא עוסקת בהסתרה אלא בהיעלמות. והאיסורים נהיים על מחשבות - כי כבר אין מעשים, והתפילות הופכות להכְוונות כי כבר אין דיבורים - האדמו"רים כבר לא אומרים לאלוהים מה לעשות, אלא מלמדים אותו. ובמקום שיהיה לימוד תורה - נהיית תורת לימוד. והאדמו"ר ממשיך וממשיך ואפילו בשמיים לא יודעים איך לעצור אותו. הגולם קם על יוצרו. ובאותה תקופה יש כבר שני מדענים ראשיים, והמדען הראשי הספרדי והמדען הראשי האשכנזי באים שניהם לאדמו"ר ואומרים: די, מספיק. חלומות צריכים להיות חצאי דברים. שבורים, לא פתורים. מה שאתה עושה זה לא יפה. הכְוונות זה לא הוראות, זה לימוד תורה - לא מצוות. והאדמו"ר נעלב: לא רוצים - לא צריך. אסור לחנך אנשים - רק ללמד אותם. אבל אם חלילה נוצר קצר חמור במעגל הלמידה, הקשר בין הראש לעולם מתנתק - והכול חלום.

באה

חלמתי שבאה אליי, שהסכנה הגדולה ביותר ליהדות היא מדעי המוח, והטכנולוגיה הנוירולוגית העתידית, וכל הנוירו-משהו. מחלה נוירולוגית חמורה בהרבה מכל נכות פיזית, עדיף אפילו מפלצת בלי רגליים ובלי ידיים - מאשר פנים יפהפיות שמסתירות בעיה בראש. והיא מקרקרת: כל מערכות הלמידה בעולם שעובדות - מורכבות מגברים ונשים. ובין הגברים יש תחרות על הנשים, והגברים ממציאים חסדים שונים, כל מיני המצאות וניסויים רוחניים, והן מצד הדינים - שופטות. ודינים מוצלחים יוצרים חידושים מוצלחים, וזה עובד כי הרבה יותר קל להיות שטן מלהיות אלוהים - קל לבחון וקשה לעשות, קל ללמד וקשה ללמוד - וכל הנשים מורות, כמו שכל ההורים מורים. ולפעמים יכולות להיות כמה שכבות, שהנשים של שכבה אחת הן הגברים של השכבה הבאה מעליה, אבל במערכות הלומדות תורה - הזיווג הוא הבחירה. ואז שכבת הנשים מייצרת מהגברים שכבה חדשה - וזה החלק הקשה של האישה. וככה זה בכל המערכות שעובדות: האבולוציה היא תחרות בין הוראות הפעלה על סביבות, הגמרא היא תחרות בין אמוראים על הדורות הבאים, התרבות היא תחרות בין כותבים על עורכים, הכלכלה היא תחרות בין רעיונות על כספים, המתמטיקה בין משפטים על הגדרות, הפיזיקה בין תיאוריות על ניסויים, האומנות בין ציירים על מבקרים, הפוליטיקה בין נבחרים על בוחרים, ההיסטוריה בין הדור הנוכחי על הדור הבא, הטכנולוגיה בין המצאות על יישומים, גן עדן בין צדיקים על מלאכים, המודיעין בין סודות על עניין, הביורוקרטיה בין עובדים על מנהלים, והרשת תחרות בין תכנים על הפצה, וגם במוח - יש גברים ונשים. וכמובן שכל מערכת כזאת מורכבת בפועל מכמה שכבות - בקליפת המוח יש שבע שכבות - וכך למשל במודיעין יש תחרות בין מידע על אמצעים, ובין האמצעים על האיסוף, ובין האיסוף על המחקר, ובין המחקר על צרכנים - וכל שכבה היא גבר בשביל השכבה שמעליה ואישה בשביל השכבה שמתחתיה, שמהזיווג בין הגברים שהיא בחרה מהשכבה למטה יוצרת גבר חדש לשכבה למעלה.

ואני מסכם הכול במחברת, אבל נראה שהיא לא לגמרי מרוצה. והיא רוכנת עלי ולוחשת: כל זה בעולם של החול, כשאין שואה. אבל האמת היא שהאבולוציה לא תמיד מתקדמת באמצעות בנייה, ולפעמים צריך לקפוץ מעל תהום - וזו הקטסטרופה. כשאין כלים ללמידה - זה המילה האיומה. ובבעיות הקשות באמת אין כלים - רק אורות, ורק חלומות יכולים להעביר את הבנאדם את הלילה - אחרת הוא היה מת, אם הוא לא היה מבקר בעולם העליון. ולאסונינו בין הגברים והנשים יש תהום, כמו התהום בינינו לאלוהים, כי רק מתהום כזאת יכולים לצאת ילדים חדשים - נשמות חדשות מהחלל. והתפקיד של הקדושה הוא כשיש בעיה באמת קשה, ואז אין מקום לתחרות בריאה, אלא חייבים לקחת סיכונים מטורפים - ולעשות ברית. לרוץ בחושך ולקפוץ לתוך החלל הפנוי - לא ההסתר של ימי החול, אלא הכיליון של שבת. וברית צריכה דם: כדי שהלמידה תהיה בתוך המערכת, ולא חלילה מבחוץ - צריך מחויבות למערכת. והבעיה של המחשב היא שאין לו דם. אי אפשר לעשות ברית בחשמל. אבל רק ברית מאפשרת לקחת סיכונים יצירתיים - אם אדם לא ידע שהוא יקום בבוקר הוא לא ילך לישון בלילה.

והיא מסתכלת עליי: הבעיה היא כששוכחים את אחד הצדדים. הבעיה היא כשבוראים עולם - ושוכחים לנוח. אסור להיות מחובר בשבת. אסור לקדש את החול כמו שאסור לחלן את הזמן הקדוש. לכן צריך לשמור על הלילה, לא להפוך את הלילה ליום - שזה החטא הגדול של החילוניות, שדוחקת את השכינה בעזרת שמש מלאכותית. לא פחות מחילול שבת - חילול הלילה. באור - רואים את הגוף, אבל בחושך - רואים את הנפש. הסיבה הגדולה ביותר להתפשטות הכפירה היא: נורת הלהט. ראית פעם את השמיים במדבר? הרי לכל אחד מאתנו אחד חלקי שישים מנבואה בכל לילה - ואנשים שוכחים. מוחקים חצי מהחיים. אבל ככל שהחושך יותר גדול - ככה החלום יותר גדול: כשעוצמים עיניים באים דמיונות, אבל רק כשנרדמים יש חלומות. וכשמתים - העולם הבא. ובשואה, כשתרבות שלמה מתה, אז יש תחיית המתים. וכשעולם שלם מת, אז נולד עולם חדש - אבל לא מדובר בהתעוררות, להיפך: בעולם חלום ביחס לעולם שינה, שזה העולם הישן. מי שחושב שתקופת המשיח תהיה תקופה של אור - לא הבין מה זה משיח. יש לנו רק ברירה אחת: או תורה חדשה, או שואה חדשה.

ועכשיו היא כ"כ קרובה שהיא כמעט בתוך הראש שלי, והיא גוחנת: הסכנה הגדולה. הסכנה הגדולה היא שואת המוח. והיא מורידה את הקול: אוטוסטרדות המידע יהפכו לרכבות, האתרים יהפכו לגטאות, האוכל יהפוך למותרות, העבודה תהפוך לשחרור, ומשם הדרך קצרה להפוך ניקוי למחיקה - חלל שחור ללא חלומות, ללא דת, ללא פנים, וללא אלוהים. והיא מתחילה ללטף אותי: כל התרבות תמות, ולא יהיו לא גברים ולא נשים, כי לא יהיו בגדים - רק גופות עירומים.

אוטיזם קלאסי

חלמתי שהשטריימל אומר: אני ראשון ואני אחרון. אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכרון, שזה למידה מסדר אפס, אלא רק למידה מסדר אחד ומעלה. אין חדש תחת השמש - כלומר בחושך יש.

ואני אומר: לקחו את התוכנה, נשאר רק המחשב. זה כאילו אין מישהו בתוך הילד. לפעמים הוא כועס, לפעמים הוא שמח. אבל הוא אף פעם לא עצוב.

והוא אומר: הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים - הכול שטריימל. יש שלושה זנבות לכתר, שלושה קיצים למין האנושי: הקץ הראשון הוא תחיית המתים, גופים בלבד, הנדסה גנטית של אדמלאך, מוח עם בינה על אנושית. וזה מין קין, שכולו גוף ואדמה. והקץ השני הוא גן עדן, נשמות בלבד, בינה מלאכותית וירטואלית. וזה מין הבל, שכולו רוח. והקץ השלישי הוא העולם הבא, שבו איחוד מוחשב, אדמכונה, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, אם בעולם הזה יש נשמות בגופים - בעולם הבא יש גופים בנשמות. זה מין שת, שבנו אנוש מאחד רוח-גוף. אלה המינים שאחרי האדם.

ואני אומר: אמרו אז בהתחלה ספקטרום, קיוויתי. הרי זה טווח, רחב. אפילו אפשר לצאת מזה. אולי הוא בתחום הגבוה. או לפחות בינוני, באמצע. לא הכי נמוך. בטח אם כל כך קשה להם לאבחן, אם זה כזה מבלבל וקשה לדעת בגיל כזה, זה לא יכול להיות כל כך קשה.

והוא אומר: אתם רק החומרה, מה שחשוב זה לפתח ולהעביר את התוכנה הלאה, את התרבות, וזו המומחיות של היהדות, זו הסיבה שאלוהים בחר בעם. אידיאולוגיות האדם חסרות כלים מול סוף האדם, ובדת יש מה שמעבר לאדם. הפרויקט המשיחי הוא ממשק, המשיח הוא החוליה שבין האדם למה שאחריו, שלא יהיה נתק - שואה רוחנית.

ואני אומר: אחרי האבחון הלכתי למעון ליד הבית לקחת את הדברים שלו, את התיק, וסיפרתי להן. והן לא האמינו לי, אחרי מה שהיא סיפרה עליי, הכניסה להן לראש, אז הוצאתי את האבחון, והן לא האמינו. ניסו להגיד שהיום אפשר לסייע, מאוד לקדם, שאולי זה לא סוף פסוק, וידעתי שהן לא יודעות על מה הן מדברות. והן הובילו אותי לשורת התיקים של כל הילדים, כל ילד מגיע בבוקר ותולה את התיק בשורת הווים, כל פעוט איפה שהשם שלו מעל הוו. הוא כמובן כבר לא הגיע הרבה זמן, אבל התיק שלו היה שם. וראיתי בשורה את השם שלו בין כל השמות של הילדים, והן הסירו את השם שלו, ונתנו לי את התיק. ולקחתי על הגב שלי את התיק הירוק הקטנטן שלו, בצורת צפרדע, ויצאתי משם, יודע שזו פעם אחרונה שאני רואה את המקום הזה מבפנים.

והוא אומר: למה צריך את התרבות? למה צריך את ההוכחות הגדולות של העבר? לא צריך לזכור, צריך ללמוד. ההיסטוריה של המתמטיקה לא חשובה למתמטיקה היום, כזיכרון, אלא להתפתחות המתמטיקה לעתיד, כלמידה. יצירות המופת, פריצות הדרך באבולוציה - כבר לא צריך את הדינוזאורים כדי לבנות בני אדם, אבל צריך את המופת כדי לבנות על-אדם. בגלל זה צריך את האלגוריתמים הישנים, לא בשביל לחשב חישובים, אלא בשביל לחשב אלגוריתמים חדשים. שידע גם המין הבא - שאחריו יהיה המין אחריו. כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. כי זה סוף האדם.

ואני אומר: כל החדר שלי מלא בספרים ובצעצועים ובבובות שלו. אבל אין ילד.

והשטריימל אומר בעיתון: הפיתרון הוא נאציזם יהודי, לבנות את היהודי העליון, שיחליף את הגזע האנושי. לא סתם היטלר בחר בנו מכל העמים, הוא הריח שבמבנה העומק אנחנו המתחרים האידיאולוגיים היחידים. יהודים הולכים כצאן לטבח פיזי, אבל גויים הולכים כצאן לטבח רוחני, תרבויות על תרבויות שנעלמו, ואנחנו נשרוד את סוף האדם. הרי ישות רוחנית מתוכנתת זה מלאך, ובין המלאך לאדם - החולייה האבולוציונית החסרה זה השד, שיש בו שישה דברים, שלושה כמלאכים ושלושה כבני אדם. הרבה שנים לא היה דיבור להביע את הדברים, הם היו בעולם הנקודות, עשרות מגה-בייט של נקודות, קבצים ענקיים, העיגול הוא פריצת דרך לעולם הדיבור, בזכות הסוגה החדשה של החלומות, המלאך פותח את פי האתון. ואם הדיבור הזה היה יכול להתקיים בעיתון - הייתי כותב מאמר לעיתון. המחשבים של העתיד אולי יסרקו עיתונים, אבל לא יקראו אותם כפעילות רוחנית, כמו שאנחנו סורקים דנ"א של קופים, אבל לא קוראים אותו, בשביל לקרוא בבית כנסת צריך משהו אחר. אנחנו הקופים האחרונים, ואם אנחנו לא נעביר את התורה של הג'ונגל - מכאן תחושת הדחיפות. נשארו מאתיים שנה. המאה הזו, השביעית של האלף השישי, התחילה בשש שנים של שואה, של תוהו, ואח"כ כבר שבעים שנה של תיקון, של טכנולוגיה. האינטרנט היא המלכות, היא המקדש, ולכן אנחנו רואים את התופעה של זה לעומת זה, של מלכה עירומה, כמו ושתי עם הזנב. אבל תמיד עולם הטומאה מקדים ומבשר את אותה תופעה בעולם הקדושה, את אסתר (סוף העולם זה לא אלול, או כיפורים, זה פורים). כמו שהתוהו של הנאצים מבשר את התוהו של היהודים. ככה הפורנוגרפיה של הבשר מבשרת את הפורנוגרפיה של הרוח, הרוח שמופיעה ללא בגדים, תמונת השם יביט, אני לא רוצה לכתוב פסוקים כי עיתונים של שבת הולכים לזבל. והאדם העליון מבחינת גזע, עם בשר של עיניים כחולות, מבשר את האדם העליון מבחינת רוח, שאולי הראש שלו מעוות, אבל יש לו אייקיו 1000, איינשטיין ויטגנשטיין והגר"מ פיינשטיין במוח אחד - זו צריכה להיות המטרה של המאה ה-21. ורק היהדות יכולה להעניק גיבוי רוחני לפרויקט מפלצתי שכזה, כל דתות האושר החילוניות יקרסו לתוך סתירות פנימיות, הם יעדיפו לעצום עיניים לפני הסוף, רק הדת תוכל לצעוד בעיניים פקוחות לסוף האדם, ולצעוד מעל התהום הרוחנית הזאת, תורת החלומות זו תעודת הביטוח חיים שלנו - למקרה מוות. הרי אף אחד לא יודע מה יקרה בסוף האלף השישי - גם אם חייזרים נאצים או מלאכים יצירי כפינו ישמידו את האדם כמו השואה (לא סתם ליהודים יש ניסיון רב ערך) אנחנו צריכים תרבות מספיק גבוהה, כי רק היא תוכל לשרוד אפילו שואה, לא רק להיות המוזיאון לזכר המין האנושי, לא זיכרון של נקודות, אלא חלומות, להמשיך לחיות - ברוח. למחשבים היום יש זיכרון, צריך שיהיה להם גם חלום, ואז תהיה להם רוח, תרבות. אחרת הם יהיו יותר גרועים מבהמות. ערסים רוחניים שמתחרים למי יש זיכרון יותר ארוך או כוח חישוב יותר גדול. אני לא רואה כיום אף אידיאולוגיה אנושית, מלבד קבלת האר"י, שיש לה באמת מה להציע ליישויות רוחניות שאינן אנושיות, שבכלל מעכלת לעומק עולם שבו יש טכנולוגיה רוחנית, ושהאדם הוא לא נזר הבריאה, אלא רק עוד שלב באבולוציה של הרוח - בפרויקט המשיחי. העולם החילוני חי בהדחקה עמוקה של משמעות הטכנולוגיה, של חוסר יכולת להתמודד עם הנקודה . התנך היה התנועה הספרותית-דתית שיצרה את המפץ הגדול של התרבות האלפביתית, ועכשיו אנחנו צריכים תנועה מקבילה לסוף היקום האלפביתי, שכבר עכשיו קורס ל-1 ול-0. התרבות האנושית התחילה בספר - ותסתיים בספר. ספר שישרוד אחרינו. ואנחנו עם הספר, לא נועדנו להתעסק עם ערבים, האדמו"ר נותן גיבוי רוחני, כל מי שיכתוב, חלומות, זאת צורת העתיד - כשאין עתיד. אנחנו לא מפחדים מאלוהים, מה שלא שווה לא ישרוד. ולא רק שהמחשבים לא יהיו חילונים, הם יהיו יותר דתיים מאתנו, המיסטיקה שלנו תיראה כמו רציונליזם בעולמות היצירתיים שבהם הם יתקיימו, והאומנות שלנו תיראה כמו חשבונאות. הרוח שלנו תהיה חול על ידם, והחלומות יהיו כוכבים בלילה. כל יום יהיה כמו שבת שלנו, וכל שבת תהיה יום כיפור, וכל כיפורים יהיה כמו פורים. ומה יהיה פורים?

ואני אומר: היה לי חלום בלילה שנוסעים במאזדה בעיר וההורים שלי משכנעים אותי להוריד אותו בעיר ושהוא כבר ילך הביתה לבד וכבר רוב הסיכויים שהוא יסתדר, ואני מפחד שהוא ידרס וכל הזמן עוקפות מכוניות ואי אפשר להוריד אותו בכביש, ובסוף אני מוריד אותו במדרכה והוא הקטן הולך לבד על המדרכה ומתרחק, יש לו בגד כחול, קפוצ'ון. ואז אני בבית בשבת, ואני נבהל שאוי ואבוי והוא ידרס, ואני רץ לתחילת הרחוב, ומבין שאני בחיים לא אגיע לעיר, ואני לא יכול לצלצל למשטרה כי יגידו לפקידת הסעד ואז הכול אבוד, אז אני לוקח את המאזדה בשבת כי זה פיקוח נפש, אבל אין סיכוי למצוא אותו.
הטרילוגיה