התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

התגלה רובד נוסף בפילוסופיה של הלמידה
דיווחים ראשוניים מהשטח מצביעים על כך שהשטח איננו שטוח
מאת: כבוד הרב שכבתי
גם העור החיצוני ביותר הוא למעשה עוגת שכבות עשירה  (מקור)
מי שלומד כיום, פחות ממאה שנה אחרי המצאתו, את מדעיו של המחשב, או סוקר את האקו-סיסטם הטכנולוגי כלכלי האדיר שנבנה על גבי המצאה זו (שהשתלט במידה רבה על חיי היומיום), מבחין במגמה אחת מעוררת השתאות: הריבוי העצום, האינפלציוני, של שפות מחשב, ממשקים, פלטפורמות, ארכיטקטורות, אינטגרציות, קומפוננטות, תוספי תוכנה, פרוטוקולים, טיפוסים, מבני בקרה ומבני נתונים, שכבות על גבי שכבות על גבי... כמגדל בבל בלתי נגמר, כבירוקרטיה אדירה הצומחת כשאת ממאירה, כפאזל חלקים אינסופי, כאבולוציית חרקים באמזונס, כעוגת שכבות שראשה בשמיים - קשה לתאר את רמת המורכבות שנבנית מתוך כוח פנימי עצום כפירמידה כבירה, רבדים על גבי רבדים - פיזיים ותוכנתיים (רוחניים?) - מעל הזרם החשמלי הפשוט.

הבנת המורכבות הבירוקרטית הזו היא פשוט מעל יכולת בן אנוש, כאשר בתוך כל שכבה גם הריבוד הפנימי שואף לגדול ללא גבול: ממורכבות המעגלים המודפסים, שמעליהם שפות המכונה, שמעליהן שפות הסף, שמעליהן המורכבות האדירה של המבנה המשוכלל של מערכות ההפעלה, שמעליהן השפות העליות של האפליקציות (שהן עצמן הרי מערכות לניהול ריבוד), שמעליהם שפות סימון הממשק, שמעליהם שפות עיצוב הממשק, שמעליהם הגרפיקה וממשק המשתמש המרובד בפני עצמו, כאידיאולוגיה הצומחת מהפרקטיקה. או לחילופין ממשקים לרשת, שגם היא בנוייה כריבוד שכבות, הן בפרוטוקול התקשורת שלה (שכבת קשר, שכבת תעבורה, שכבת רשת, שכבת ישום), והן בתכנים שמורכבים עליו, כגון אתר זה ממש, שבנוי כמגדל אדיר, נסתר מהעין, שרק קצה קצהו הוא התוכן. שהרי הריבוד (המתסכל לעיתים!) שאנו נפגשים עמו בממשק (שלא לדבר על דירוג התכנים והאתרים והפוסטים) הוא רק קצה הקרחון, קצף על פני אוקיינוס שלם המורכב מתהומות של ריבוד, היורדים עד לאין חקר. אך למעשה, הגדרת המחשב המתמטית ממנה הכול התחיל, מכונת טיורינג עצמה, כפשוטה, היא אינטראקציה בין שתי שכבות ריבוד בלבד: רובד סליל המידע - ורובד האוטומטון שפועל עליו. מהו, אם כן, מקור אינפלציית השכבות המשתוללת - ההתפוצצות הריבודית?

ובכן, אם נרחיב את הסתכלותינו, מעבר לניסוי המלאכותי המתרחש לנגד עינינו של המחשב, נגלה שתכונת יסוד של העולם שלנו היא שהוא בנוי בשכבות. מדוע יש בכלל מתמטיקה, פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, מדעי המוח? מכיוון שהריבוד הוא התכונה הבסיסית ביותר של היקום, שבו שכבה בעלת כללי משחק משל עצמה (כימיה לדוגמא) בנויה מעל שכבה בעל כללי משחק משל עצמה (פיזיקה אלמנטרית, שבעצמה בנוייה כשכבות בעלות כללי משחק משל עצמן: הרי מתחת לאטומים - פרוטונים, ומתחת לפרוטונים - קווארקים, ומתחת לקוואנטים - מיתרים, וכן הלאה). אבל מדוע זה כך? מדוע לא כל השכבות מתערבבות? מדוע אנחנו בפירמידה, ולא בספגטי למשל? מה זה מלמד אותנו על העולם?

עובדת קיומן של השכבות, אותה אנחנו לוקחים כמובנת מאליה, הרי לא אחראית רק על קיומם של המדעים המדוייקים השונים, אלא על קיומה של התרבות האנושית כולה. לא רק הביולוגיה בנוייה מעל הכימיה בתצורת שכבה (מרובדת בפני עצמה בשאיפה לאינסוף, כתכונתן של שכבות), אלא גם עולם הרוח שלנו - והחברה שלנו. כלומר זה איננו רק עניין פיזי-טבעי, אולי מקרי באופן בניית היקום, אלא גם תכונת יסוד של העולם המלאכותי שאנו בוחרים ונוטים לבנות על גבי העולם הפיזיקאלי (בדיוק כמו במדעי המחשב). אבל למה לסבך, בשביל מה זה טוב? הנה, למשל, האפיגנטיקה, בנויה כשכבה מעל הגנום, כמנגנון אבולוציוני שיוצר הסתגלות דינאמית שאיננו מצריך שינוי בגנום, באמצעות סימונים מעליו, ולא שינוי בתוכו. אבל מדוע זה בנוי דווקא כך? מדוע צריך (ועדיף, אבולוציונית!) עוד שכבה מעל הגנום, ולא איזה מנגנון שפועל בתוך הגנום עצמו, באופן יותר חסכוני ופשוט? מה היתרון של הוספת עוד שכבה, ועוד שכבה ועוד? מדוע קליפת המוח בנוייה אף היא בשכבות (לא פחות משבע שכבות בקליפת המוח הקדמית)? מדוע השפה שלנו (לא רק שפות התכנות) בנוייה בשכבות? מדוע הלמידה שלנו בנוייה בשכבות?

נבחן כמה מגמות אנושיות הקיימות מקדמת דנא, הנוגעות לקיום בשכבות, וכך נוכל להגיע לניסוח מחדש שלהן דרך ראיית השכבות. כי מהי הפיזיקה התיאורטית, אותה אבן יסוד של המדעים? היא הניסיון האנושית - השאיפה המתמדת, מאז היוונים - לנסות ולהגיע לשכבה הכי תחתונה, הכי יסודית בעולם. ואילו עולם הרוח הוא הניסיון ההפוך, השאיפה להגיע לשכבה הכי עליונה. הדת היא הלא הפרדיגמה לפיה יש לנו נגישות לשכבה עליונה מעל כולן (כך יש להבין באמת את האינסופיות של האלוהי, ואת קישורה למונותאיזם דווקא - שכבה עליונה מכל יש רק אחת). תשתית הראייה הימי ביניימית של העולם היתה החלוקה הדומיננטית ולפעמים הדיכוטומית שלו לשתי שכבות ריבוד: רוח וחומר, או נפש וגוף (ומכאן עיסוקה האינסופי בקשר בין שתי השכבות, ונטייתה לריבוד העולם בין גיהנום מלמטה לגן עדן מלמעלה. הדוגמא הפרדיגמטית: דנטה). ואילו הראייה הקרטזיאנית של העולם היא ההזדהות שלנו, של האני, עם השכבה העליונה מבין השתיים, כלומר היכולת להתנתק מהשכבה הפיזית, כישות חושבת, שסופה הלוגי היה כליאתינו בשכבה העליונה. קאנט הוא הרי התפיסה ששכבה לא יכולה לצאת מעצמה, שאין לה נגישות בלתי אמצעית לשכבה עליה היא בנוייה, אלא כל עיסוקה בשכבות האחרות הוא דרך מונחיה וכליה הפנימיים.

לכן טעות היא לראות את המהפכה הקאנטיאנית כנוגעת בשכבה "שלנו" בלבד, אלא משמעותה העמוקה נוגעת לכל השכבות כולן: גם האפיגנטיקה לא יכולה לתפוס את הגנום כמות שהוא, אלא רק במונחיה, וגם הביולוגיה לא יכולה לעסוק בכימיה "באמת" כפי שהיא, אלא רק דרך תהליכים ביולוגיים, ולכימיה אין נגישות למניפולציות בקווארקים - וגם לא לשינויים ישירים בקליפות האלקטרונים (אלא צריך למצוא תהליך כימי מסובך ומפותל שיעביר אותנו דרך ריאקציות מורכבות ממצב אחד לשני של החומר, גם אם אנרגטית הוא עדיף), וכך גם האתר בדפדפן לא יכול לעשות מניפולציות ישירות בביטים, אלא עובד רק בעזרת ג'אווה סקריפט, שגם לה אין נגישות למערכת ההפעלה ולא יכולה לראות ישירות מה קורה בשכבה מתחתיה (אבטחת מידע!). קאנט למעשה מחדד את ההבחנה בין שכבות ולכן את הריבוד עצמו. הסרטן, למשל, הוא הרי ישום טרגי של קאנט: אני יכולה להבין עד הסוף את מה שהורג אותי, לקרוא את הרצף הפגום בגנום כאותיות מודפסות בתוצאות הבדיקה, אבל אין לי שום נגישות לשנות את האותיות בתוך הגנום של עצמי, כי אני כלואה בתהליכי עיבוד מידע במוח שלי, ולא בתהליכי עיבוד מידע בשכבת הגנום שעמוק מתחתיי - בתוכי.

בראייה זו, ויטגנשטיין הוא רק הקצנה נוספת של קאנט, שכולאת אותנו באופן אוטיסטי בשכבה אחת דקה במיוחד, קליפה ממש, הלא היא השפה, ורואה כל דבר במונחי קליפה זו, כחיתוך דק במיוחד של המציאות. לכן אנחנו כלואים בתוך כללי משחק בתוך השכבה, והמשמעות בויטגנשטיין המאוחר כבר לא מוגדרת באמצעות השכבה שמתחת, ה-"אמיתית", וגם לא בהתאמה בין שכבות כתמונה וכייצוג, אלא אך ורק בתוך השכבה, בלי שום קשר מפורש (אבל כמובן עם קשר לא מפורש, לא בשפה) בין השכבות. ויטגנשטיין הוא משתמש הקצה, זה שחורש כל היום בפייסבוק, בלי שפעם אחת הטריד את מוחו להבין את המנגנונים שמתחת לממשק המשתמש הסופי הגרפי והפשטני ביותר. הוא כלוא בשכבה אחת בלבד של המציאות, וחי רק בתוכה, בין לייק ללייק, אך אם לרגע תוסר המסיכה, והוא ילחץ בטעות קליק ימני בעכבר ויבקש "View page source", יחשכו עיניו מול הדבר הממשי שנמצא רק שכבה אחת בלבד (!) מתחת, ושעליו בנוי כל עולמו, אך אין לו שום נגישות רוחנית אליו (וגם לא עניין - לכן הוא משתמש בעלמא בעולם, ולא בונה ומתכנת אותו, ומזמן איבד עליו שליטה).

הרי מה היה פרויד אם לא הטענה שיש שכבה תת מודעת מתחתינו - הוספת שכבה אחת נוספת מתחת לנפש, שאין לנו נגישות ישירה אליה, ושמעשירה את עולמינו בעוד שכבה? ומהו הקפיטליזם אם לא בניית אינספור שכבות כלכליות (מישהו יודע איך באמת עובדת קרן הפנסיה שלו, ועד כמה רחוק המרחק, במונחי שכבות, בין מטבע בכיס ל-ETF)? והאם אנו בכלל תופסים כמה שכבות נוירונים מעורבות אפילו במחשבה זו, וכמה השקענו כדי לבנות אותן? בניית השכבות היא בניית העולם - הריבוד הוא במהות תופעת החיים, ולכן הוא התוצר הטבעי ביותר של האבולוציה, שיוצרת אינפלציה מהירה של שכבות ביולוגיות ואקולוגיות (לכן אנחנו אוכלים בשר, מתעניינים בספרות מרובדת - כלומר עמוקה, ומתנשאים מעל ערסים ובבוני ביבי). ולעומת זאת, מה היה המרקסיזם, אם לא ניסיון לאיין את שיטת השכבות הכלכלית והריבוד החברתי המעמדי, שנובע מהניסיון לאיין את שכבות המשמעות והרוח כתוצר מיידי של השכבה הנמוכה ביותר, הכלכלית חומרית? (פגע רע שמגיע עד לאמנות זמנינו המגוייסת - ולכן השטוחה). ומה היה הנאציזם אם לא ניסיון להשמיד את כל השכבות התחתונות בשם השכבה העליונה (האחת והאחידה)? ומהי אותה פילוסופיה "אקולוגית" או "אובג'קט אוריינטד" אם לא שוב ניסיון עבש להשטחה לרמה אחת נמוכה (העצמים), בניגוד לכל מה שבאמת אקולוגי באקולוגיה - הריבוד העצום, הנישא? כן, אנחנו באמת מעל החיות, כפי שהן מעל הצומח, כפי שהוא עליון על הדומם (ולכך, אם נרצה, ייתכן אפילו מדד מתמטי גס - כוח החישוב). וכן, המומחה למגפות הוא מעל ההדיוט, והפרופסור הממוצע מעל "המצביע הממוצע" (האידיוט) - ואפילו כאן נוכל לחשוב על כוח החישוב (והרי המומחיות בנוייה כשכבה מעל השכל הישר).

ההתכחשות של האדם המודרני לצורך בריבוד (אין יותר "תרבות גבוהה", תפסיקו להתנשא עלינו, למה יש עניים, מי צריך פוליטיקת נציגים או חוקה מעלרצון העם) היא ההכחשה של האדם המודרני את עובדת החיים הבסיסית ביותר: הריבוד הוא בניית העולם, והרס הריבוד הוא אובדנו. המהפכה החקלאית הלא היתה מהפכת הריבוד החברתי, והרצון לחזור לקומונה או לכל "מצב טבע" שטוח אחר הוא ילדותי - כשם שהוא הרסני (הרס, אולי צריך להזכיר, הוא הפוך לבנייה). האם צרפת שעברה פאזה של הרס הריבוד וחזרה אליו התקדמה יותר טוב מאנגליה, או להפך? הפיאודליזם הוא שיטה מרובדת הרבה פחות, ולא יותר, מן המדינה הביורוקרטית המודרנית. תופעת הדורות עצמה (כלומר תופעת המוות) נועדה ליצור ריבוד - זה טוב שההורים מעל הילדים (השכבה הפרימיטיבית יותר, שעליה מתבצע החישוב התרבותי, שתוצאתו "הדור הבא"), ולא חברים או משרתים שלהם. וזה טוב שהתלמידים מתחת למורים, ולא אחוקים או צרכנים צרחנים שלהם. המוסר הוא הריבוד - ולא המלחמה בו. מערכת תרבותית ולימודית צריכה להיות פירמידה - ולא ספגטי. ואילו מכונת טיורינג היא למעשה הפשטה של רעיון הריבוד: שכבה הפועלת על שכבה שמתחתיה, ומכאן כוחו האדיר של המחשב בעולם. דווקא כי הוא מכונה לבניית שכבות. הבערות של עמי הארצות של עולם התרבות של ימינו בנוגע לפעולת החידוש הרוחני החשוב של ימינו - המחשב - היא האחראית לרדידותו של עולם זה, ולחוסר הרלוונטיות שלו למהפכה המוסרית שיוצר המחשב בעולם, בעזרת אינפלציית ריבוד חסרת תקדים. אם אינך מבין כלל את הכוח החשוב והחזק בעולם בימיך, כיצד תוכל בכלל לבקר אותו בצורה שאיננה (אופס!) שטחית?

אך מהי התשתית של תופעת השכבות עצמה? הרי זה ממש לא רק התרבות, או אפילו הביולוגיה ותופעת החיים (הלא היא: ריבוד כימי), אלא הפיזיקה והמתמטיקה עצמן. יש לכל הפחות עשרות סדרי גודל ביקום, שמאפשרים מקום שכבות רבות - ולו ברמה הפיזיקלית (מספר השכבות לא מושפע מגודל היקום הפיזי, אבל כן מושפע מעומק היקום, כלומר ממספר סדרי הגודל שלו - יתכן יקום קטן פיזית ומרובד מאוד, ויקום ענק ושטוח). ובכן, נשאל את עצמנו: מדוע למשל למידה עמוקה (דהיינו: מרובת שכבות) ברשתות נוירונים יעילה ו-"חכמה" יותר מלמידה שטוחה? הפילוסופיה של הלמידה, מבית מדרשה של אסכולת נתניה, מתנגדת לשטחיות המובנית בקליפה השפתית, וכן לתמונת היחסים האנורקסיים, המדולדלים וחסרי הנגישות העקרונית בין שכבות, ואף ליחסים המכניים הנוקשים בין שכבות בגישות סטרוקטוראליות שונות. זאת מאחר שהיא ממשיגה את היחסים בין השכבות כיחסי למידה, בניגוד ליחסי ביטוי, תפיסה, או חישוב מעל-(שכבה תחתונה יותר). מכאן הבעיה האמיתית בפאודליזם או בשיטת הקאסטות או בצבא קונבציונאלי כדומה - לא הריבוד המבורך עצמו, אלא הנוקשות שלו, שלא ביחסי למידה, מה שדווקא יוצר מהשכבות האוטונומיות השונות מקשה אחת, ומוריד את הריבוד. במכונה יש פחות ריבוד ממחשב, שיש בו (עדיין) פחות ריבוד מאדם. אני באמת לא שולטת בקוד הגנטי שלי, בכבד שלי, ואפילו בקושי בתת מודע שלי. ודווקא מכאן העומק שלי כמערכת.

הלמידה היא יחס עשיר ומורכב בהרבה מאשר התפיסה בקטגוריה או הביטוי השפתי או השליטה הסטרוקטוראלית, ולכן ממשיגה נכון יותר את היחסים הפוריים בין שכבות בעולמינו. אם אני לומדת ספר מתחולל ביני לבין הספר תהליך עמוק יותר מאשר אם אני תופסת מה כתוב בו, או נשארת בעצם זה שהספר מבטא משמעות שפתית מסויימת, או מבצעת עליו מניפולציה חישובית. יתרה מכך, הלמידה היא תהליך שיוצר ריבוד ובנייה מטבעו, ולמעשה שיאו הוא הוספת שכבה נוספת, מעל השכבות הקיימות. שיאה של הכימיה הוא הביולוגיה, ושיאה של הביולוגיה הוא המוח, ושיאו של המוח הוא התרבות, וכן הלאה. סופר או הוגה שמצליח להוסיף שכבת משמעות ולמידה לעולם - הוא היוצר הגדול. יצירת מופת עושה בדיוק את זה: מוסיפה שכבה. לפעמים למעלה (למשל הרומן הרוסי הקלאסי כרומן אידיאות, הטרגדיה שמוסיפה שגב מיתי, או השכבה הבלתי נגישה של קפקא), לפעמים למטה (הרומן הריאליסטי, או הקומדיה, או היצירה הקרנבלית הפוסט מודרניסטית, שעוסקת בשפה עצמה), ולפעמים שכבה עשירה באמצע (פרוסט ואוסטין, למשל, שמוסיפים לעולם קומה - על זיכרון ורגישות). לכן התרבות היהודית היא עשירה כל כך, כי היא מרובת שכבות היסטוריות, והלמדנות שלה (ובמיוחד: מתודת הפרשנות) יצרה בה אינפלציית שכבות שהרימה אותה לגובה יוצא דופן בתולדות האנושות (כי לא גודלו של יקום תרבותי הוא החשוב, אלא עומקו, כלומר כמות השכבות). לכן האדם הלומד תחום נוסף מוסיף לעצמו שכבה נוספת - וגובה. בניגוד לאדם השטחי, שמבין רק בתכנות למשל, או רק בספרות.

כיצד עובדת הלמידה? לאט לאט מתוך למידת התורה שבכתב נוצרת שכבה מעליה - התורה שבעל פה, שמעליה ילמדו בהמשך שכבות נוספות (משנה ועליה גמרא, קבלה ועליה חסידות, וכו'). לאט לאט הפעוט לומד מערכת שפה כשכבה מעל המציאות, ואחר כך לומד שכבות משמעות נוספות מעל השפה (למשל: להתפלל). בהדרגה ובלמידה סיזיפית המדע מוסיף עוד שכבת הבנה, שממנה שוב תצמח למידה עד להגעה לשכבה שמעליה (כן, זה לא באמת פרדיגמות). המתמטיקה הופכת למתמטיקה מופשטת וגבוהה יותר מדור לדור. והחידוש הספרותי הוא למידה המכוונת כלפי השכבה הבאה בספרות (ומכאן חשיבותו, בניגוד ל-"עוד ספר"). כלומר: למידה היא התהליך של בניית שכבה נוספת בבניין המצטבר. לכן היא עובדת טוב במימד הזמן - בדורות, כי כשאין במרחב מספיק שלבים ללמידה ומקום לשכבות נוספות, מוסיפים אותם במימד הזמן. אין לי אולי מספיק שכבות בתודעתי הנוכחית, אבל כשאני עומדת על כתפי הענקים של תודעת הדורות, אני יכולה להוסיף שכבה שהם לא יכלו. אין מספיק מרחב ומשאבים בכדור הארץ להכיל את כל האבולוציה כמערכת אקולוגית אחת בו זמנית, לכן לפעמים שואה מפנה מקום לשכבות נוספות (וזו הסיבה שהיא גורמת להתפתחות, ולא נסיגה, כפי שהיינו חושבים). כן, שכבות לא נוצרות מעצמן - לא השפה ולא התפיסה הגיעו משום מקום, בניגוד לתפיסתן העצמית האוטונומית - אלא הן נלמדות.

הלמידה היא התהליך היוצר שמאחורי תופעת השכבות, כי היא לומדת ובונה לא רק עוד ועוד שכבות שהיא נושאת כפיגום מעליה, אלא בסופו של דבר את המערכת הלומדת הבאה שמעליה, המשוכללת ממנה והאוטונומית ממנה עצמה (ולכן הופכת לשכבה נפרדת לגמרי, בסופו של דבר, בדיוק כמו שהמוח כבר לא לומד בעזרת אבולוציה). דהיינו: הלמידה האולטימטיבית היא זו שלומדת מערכות לומדות. תופעת השכבות נוצרת מכך שקל יחסית להעתיק תהליכי ומנגנוני למידה לרוחב השכבה הנוכחית ולשכפל אותם לכל רוחבה ביצירת שכבה מעליה, אך קשה ליצור מנגנון למידה חדש בעצמו, שפורץ לשכבה עליונה יותר (כלומר, בעומקה המתמטי, תופעת השכבות נובעת מכך ש-P!=NP, כלומר שלהעתיק וליישם זה יעיל - וללמוד חידוש מקורי לא). לאבולוציה למשל קל להתפשט ולהשתלט על כל משאבי כדו"א הכימיים הרלוונטיים, בכל שלב מסויים בה, אך קשה לה מאוד לעבור לשלב הבא באבולוציה. כל פילוסופיה משכפלת עצמה בלי סוף, אך לעבור לשלב הבא בפילוסופיה? לא פשוט. קל לבנות לרוחב וקשה לבנות לגובה - והתוצאה הטבעית היא בנייה בשכבות. ובראייה זו, שבה בנייה ולמידה מותכות אחת בשנייה, אפילו תהליך הבנייה הפיזיקלי המרובד של העולם מרכיבים אלמנטריים, ושל היקום מאנרגיה, ראוי להיראות לנו כסוג בסיסי וראשוני של למידה, ומכאן יכולת ההתפתחות שהיתה גלומה בו. נכון, אין כאן הסבר, אבל למידה יש כאן. הוספנו שכבת בסיס נוספת לראיית העולם שלנו: העולם - מרובד. ותהליך בניית הריבוד - למידה.
תרבות וספרות