התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

הערה מתודולוגית
סיכום העולם העתיק
מאת: עם פרנסוס בטברנה
הראש היווני ממציא לנו פטנטים - והראש היהודי ממציא את הקניין הרוחני  (מקור)
מהי התרבות המערבית? התרבות היוונית-יהודית. מכל העולם העתיק, שהיה מרובה תרבויות בהרבה מאשר בימינו (בגלל הפיצול הגיאוגרפי), אלו שתי התרבויות המשמעותיות ביותר, בפער ניכר, והיחידות שאנו קוראים כיום. אלו שני הווקטורים העצמיים הבלתי תלויים שפורסים את המרחב של מטריצת התרבות המערבית, וכל השאר הם רק צירופים ליניאריים שלהם. כל האימפריות של העולם העתיק (ואפילו רומא) לא באמת שינו הרבה, מלבד היותן נשאיות של תרבויות להתפשטות, וכך גם הדתות (כמו רומא ליוון כך הנצרות ליהדות). כל המלחמות והפוליטיקות האינסופיות של הממלכות לא שינו דבר מהותי בתרבות, ולכן תולדות השלטונות והקרבות לא מעניינות (אין הכללה אלא משחק של מהלך אקראי, מתיש ומשעמם. וכך גם כיום, אגב). אפילו הקרבות ה-"מכריעים" ביותר לא שינו כל כך את התפתחות התרבויות עצמן, למשל תבוסת אתונה לספרטה לא מנעה את האקדמיה האפלטונית ושיא הפילוסופיה, ואפילו לא את האימפריה האתונאית השנייה, עד לדעיכה תרבותית פנימית. וגם אם פרס (חלילה וחס) הייתה מנצחת לא היה נמנע תור הזהב (ובכלל, פרסים כמו פרסים - רוצים רק כסף ומיסים, ולא מתערבים. הרקע להצהרת כורש ולסובלנות המפורסמת של האימפריה הפרסית הוא הראייה המרקנטילית של העולם). אפילו החורבן הרומאי רק האיץ תהליכים פנימיים ביהדות (למשל הנצרות). אם כן צריך להסביר שתי תופעות ביצירת התרבות המערבית.

מדוע הן עתיקות? היצירות הגדולות ביותר הן גם הראשונות, כי אלו הווקטורים העצמיים שפרשו סביבם המרחב, וגם בגלל מרחק הזמן הגדול ביותר בתוך מרחב של תרבות נתונה, שיוצר הזרה שמותחת את גבול המשמעות לעבר - אך לא שוברת אותה (עדיין בתוך המערכת). זהו תיאור של המצב שנוצר, אך ההסבר העמוק יותר - היוצר - הוא לא מרחבי אלא זמני: הרי למידה מתחילה מאיפשהו, היא לא מתקיימת בחלל ריק נייטרלי, ומשם הלמידה התחילה. הלמידה היא תמיד מסויימת - מובילה דווקא קו כזה ולא אחר (מתוך כל הקווים האפשריים) - ולכן כשהלמידה התרבותית התחילה היא התחילה מנקודה מסוימת, ספציפית, מיוחדת: מתרבות מסוימת. משם התחלנו.

מכאן החשיבות הגדולה לנקודת ההתחלה שכל שלב בהמשך תהליך הלמידה יוצא ממנה, ובעצם היא מייסדת את תהליך הלמידה עצמו. למידה אחרת היתה יכולה להתפתח לכיוונים אחרים לגמרי, עד כדי כך שאיננו מסוגלים לדמיין אותם, כי אנו כלואים בתוך קו למידה והיסטוריה ספציפית. ה-"היסטוריה" היא לא התיעוד השפתי אלא תהליך הלמידה, ולכן ההיסטוריה לא באמת התחילה מ-"המצאת הכתב" אלא מייסוד מערכות הלמידה שאנו בתוכן. מצרים ומסופוטמיה עדיין פרה-היסטוריות מבחינתנו, ולא חלק מהסיפור שלנו. הלמידה היא זו שיצרה את התרבות, ולפני התרבות הייתה התפתחות, אך לא למידה. לכן אין באמת למידה אובייקטיבית, כללית או ניטרלית (כמו שלפעמים תופסים את המדע, הטכנולוגיה או המתמטיקה, כאילו אינם תלויים בנקודת ההתחלה והיו מכנסים את העולם לאותו מקום, כי איננו יכולים לדמיין בהם התפתחות אחרת, דווקא כי הלמידה בהם קשה מאוד). הלמידה היא תמיד בתוך מערכת ספציפית, עם עבר ספציפי והתפתחות ספציפית: למידה תרבותית. לכן אתונה וירושלים חשובות.

עצם קיום המגוון התרבותי האנושי ברחבי העולם מראה לנו את השוני הגדול שבין קווי למידה בלתי תלויים, שאינם מתכנסים לאותה למידה. לולא התרבות המערבית שהשתלטה על כולם, הסינים וההודים והתרבויות הפרה-קולומביאניות היו מגיעים לעולמות תרבותיים שונים לחלוטין. אבל אחרי שכל התרבויות נקשרו, אולי רק חייזרים יוכלו להדגים לנו תרבות שונה מהותית מאיתנו, כי התרבויות כולן למדו מהתרבות המערבית הרבה יותר משלמדו מתוך עצמן. ההשפעה במרחב חזקה ומהירה בהרבה מההשפעה בזמן - יותר קל להעביר ולתקשר מאשר ללמוד ולהתפתח: התרגום בשפה מהיר מהיצירה בלמידה. וכיום כשכולם באותה מערכת מתרחשת האחדה תרבותית, שאותה ניתן להשוות לפיצול בעולם העתיק: כולם פחות מיוחדים כיום. ההתכנסות של העולם נובעת מהשפה ולא מהלמידה. למזלנו, יש לנו לפחות שני מקורות תרבותיים קדומים שהחלו ללמוד במקביל (ולא במקרה), ולא רק אחד.

מה לא היה מיוחד ביוונים וביהודים? מה שקדם להם, והמישור הלא תרבותי בזמן הפריחה התרבותית. לא היה דבר מיוחד באלים היוונים והכנענים או בפולחנים ובמיתוסים (ולכן הם לא מעניינים - המיתוסים היוונים הם צירופים טלנובליים אינסופיים ואקראיים, שאליהם התנגדה היהדות), וגם לא ביחסים הבינלאומיים בתקופתם. לא מוקדון הוא שהפך את יוון לחשובה, אלא להפך (גם הפרסים כבשו את כל המרחב), וברור שליהודים הייתה יכולת צבאית אפסית. היוונים והיהודים פשוט תיעדו לנו עולם מעניין עבורנו אך אופייני מתקופת הברזל והברונזה המאוחרת, שהעסיק אותם מאוד, אך לא אמור לעניין במיוחד אותנו, מעבר לעיסוק בהם עצמם (כלומר - עיסוק במה שמיוחד בהם).

כך למשל, למרות עוצמתן בתודעת הזמן, המתודה הצבאית והמתודה האלילית אינן מעניינות, בגלל שהן למעשה אינן מתודות ואינן למידתיות, אלא התפתחות בלבד. כל גלגולי המיתוס והפולחן ביוון ובעולם העתיק כולו מאל כזה לאחר, הם בגדר אופנה (סחיפה רנדומלית), ואינם מצטברים ללמידה (זה בדיוק מה ששינתה היהדות). כי בניגוד למה שאנחנו מדמיינים, הדתיות בעולם העתיק לא היתה קבועה ומקובעת אלא דווקא דינמית וחדשנית מדי. היצירתיות הדתית היא טבעה העמוק של הדתיות האנושית, כשכל הזמן יש אופנה רוחנית חדשה ומסתורין חדש (בדיוק כמו בימינו). בכך אין שום הבדל בין היצירתיות הדתית לזו הפוליטית, שהן רעש לבן מָתמיד (מאז ומתמיד): ים של גלים מתחלפים, כמו במערכת שפה שאיננה למידתית (פייסבוק למשל).

אם כן השאלה היא: מתי היוונים הפכו ליוונים? מה הפך את היהודים ליהודים? למה דווקא הם, מכל העולם העתיק? מה פשר הקירבה בזמן ביניהם? הקשר והשורש המשותף לשניהם (אולי אפילו לרומא) הוא הפיניקים, ובפרט - הכתב הפיניקי, ממנו צמח גם הכתב העברי הקדום, שהוא כתב עיצורי, וגם הכתב היווני, שהוא הכתב הראשון בעולם שהפריד בין עיצורים לתנועות. כלומר: שתי התרבויות היו חלוצות אלפבית וכתיבה. ישנו אף קשר עמום אך עמוק בין הרעיון הקומבינטורי-לוגי שבהפרדה בין עיצורים לתנועות לבין העולם היווני (ההקצנה היא ביכולת הארגונית של הלטינית, שהפכה לאירופאית), עולם שבו נבחנו אינספור קומבינציות וסימטריות, וכנגדו החסכנות הקצרנית המגובשת היהודית של כתב ה-אבגד, שיצרה סיפור אחד גדול וקיפודי ולא אינספור שועלים קטנים.

מהצד היווני, המתודה של חופש הקומבינציה היתה בבסיס כוח היצירה היווני האדיר והשופע, עם יכולת ספקולציה שעמדה גם בבסיס המדע (ולא מתודה אמפירית) ובבסיס הפילוסופיה והמתמטיקה בתחילתם וגם בבסיס הנסיינות הספקולטיבית השלטונית והפוליטית המתמדת (כולל קולוניזציה), ואף בעצם השפע של תחומי יצירה, מיתוסים שונים (שקשורים ברשת ולא בסיפור גדול) וערי פוליס שונות. מהצד היהודי, המתודה של חתירה לסיכום, קיצור ותמצות של המשמעות יצרה התכנסות לאל אחד גדול, יצירה אחת גדולה, נביא גדול אחד, מקום אחד, עם אחד, ספר אחד, כלומר יצרה מתודה של מרכוז עיקש. שמע ישראל: השם אחד. וכל מילה בסלע. האלפבית ולא הכתב היה ההמצאה החשובה, כי לא היכולת לשמר ולנהל ולשלוט ולתקשר היתה החשובה (כמו במצרים ובבבל), אלא דווקא היכולת לחדש בקלות ולהנחיל החידוש בקלות - דהיינו ליצור למידה. לא עצם יכולת התקשורת ושימור השפה היתה החשובה, אלא יצירתה של מערכת למידה.

לא היינו זוכרים את ספרטה בלי אתונה, כי היו עוד הרבה חברות מיליטריסטיות בעולם העתיק. אמנם הומרוס, שהוא ההישג הוודאי הראשון שמבדיל את יוון מכל תרבות אחרת, בוודאי מגיע מהפלופונסוס, אבל הוא נשמר רק בגלל כתיבתו באתונה דווקא, למניעת שכחתו המהירה (כנראה כמאה או לכל היותר מאתיים שנים אחריו). וכך גם לא היינו זוכרים את ממלכת ישראל בלי ירושלים. כלומר: ברורות לנו נקודות המרכז שמהן נוצרה הלמידה, גם במרחב וגם בזמן - המאה השמינית לפנה"ס ותחילת התקופה הארכאית ביוון, והתקופה הישראלית המקבילה לה למדי בארץ ישראל - שתיהן אחרי הוואקום והשקיעה שבין תקופת הברונזה לתקופת הברזל, ולא במרכזים הגדולים של מסופוטמיה ומצרים, אבל בסמוך להן (ובמידה רבה: ביניהן. אם ביבשה - ישראל - ואם בים בין אסיה הקטנה למצרים).

מה קרה דווקא אז ביוון - ומדוע? בוודאי שתנאי מקדים היה יצירת רשת, שמצריכה גם פיצול (גיאוגרפי מטבעו, הן ביבשה ההררית והן בים המפורץ, עם כ-1500 פולייס שונות) וגם מקשרים בין הקודקודים (ולכן פיצול יבשתי בלבד איננו מספיק, צריך ים), ואין ספק שהמקום המתאים לכך ביותר בעולם הוא הים התיכון, ובתוכו יוון. כלומר: צריך שיתקיים ביזור - אבל בתוך מערכת תרבותית אחת (ואנחנו יכולים לראות זאת במוסדות ובמרכזים הפאן-הלניים, כמו דלפי ואולימפיה, שלא לדבר על השפה המשותפת). לכן תרבויות מסחריות, עם כל חילופי הרעיונות, טובות ללמידה יותר מאימפריות מלחמתיות או ריכוזיות ו-"חזקות". הכסף טבעי לרשת מהחרב. אך מדוע איננו זוכרים את הפיניקים, הפלישתים (גויי הים) או המינואים היצירתיים ומלאי הדמיון? מה קרה ביוון שלא קרה במערכות רשתיות אחרות?

השפה הרשתית היא רק התשתית עליה בנוייה הלמידה. כי היווניוּת היא למידה רשתית, שמנוגדת ללמידה ריכוזית יהודית. ישראל היא מרכז הכובד, והקשר הצר מאוד - צוואר הבקבוק - בין שני חלקי הסהר הפורה, ואילו אתונה הייתה מרכז (hub) של הרשת היוונית (למרות שרבות מהתחלות הפילוסופיה, המדע והמתמטיקה היווניים היו דווקא בפריפריה האיונית, ובפרט המזרחית, של אתונה בקולוניות). בישראל ובסיני התרחש המעבר, העימות, ההפרייה והזיווג בין שני כנפי הסהר הפורה, בחלק הצר ביותר שלו, ולכן כל הזרימה התרכזה דרכם, ושם נוצר הכתב (הפרוטו-סינאי), ולפי המסורת: התורה מסיני. התורה עצמה מציינת את ההשפעות עליה כעם שבא גם ממסופוטמיה וגם ממצרים. תרבויות מצרים ומסופוטמיה היו ממסדיות יותר, ורק הסינתזה שחרגה משני המרכזים השלטוניים יצרה כתב פחות שלטוני ומוסדי ויותר עביר: האלפבית. ואכן ממנו אנחנו רואים את כל התפתחות הכתב, בלמידה שהתרחשה במהירות.

מה בעצם מבחין בין למידה להתפתחות (גם כיום רוב האנשים הם חלק מהתפתחות העולם ולא למידתו)? א. ההאצה: אנחנו רואים שלמידה יוצרת עוד יותר למידה, כי המתודה מתפשטת, ולכן אנחנו רואים פתאום תקופה של התפוצצות תרבותית ו-"תור זהב". ב. ההמשכיות והמעבריות: למידה זה תהליך שממשיך במרחב ובזמן, ואיננו תחום בתרבות ספציפית, ולכן המתודה התרבותית לא מתה כשהתרבות עצמה מתה. תרבות יכולה לישון והתפתחות פשוט נגמרת - לכן הלמידה ניכרת דווקא כשהמערכת נשברת. ג. מתודה: ללמידה יש הגיון פנימי (ולפעמים עמוק) שנקרא מתודה, בעוד ההתפתחות פרוצה לכל רוח חיצונית, לכן ללמידה יש כיוון - וסיפור מעניין.

המתודה היהודית, שצמחה מהעולם העתיק היבשתי הריכוזי יותר באופיו, מקשרת הכל לסיפור הגדול: כשהיא נתקלת בידע חיצוני חדש היא מקשרת אותו לאידיאה הגדולה, ובתוכה היא מחדשת מתוך המרכז החוצה, בתהליך של בניית גופי ידע שגדלים אורגנית. לכן היא מתנגדת לסמכות מלבד הנביא והתורה - קשר ישיר למקור ולמרכזי - ומתפתחת בלמידה מהמקור (ומכאן: המונותאיזם), וזהו לימוד התורה המפורסם, שמועבר ומתפתח לאורך הדורות. עצם הרעיון והשם של התורה משמעותו הוראה דרך ספר, מה שהתאפשר אחרי האלפבית. לכן הלמידה מהספר הפכה ביהדות לאידיאולוגיה המרכזית, והתפתחות הספר באופן למידתי - למפעל המרכזי (תרתי משמע).

לעומתה, המתודה היוונית מתרחשת בתוך מערכת שבה אין בהכרח מרכז אלא תחרות וחופש, ולכן היא עולם האידיאות ולא עולם האידיאה. המתודה היוונית חותרת לאקספלורציה של אפשרויות, ומכאן הביזור השלטוני לשלטון האזרחים (דמוקרטיה) וריבוי הסיפורים והתיאורים המתחרים, עד להתפרקות והתפוררות (מה שלא קרה ליהדות). הכתיבה החדשה משמשת את היוונים להעברת הרעיונות ולדיאלוג בתוך המערכת - היא כמו פרוטוקול תקשורת שמאפשר רשת - ולכן היא פרגמנטרית בהרבה. דווקא אם ניקח נטיות מרכוז כמו המוניזם (שאכן הגיע מתאלס מהצד היותר מזרחי) נראה את הפער העצום - ובפרט בתהליך הלמידה - מהמונותאיזם, כאשר לא נוצרת מסורת אחודה של התפתחות אורגנית בשלבים אלא מסורת של מחלוקת ודיאלוג בין שלבים. אלו שתי צורות למידה שונות, שהיו טהורות יותר טרם נפגשו אחת עם השנייה בעולם ההלניסטי.

אפילו המתמטיקה היוונית מהתקופה הקלאסית היא אוסף נרחב מאוד של הישגים מתמטיים מפוזרים ולרוב לא תורה מתמטית מסודרת. כך גם המדע היווני מהתקופה הקלאסית, שלא התפתחה בו מערכת אחודה של תורה מדעית כוללת, כמו במדע המודרני, אלא המון תורות אפשריות (חלקן כוללניות בפני עצמן) והישגים מפוזרים שלרוב לא הצטברו. וכאשר זה כן קרה, בעולם ההלניסטי באלכסנדריה, הרי שמודל הטלאים המורכב להפליא של תלמי הוא דוגמא להצטברות תיאורית כושלת ללא הסבר כוללני. לעומת זאת אוקלידס הוא דוגמא מוצלחת יותר, אך עדיין אוסף של תוצאות ללא המבנה של תורה מתמטית מודרנית. המקור של רעיון ההוכחה - ההמצאה היוונית שיצרה את המתמטיקה - הוא בשלבי הבנייה הגיאומטריים, כלומר כאוסף תחבולות, ולכן היוונים לא הגיעו להכללה האלגברית של הנעלמים, ונשארו בגיאומטרי ובאריתמטי היותר קונקרטיים. לכן יוון לא הצליחה להגיע למהפכה מדעית, למרות מגוון רחב ומפוזר מאוד (מדי?) של הישגים (לא פעם אינדיבידואליים). היוונים עסקו כמובן בהכללה ובכללים, אך ככלל, הדבר שחסָר להם היה ,*למידה* של הכללה (ולכן ההכללות היו דווקא פרועות מדי: הכל מים, עולם האידאות), וזאת כאשר מערכת של למידת כללים היא מהותו של המדע, וגם של הלימוד היהודי (שיצר חוק מפרטים ודוגמאות ושפירש את פרטי ההיסטוריה תוך שאיפה לכללים ולקחים נרחבים - המפעל ההיסטוריוסופי המקראי).

כל מי שנרתע ממה שעשתה הנצרות לעולם היווני לא מבין את חשיבותה להתפתחות המודרנית ואת יתרונותיה של הגישה האחודה למשמעות (ולהסבר) על פני מגבלות הפיזור (והתיאור) היווני, שאמנם הגיעה לבסוף לקיצוניות יתר בימי הביניים. הטקסט הזה הוא למשל דוגמא ללמידה יהודית, שהרי הוא מחפש את האידיאה הגדולה וההכללה על חשבון הפרטים הלא מאורגנים, כי למידה זקוקה להכללה גם אם הכללה תמיד באה (מתמטית) על חשבון הדיסקרימינציה. ההתפתחות המודרנית, המערבית, היא שילוב של היכולת לצאת מן הפרטים עם היכולת לתת להם מסגרת שיטתית וכוללנית, שהיא המדע האמפירי, או לחילופין מסגרת הרומן בספרות, או לחילופין מסגרת המדינה הדמוקרטית המודרנית שיש בה חוקי משחק קבועים, או לחילופין הכלכלה המודרנית שבה השוק מאפשר תחרות במסגרת משותפת ויציבה. לכן המערב הוא הסינתזה בין יוון ליהודה, וזה למעשה היה ההישג של המודרנה, לאחר טלטלת יתר לכיוון היהדות (ימי הביניים) וטלטלת יתר לכיוון היווניות (הרנסאנס).

גם היהדות החז"לית והגלותית - זו המוכרת לנו כיום כיהדות - היא כבר יהדות הלניסטית סינתטית ולא מקראית. היא מכילה בתוכה שילוב פרדוקסלי בין למידה אחדותית ללומדים מבוזרים - ומכאן ה-"מחלוקת" היהודית המיוחדת. רק בצורה זו היהדות היתה יכולה בכלל לשרוד אחרי התרסקות המרכז - הידועה כחורבן - אך היא שילמה על ההתפתחות ההלניסטית שלה באובדן המשך הנרטיב ההיסטורי הלומד הגדול: בחתימת התנ"ך. המדרש המבוזר והפנטסטי הוא כבר ז'אנר הלניסטי.

שיאה של ההתפתחות הספרותית היוונית היה המצאת הקומדיה של התקופה הקלאסית, שהיא אם כל הספרות הפנטסטית האנושית (ביגוד למיתית). הקומדיה הקלאסית היתה התפתחות יוונית בשלה, מאוחרת ודמוקרטית יותר מן הטרגדיה (והכותב הגדול שלה, אריסטופנס, מאוחר לשלושה הטרגיקונים הגדולים), כי היא צורה פתוחה, שבה יתכן יותר חופש בתכנים, בחיבורים הפנימיים, בשילוב של אלמנטים פנטסטיים, בשבירת המסגרת התיאטרונית עצמה (פנייה לקהל) ובמשחקיות. זאת לעומת הטרגדיה, שהיא צורה סגורה, שעוסקת בקורפוס מיתי סגור, תוך הכרחיות פנימית, סביב החוק המוסרי-דתי, ולכן קרובה יותר למקרא מהקומדיה, ואפילו מהומרוס (שבו החיבורים בין אלמנטים הם בעיצוב חופשי יותר, כמעט אסוציאטיבי, כולל שרירותיות שנובעת מהפוליתאיזם, והגדוּלה היא לא בעלילה הגדוֹלה אלא בתיאור הלוקאלי בתוך הטקסט - ובאתוס הכללי שעולה ממנו כבדרך אגב).

אך דווקא אם נשווה את הטרגדיה למקרא נראה את ההבדל בין התפתחות מיתוס רשתית למיתוס בעל התפתחות היסטורית. הצד המשותף הוא ההחמצה שבחטא, החוזרת שוב ושוב במקרא ובטרגדיה (ובעוצמה פחותה אצל הומרוס). היא הבסיס ביצירת המתח המיתי - שבין האדם לאל - ומפעילה בצופה את מנגנון החרטה, שהוא מנגנון למידה נוירולוגי רב עוצמה (אילו רק…). אך העיצוב של ההחמצה במקרא מרוכז סביב צו האל, שהוא שמעניין את הסופר המקראי, שתמיד פונה למרכז ומקור המשמעות האחד, ואילו העיצוב בטרגדיה מרוכז באדם ובמניעיו ובמודעותו ובעונשו - לאחר ביצוע החטא או המִשגה (לכן יונה הוא הספר הטראגי ביותר במקרא וכך גם סיפורי שאול ואחאב). אנו מוצאים כאן את ההבדל שבין למידה ממורה - שהיא מקור הצורך באל המונותאיסטי - לבין למידה עצמית ועצמאית (מבוזרת ומופרטת), שהיא מקור ההומניזם היווני (שהקצין בזה המערבי), שבו אפילו האל עצמו אנושי, כי האדם - הפרט - הוא מקור המשמעות (ובפרט באמנות). רעיון האטומים ורעיון האינדיבידואליזם נבעו שניהם מהעולם היווני, הבנוי על פרטים, ולפיכך בו המישור האופקי ברשת - הקשר בין אדם לחברו - היה עיקר המשמעות (ועיקר החטא הסנסציוני). זאת בניגוד ליהדות שראתה אפילו את התחום של בין אדם לחברו כנובע מהמישור האנכי שבין אדם למקום, שהוא מרכז המשמעות בה (ולכן אין צורך בחטא סנסציוני במיוחד ברמה הבין אישית, כי האל עצמו הוא הסנסציוני: כל חטא נגדו הוא בגידה סנסציונית). כך גם המיניות היהודית המוסדרת, שהושוותה עוד במקרא למונותאיזם, מנוגדת עמוקות לפדרסטיה היוונית הרשתית, שנוצרה ליצירת יחסי לימוד אופקיים בין פרטים (ולכן הומוסקסואליים), ושילבה נער ברשת הגברים (כי נשים לא היו חלק מהלמידה, דהיינו מהרשת - הן לא היו בכלל פרטים).

לפיכך מהיווני נדרש "דע את עצמך" ואילו מהיהודי נדרש "דע את אלוהיך", כי היווני נדרש ללמידה עצמאית משלו ואילו כל יהודי נדרש ללמידת התורה (שני רעיונות למידתיים אלה, הנראים לנו היום טריביאליים, היו חידושים מהפכניים דאז). הטרגדיה היוונית הבשלה הולכת ומתרכזת באדם הטראגי, שהוא מי שלא למד על עצמו ועל מגבלותיו וגורלו (ההיבריס הוא המצב חסר הלמידה) ובטרגדיה הוא לומד זאת. כלומר הטרגדיה מציגה לצופה תהליך של למידה - ומכאן הקרטזיס (ההתבהרות הלמידתית המספקת). ואילו האדם במקרא הוא מי שלא למד לשמוע לאל ולכן נענש, או מי שכן למד ולכן מקבל שכר, ובכך מוצג לנו תהליך הלמידה שלו את הסדר האלוהי בהיסטוריה - שהיא גם הלמידה שלנו (אנושיות של דמות נובעת מכך שהיא לומדת, ולא סתם מתפתחת. הלמידה היא זו שיוצרת את מנגנון ההזדהות הספרותי, שבנוי על מנגנון הלמידה שמפעיל את מוחנו, כי אנחנו לומדים יחד עם הדמות. ולכן - גם הדמויות המקראיות אנושיות). כלומר: למידת הגיבור היווני מרוכזת במקרה פרטי שלו, ולמידת היהודים מרוכזת בחוק הכללי (ולפיכך היא גם למידה כללית - של עם). לכן לכל גיבור מיתולוגי יווני הטרגדיה האישית שלו, ואילו במקרא הגיבורים מתחלפים אבל הסיפור הגדול נשאר - ונמשך. תם ולא נשלם - השבח לאל מלא עולם.

מתוך האתוס העצמאי המסתמך על עצמו ומתוך עצמו (ולכן הספקולטיבי מטבעו) של הלמידה היוונית הלכה והתפתחה צורת למידה רציונליסטית (בניגוד לאמפיריציסטית וניסיונית). ואכן ההישגים היווניים הגדולים והבשלים ביותר - הנלמדים גם כיום - הם בחשיבה המופשטת והאידיאליסטית מאוד: בפילוסופיה (אפלטון ואריסטו) ובמתמטיקה (אוקלידס וארכימדס) ובתיאטרון (ז'אנר כמעט מופשט במבנה מלאכותי, מה שנקרא כיום: תיאטרלי), וגם הארכיטקטורה כמובן בעלת מבנה מלאכותי ואידיאלי (לא הריאליזם היה האידיאל של הפיסול היווני אלא היופי, לפי מוסכמות אידיאליות, ומכאן שרירי הבטן המרשימים). הפילוסופיה הזו, שלומדת בעזרת התבונה עצמה באופן עצמאי, היתה בעצמה הקצנה נוספת של הביזור, מתוך התנגדות לרטוריקה ולהמון הדמוקרטי, וזו הסיבה שהמשכה הטבעי היה דווקא בציניקנים ובסטואה, שעסקו בעצמי הפרטי, עם ההתפוררות ההלניסטית. הלמידה היהודית היתה למידה היסטורית ומסורתית בזמן, ולכן המשיכה בו, ואילו הלמידה היוונית היתה למידה של אקספלורציית אפשרויות במרחב המערכת, ולכן הלכה והתפרקה עם התקדמותה, כשעצמאות הקודקודים היתה חזקה מהקשרים הדיאלוגיים המאחדים ברשת. זו הסכנה ברשת בניגוד לקו אחד חזק, שבגללה גם תקופתינו היוונית מאוד, המתכחשת לצורך בלמידה היהודית, תעבור שוב את תנודת המטוטלת שמגדירה את המערב.

אנו רואים כיצד המבנה של המערכת, שעליו מולבשת הלמידה, יוצר למידות שונות (וכיצד ניתן לנתח כך מערכות לומדות - ואפילו תרבויות שלמות - ולייסד תחום של מתודולוגיזם). למעשה, חשיבות הדמוקרטיה לא היתה כצורת שלטון טובה יותר מהאחרות, לא במדיניות יחסי החוץ ואפילו לא במדיניות יחסי הפנים (הדמגוגים), אלא בהיותה תשתית ללמידה. בעולם העתיק רק אליטה שלטונית מצומצמת מאוד השתתפה ביצירה התרבותית, ואילו באתונה הדמוקרטית האליטה הזו התרחבה לכמה עשרות אלפים, מה שאפשר ליצור מערכת תרבותית לומדת (גם כיום, אגב. לא בטוח שהדמוקרטיה המערבית יעילה דווקא כצורת שלטון, אך חשיבותה היא בחופש הפנימי לאזרחים, שהוא חשוב לשגשוג יותר מכל מה שעושה או לא עושה השלטון המדינתי. כמו באתונה, הדמוקרטיה בעיקר מעצימה את הפרטים, שהם מייצרי התרבות). לעומת זאת האידיאולוגיה היהודית של למידה מספר ("תורה") יצרה אפשרות ללמידה תרבותית מתמשכת ומצטברת, וכך הספר הלך והשתכלל לאורך דורות, עד שהספר הפך ליצירה של האומה כולה ולא של יחיד. אין לנו כאן אף דור ספציפי שיצר את הלמידה, ולכן קשה לנו בהרבה להתחקות אחרי התפתחותה (האורגנית והאחדותית בהרבה), שנמשכה עשרות (!) דורות, וכך הצליחה להכיל קבוצה גדולה של משתתפים במערכת התרבותית, אך בצורה הרבה פחות סינכרונית מאתונה, והרבה יותר דיאכרונית. אם האלגוריתם של המתודה היוונית היה אקספלורציה, הרי שהאלגוריתם של המתודה היהודית היה אופטימיזציה (ולכן עסק ביצירה האחת). זהו ההבדל בין חיפוש לרוחב לחיפוש לעומק - שני אלגוריתמי החיפוש הבסיסיים.
תרבות וספרות