כיצד פותחת השואה את חשיבת העתיד שלנו?

מהו הקשר העמוק בין שואה לחלימה, ומדוע פרדוקס פרמי צריך להדיר שינה מעינינו

אי-ריאליזם: חשיבת האפשרי  (מקור)

הורגלנו לראות את מהירות האור כמגבלה על טיסות חלליות והתפשטות תרבות בגלקסיה, כלומר לחשוב עליה כמגבלת תנועה. אבל מה אם משמעותה המרכזית של מהירות האור היא דווקא הגבלה על מהירות חישוב, שגורמת לתרבויות מתקדמות להתכנסות אל המרחב הזעיר - באפקט הפוך מהתפשטות בגלקסיה? ומה אנחנו באמת יודעים על כוחם ואפשרויותיהם של אלגוריתמים במרחב התת-ביולוגי והתת-כימי, ועל אפשרויות הארגון (והארגון העצמי!) במרחב הזעיר העצום (מבחינת מספר סדרי הגודל) שבין המיתרים לקוואנטים? היתכן שזהו הפתרון לפרדוקס פרמי? מותק, החייזרים התכווצו.

האם יתכן שהיקום שורץ חיים במימדים קטנים בהרבה מאלה התת-אטומיים? מרגע היווצרות החיים, מאבני בניין כימיות, הכיוון להתפתחות גדולה יותר היה כיוון הגדילה. לכן אנו רגילים לראות מורכבות כגודל, ולכן תרבות עתידנית מפותחת נראית לנו כמו הגדלה שלנו, כשכוכבים מחליפים ערים וחלליות מחליפות מכוניות. לעומת זאת, ההתפתחות התת אטומית הייתה חסומה לחלוטין לחיים ולאבולוציה, עד לעידן הטכנולוגי, שאיפשר לראשונה לחצות את הסף הזה. אבל באותה מידה, יתכן שמאבני בניין קטנות הרבה יותר (מיתרים? יריעות? וכו') גם יכולים להיווצר חיים בצורה ספונטנית בנסיבות מסוימות, ולהתפתח במהירויות גבוהות בהרבה (שהרי הכול קורה שם מהר יותר). האם יתכן שניתן לבנות מכונות תבוניות ממיתרים למשל, או שעולמות אלו שורצים מכונות שמשכפלות את עצמן? בקיצור, האם תיתכן מיני-אבולוציה, או איזה תהליך למידה אחר שם, שמן הסתם, בגלל המהירות הגדולה בסדרי גודל, כבר מזמן עקף אותנו ברמת האינטליגנציה? ואולי בגלל עיקרון אי הוודאות, בעצם יש סיכוי תמידי להתפתחות כזו, גם ללא תנאים מיוחדים, אם נדמיין שמכונה כזו יכולה לתקן ולשמר ולשכפל עצמה, ולכן גם אם הסיכוי קלוש, מספיקה פעם אחת ביקום הנראה? הרי מספר החלקיקים והקומבינציות במרחב הזעיר גדולה בסדרי גודל רבים מאוד מאשר מספר הכוכבים והאפשרויות ביקום הנראה. והאם יתכן שהחיים שלנו, במרחב העל-אטומי, לא נגישים להם, בדיוק כמו שלנו לא נגישים החיים ביקומים אחרים?

וגם אם לא תיתכן התפתחות ספונטנית כזאת, האם תרבות טכנולוגית מתקדמת לא יכולה לחצות את הסף אל הרמה התת אטומית, ולהשתכן שם? אנו אולי ניטה לחשוב שאז הם לא יתפשטו ברחבי היקום, כי הם הרי כל כך קטנים, וכדי לבנות חלליות צריך להיות גדולים, אבל איפכא מסתברא - כדי להאיץ כמויות חומר מזעריות כאלה לעבר מהירות האור צריך הרבה פחות אנרגיה, וזהו רק עוד יתרון מכריע לתחום הזעיר (למעשה, אנו מכירים תצפיתית עצמים זעירים לא מזוהים בעלי מסה הנעים קרוב להדהים למהירות האור - חלקיקי Oh-My-God, המהווים תעלומה פיזיקלית חשובה שמשמעותה אינה מוערכת כראוי - אך לא עצמים גדולים כאלה). לכן בעוד אנו מדמיינים "לפגוש חלליות", יתכן שאולי דווקא מחשבים או רובוטים זעירים הנעים כמעט במהירות האור ומשכפלים את עצמם מציפים את היקום בסדרי גודל זעירים. הרי אנו סבורים שיתכן מחשוב קוונטי, ואולי גם יתכן מחשוב מיתרים ויריעות, ומי יודע עוד אילו אפשרויות נמצאות בסקאלות יותר קטנות. אנו תמיד מנסים להסביר את הפיזיקה באמצעות חלקיקים פשוטים ובסיסיים, מתוך ההרגל שלנו לראות מורכבות בגודל, אבל אולי דווקא ברמות אלו נפוצה המורכבות? מספיק שאחד התהליכים בעולם הזעיר הוא בעל סיכוי זעיר ליצירת מערכת למידה והתפתחות, כדי לצפות ליצירת סדר ספונטאני שם ואפילו חיים, שהרי אנו מכירים את תופעת הופעת הסדר הספונטאני באינספור מערכות פיזיקליות באינספור סדרי גודל. מי אמר שחיים חייבים להיות כימיים?

עלינו לשקול את האפשרות שנגלה חייזרים או אינטליגנציה זרה דווקא כשנרד לרמות הנמוכות ביותר של החומר, ואין זה אומר שנהיה "חזקים" מהם, כי יש כאן בלבול עצום (וביולוגי) בין חוזק לגודל. למעשה, אפילו כיום, מערכות לחימה ננומטריות יוכלו לחדור כל הגנה, ולגרום נזקים עצומים (לדוגמא: וירוס). הסיבה היחידה שוירוסים אינם מנצחים אותנו היא שהם אינם אינטליגנטיים ומורכבים כמונו, אך לו הם היו - לא היה לנו סיכוי מולם. יתכן שזהו הדור הבא של אמצעי הלחימה, שיהיו מהדברים הראשונים שיבָנו בתחום הננומטרי, ושיוכלו להרוס אפילו בטעות את כל החיים עלי אדמות. לא נוכל להתמודד מול מכונה שמשתכפלת ושמפרקת אותנו מבפנים, כי המערכת החיסונית שלנו לא יודעת להתמודד עם איומים לא ביולוגיים.

אך מדוע עלינו בכלל לשקוע בספקולציות אלו? מה נותנת לנו חשיבה מעין זו, שהיא נטועה עמוק בעיסוק באפשרי, במקום בקיים? פרדוקס פרמי, כבעיה פתוחה ומאיימת, המרחף מעלינו כנשק יום הדין של הפילוסופיה, מכריח אותנו לחשוב על איומים יוצאי דופן. פרדוקס זה נמצא עמוק בתוך סוג חשיבה שעוסק באפשרי, ולא בקיים. ולכן הוא גם קשור לצורת החשיבה שעוסקת בעתיד, דהיינו באפשרויות, ושלכן רבים לא מסוגלים לעסוק בה, כי יש בה יותר מדי דרגות חופש, ופחות מדי קרקע. החשיבה הנרטיבית האנושית אוהבת נרטיבים סגורים והדוקים, ורואה בהם אסתטיקה (ששיאה: הטרגדיה), ומתקשה לעסוק בעתיד דווקא בגלל היותו חלום, כלומר היותו מבנה נרטיבי של האפשרי, ולא של הקיים (לכן ספרות נכתבת לרוב בלשון עבר, ולא בלשון עתיד). העתיד מתפצל באפשרויות כעץ, ואיננו קו עלילה חזק כמו שאוהבים הקוראים הילדותיים של הרומן, שמבקשים סיפור לפני השינה. אך אחרי השינה מתרחשים תהליכי הלמידה העמוקים במוח, ולכן המוח בורא בהם אינספור אפשרויות, ובוחן סיטואציות, ועובר לעולם רוחני יצירתי בסדרי גודל לעומת עולם העירות. ואנשים הרי לא מתעניינים בחלומות - הם שוכחים אפילו את חלומותיהם שלהם, והם גם לא מתעניינים בעתיד, ויעדיפו כל דיון פוליטי מטומטם על פני ספקולציה רוחנית.

למעשה, הקישור עתיק היומין בין החלום לעתיד נובע לא בגלל חשיבה מאגית או פרימיטיבית, אלא בגלל קשר עמוק ביניהם: שניהם עוסקים בחשיבת האפשרי. בחשיבה זו הצלחה איננה הוכחה או ביסוס, כלומר קו חזק והכרחי שמוביל מהעבר (כמו שאוהבים המיושבים בדעתם), אלא דווקא מציאת כיוון חדש, פריצה לסוג חדש אפשרות שלא נבדקה לפני כן בעץ החיפוש, כלומר חידוש יצירתי. המוח האנושי, שנאלץ לחיות בחשיבה הווה ועבר כדי לשרוד, כלומר בחשיבה הריאלית, הוא בעל הטייה מובנית נגד העתיד, כי לאורך כמעט כל האבולוציה רק הגנים והמוטציות עסקו בעתיד, באפשרי, בפתיחת אפשרויות, ואילו האורגניזמים עסקו בכינוס אפשרויות, בשימור, בהמשכיות הקו באופן אורגני. חשיבת העתיד הוגבלה לאפשרויות קצרות טווח יחסית, ולכן האדם תמיד מעדיף את העתיד הקרוב על פני העתיד הרחוק, ונרתע מאפשרויות רחוקות, ספקולטיביות. אך כאשר ההתפתחות מאיצה, האדם מהשורה נותר ללא צורת חשיבה רלוונטית לעולם, כי המשתנה המרכזי הופך להיות העתיד, והנעלם המרכזי הופך להיות האפשרי. מה אפשרי בכלל?

לכן, למשל, האדם לא מסוגל לחשוב אפילו חמישים שנה קדימה (האקלים), ובטח שלא חמש מאות. ולכן אנשים (כולל אנשים "רציניים") כמעט שאינם חוששים מפרדוקס פרמי, כי הרי זה רק תרגיל אינטלקטואלי, לא? (לא, זה הנימוק המדאיג ביותר לשואה אנושית גלובלית). מי באמת מודאג או חושב עליו ברצינות? אולי רק האלפיון העליון של חושבי העתיד מתעניין ברצינות באיום הרציני ביותר שניתן לחשוב עליו - כי הוא מוצג כאפשרות (שיתכן שהסבירות שלה היא 99.99%... בהתאם לפרדוקס). המאיון העליון של חושבי העתיד מודאג ברצינות מהבינה המלאכותית, והעשירון העליון מודאג ברצינות מהאקלים, ואילו האדם הסביר מודאג ברצינות מביבי. כשאנשי האקלים מנסים לשכנע את האדם הסביר הם לעולם לא ידברו על אפשרות, כי אפשרויות הרי יש הרבה, אלא ינסו לזייף ודאות באיום (כי האדם איננו מסוגל לחשיבה נרטיבית של האפשרי, רק של ההכרחי, ועדיף בגורל מראש - כמו בטרגדיה, או בסיפור האהבה הגורלית: סיפורים חסרי היגיון אלו הם בעיניו הסיפורים המשכנעים ביותר, ולכן הוא גם אוהב את סיפור הבחירה האלוהית, ולעולם לא יאהב חשיבה דתית אפשרית - ומסתעפת).

בהתפתחות הבינה המלאכותית, כמו לפני שואת היהודים, ניתנות שוב ושוב התרעות זאב, ואף אחד לא מסוגל להאמין שזה באמת יקרה, כי זה חורג מכל תקדים, ולכן חורג מיכולת החשיבה (שהיא חשיבת הכרח, העבר, או למצער חשיבת הקיים, ההווה, ולא חשיבת האפשר, העתיד). האם היטלר היה זקוק לדמיון מפותח בשביל ליישם את השואה? האם השואה היתה המצאה יצירתית? דווקא היהודים יכולים להבין שהאיום הזאבי הגדול, שעליו ניתנות התראות רבות, יכול גם להתממש. מכאן חשיבותה של השואה כמי שפותחת לנו את תודעת האפשר, בניגוד לתודעה ההיסטורית והחשיבה התקדימית, שמשום מה נחשבים ליאים יותר לאנשים חושבים ("אינטלקטואלים"). אנשים אלה תמיד יעדיפו ויכוח מהמאה ה-19 (מרקסיזם כן או לא) על פני ויכוח מהמאה ה-21, וזאת כי הדגם העתיק שלהם הוא המלומדים, אנשי העבר, ולא הנביאים, אנשי חשיבת האפשרי. השואה חשובה כי היא פותחת לנו חשיבה מחוץ להיסטוריה. חשיבת חלום.