טיפול זוגי: הנזק שגרמה הפילוסופיה לפסיכולוגיה (חלק א')

מהו סוד ההצלחה של הפסיכולוגיה במאה ה-20? מהו סוד הכישלון של הפילוסופיה במאה ה-20? טיפול פילוסופי בטיפול הפסיכולוגי, ומציאת מקור הכאב בפה - כי פילוסופיה נובחת אינה נושכת. לפיכך ישנו צורך בטיפול שורש - בפילוסופיה של השיניים - לריפוי נזקי הפילוסופיה של הלשון

זיווג רוחא ברוחא: טיפול מפה לפה  (מקור)

מדוע טיפולים זוגיים נכשלים לעיתים כה קרובות? מדוע כל כך קשה ומתיש לטפל בשניים (הרבה יותר מאשר לטפל באחד)? האם זה משום שטיפול באחד אפקטיבי יותר (לא ממש) או אולי אמיתי ועמוק יותר - בהעמקתו בנפש האחת - ולכן יש להתרכז בו? או שדווקא טיפול בשניים הוא הטיפול שבו נתקלים בחדר הטיפולים באתגרים האמיתיים של העולם האמיתי, בעל שני צדי המטבע, שקל יותר להתחמק מהם בטיפול כאדם כאטום מבודד, בעל ראייה חד צדדית, מאשר בטיפול במולקולה? ואם נמשיל זאת לטיפול בתחומים אינטלקטואליים חולים - האם עדיף לטפל ולהעמיק בתחום אחד, ולחדור לעומק הבעיה, או שמא דווקא בטיפול זוגי, שבוחן את הקשר בין שתי דיסציפלינות ומטפל בו, נגלה את עומק הבעיה האמיתית, ונרד לשורש הנוירוזה? כששני התחומים הם פילוסופיה ופסיכולוגיה, נדמה שיש לשלוח את הקשר הזוגי הזה לטיפול דחוף.

כיצד השפיעה הפילוסופיה של המאה העשרים, המאה בה צמחה הפסיכולוגיה, על הפסיכולוגיה? האם השפעה זו היא מחוייבת המציאות, מעצם טבעה של הפסיכולוגיה (שלא סתם גדלה במאה זו!), או שמא היא מקרית בלבד, ונובעת מצירוף נסיבות היסטורי שיצר את הטיפול הפסיכולוגי בצלמו הנוכחי, ולכן ניתן לדמיין טיפול מסוג אחר לגמרי? האם התפיסות הפסיכולוגיות של טיפול זוגי ואישי נובעות מזוגיות לא מוצלחת של הפסיכולוגיה עצמה, שמצאה את עצמה עם בן זוג שתלטן, ולפעמים רעיל, שהשפיע עמוקות על אישיותה העצמית, עד כדי סירוס והתבטלות? מהי בעצם תפיסת הקשר שעומדת בבסיס הטיפול הזוגי - והטיפול בכלל, שכולל מטפל ומטופל - בעולם הפסיכולוגי, והאם תתכן תפיסה אחרת?

שלא במפתיע למאה העשרים, המאה של המפנה הלשוני והתקשורתי, פסיכולוגים שפתיים המשיגו את מערכות היחסים כ-"קשרים" ואת הזוגיות כ-"קשר", ואת סוד הזוגיות ומערכות היחסים כ-"תקשורת תקשורת תקשורת". הריפוי הוא באמצעות דיבור, סיפור וסיפור מחדש, המשגה והמשגה מחדש, והבעה רגשית - בני הזוג לומדים לדבר אחד עם השני, להביע את צרכיהם, לנהל תקשורת בונה וחיובית, לתמלל תחושות, לתת מילים אחרות (הוא לא כועס, הוא חסר בטחון), ליצור התקשרות בטוחה, לבנות שפה רגשית חדשה (אל תגיד לשני "אתה לא..." ותאשים, אלא תאמר "אני מרגיש ש…"), לשתף בלי סוף, "לומר לשני שאני רק רוצה שתשמע אותי!" וכדומה - כי הריפוי הוא כמובן בצלמו הטיפול, והטיפול הוא הרי שפתי. בואו נדבר על זה. כל אלה שייכים לפרדיגמה של הפסיכולוגיה של הלשון.

אך מה לעשות שבפועל, וכידוע לכל מי שלא נולד אתמול, דיבורים לרוב לא עוזרים - מה שלא משנה כהוא זה את הדוגמה הטיפולית. מי הרי לא שמע, לא ידע ולא ראה שדיבורים הם בעצם בקושי יעילים, שהם נותנים יתרון לצד היותר ורבאלי (ולא פעם - היותר מניפולטיבי), שאנשים סתם מטעים, משקרים ומדברים שטויות (והניסיון למצוא בהן משמעות הוא חסר משמעות, ולכן דל בערך אינטלקטואלי, כמו כל ניסיון למצוא חתימה ברעש), שהדיבור של אנשים מוטה מאוד לטובתם מלכתחילה (למטפל האישי רק נדמה שהוא מקבל איזושהי תמונת מציאות, כי הוא מקבל רק צד אחד), וכתוצאה הטיפולים לוקחים שנים (עד שהבעיה נפתרת מעצמה, כי הזמן רופא גדול, או שהמטופל מתייאש - ואז, מה לעשות, הוא הרי עזב את הטיפול! זו אשמתו).

כמו תמיד במקרים של כשלים מתודולוגיים בסיסיים, דהיינו כשלים פרדיגמטיים, כל ניסיון להעמיד אותם לבחינה בתוך הפרדיגמה יניח את המבוקש: ממילא, רק אנשים שממילא מאמינים לדיבורים על חשבון מעשים ולמידה נמשכים לטיפול מלכתחילה. ואילו לגבי תוצאות הטיפולים עצמם (שהם לכאורה צידוקם), הרי אין להם שום נקודת סיום טבעית - הטיפול, עקרונית, נמשך לנצח (יש תמיד יחס הפוך בין יעילות טיפול למשכו). ואילו אשליית העומק בטיפול נובעת פשוט מהזמן, כלומר מההתפתחות (הלמידה!) שיוצר הזמן, ולא מהטיפול השפתי עצמו. אך עד כמה אשלייה זו מושכת מטפלים ומטופלים כאחד - שממשיכים לצעוד ביחד בעקבות הזמן (האבוד), ולדמיין שהטיפול הניע את החיים, ולא להפך (ומי ידע? אפקט הפלסיבו כאן זהה לאפקט המתאם הלא סיבתי).

אותה "העמקה" פסיכולוגית, גם אם אולי חסרת תוצאה (ופואנטה), מצוטטת לא פעם כנימוק "תרבותי" או "רוחני" לטיפול. אך באופן לא מפתיע, לפחות למי שקרא מעט ספרות המתחזה לעמוקה (כלומר, מעט מרומני זמנינו, "הפסיכולוגיים"), אין שום דבר עמוק בדיבור "עמוק", והנזק התרבותי והרוחני אף חמור מזה הטיפולי, בהפיכת האדם עצמו לשפה. זה כמובן מחמיא למטופל לחשוב שהסרת הקליפות דרך עיסוק בקליפות - בשפה - תגלה בתוך הבצל שלו ניצוצות מאור אינסוף, ואת נפשו ה-"עמוקה", כאילו טמונים בתוכו סודות ליודעי ח"ן. כי הנה, "בזכות הטיפול", פתאום הוא הפך מ-"אתה בנאדם" למעשה מרכבה, ואפילו יותר מזה - לטקסט קדוש (שהרי דורשים בו מיני דרשנויות, אם על דרך הרמז ואם על דרך הסוד, ופתאום יש בו משמעות, שמצריכה פרשנות, ולא סתם פשט). טיפול פסיכולוגי הוא המקום (האחרון?) שבו אדם חילוני יכול לדאוג שיסגדו לו, דהיינו שיתייחסו אליו (בתשלום) כטקסט דתי או אמנותי. ומכאן המשיכה לפסיכואנליזה: ה-"אני" הופך לספרות. האדם מחפש משמעות. כל הסגידה לסודיות הטיפול נועדה ליצור עולם סוד - בעולם שאין בו סוד. כן, יש בך סוד מיוחד (שדומה, ובשורשו זהה, למיליון סודות אחרים בהתאם לתיאוריה - ומכאן האובססיה לתיאוריה: היא פס ייצור תעשייתי לסודות לפי תבנית. היא השפה ה-"עמוקה" וה-"אזוטרית". קבלה לעם).



אך ורק תאונה היסטורית גרמה להתקבעות הפסיכולוגיה בצורתה השפתית הנוכחית - שאיננה הצורה הטבעית לה, ולכן אינה "נכונה": זו הפסיכולוגיה שפשוט נולדה במאה הלא נכונה. הזוגיות כמובן איננה קשר ואיננה שיחה - ההמשגה הנכונה שלה היא למידה. לכן היא מתבטאת במין - כי הוא מדיום של למידה. מין איננו שפה גופנית (או "תקשורת לא מילולית" - אוקסימורון שמבטא את דלות הפרדיגמה השפתית, שבה גם הפעולה עצמה נתפסת כסימן). הוא לא נועד להעביר "מסרים" (זו פרקטיקה מאוד גרועה להעביר מסרים לצד השני דרך מיניות), כמו שלאמנות (טובה) אין "מסר". ולכן הזוגיות מתבטאת גם בילדים - כי הם מדיום של למידה. מי שחושב שהילדים שלו הם מדיום להעברת תוכן, למשל אידיאולוגיה או דת או מוסר או ערכים או לקחים לעתיד - הוא ההורה השפתי. זאת בניגוד להורה הלמידתי מבין שתפקידו ליצור יצור לומד, כלומר מחדֶש, כלומר אדם שהוא חידוש בעולם, שלא היה כמוהו. לא (עוד) אחד שחי בתוך השפה והמסגרת (שהיא לרוב מסגרת חברתית), ולכוד בתוכה (אין שפה פרטית!), ומיומן בשימוש בה לצרכיו (כי השימוש הוא המשמעות - נחשוב על החלקלקות האמריקאית המדברת בצורה שוטפת), ויודע לתפעל את העולם באמצעות המדיום השפתי (המניפולטור, הפוליטיקאי של הלשון), אלא מי שמחדש בתוך המערכת - מי שיוצר משמעות חדשה. לא מי שחי לפי ההלכה של הלשון (ותפיסת הלשון הויטגנשטיינית היא תפיסה הלכתית לחלוטין, כמערכת משמעות שנובעת מהפעילות בתוכה - צורת חיים חברתית), אלא מי שמחדש בתורה.

לכן יחסי המין של הפילוסופיה של השפה, שהם מדיום ושיחה ("עמוקה", "רגשית", "אינטימית") מתדרדרים ומשעממים - כי אין בית מדרש ללא חידוש, ולמעשה - העומק הוא החידוש, והאינטימיות היא בדיוק היצירתיות (כפי שיעיד כל לומד גמרא - האינטימיות היא היכולת לחדש מבלי לפחד מהסוגיה, ומתוך קשר ישיר לתורה, כבן בית, בתוכה). ולכן גם משעמם ומתסכל לגדל ילדים באמצעות השפה (תעשה ככה, אל תעשה ככה, תפסיקו לריב, שקט, תכבד, תאכל, תישן) - כי לילד כזה אין מטרה ואין תכלית (אבל יש עמו המון תקשורת, ללא תכלית, כי הרי סיפרו לנו שהתקשורת היא המפתח, מה הפלא שהתקשורת מתדרדרת לצעקות, קללות והתחצפויות: כי יש רק פעולות שפה). אף אחד מעולם לא נטע בילד כזה את הגרעין הפנימי של הנשמה: מטרת האדם היא החידוש. במקום להיות תינוק של בית רבן - הוא תינוק של אמא. הפסיכולוגיה יצרה דור שלם של תינוקות - עם הדגש שלה על תקופת התינוקוּת כתקופה החשובה ביותר בחיי האדם (במקום לדעת, והדבר הרי ידוע בכל תרבות ברת דעת, שהתקופה החשובה ביותר היא הזיקנה, בה אמור אדם להגיע לפסגת הישגיו האינטלקטואליים, ולכן דווקא בה מוטל עליו ללמד את הנכדים: סבא דסבין בסיסי לנפש לא פחות מפרצופי אמא ואבא).



כל מי שמאמין בקיומה של "שפת הנפש", אותה הכפפה של הנפש לשפה, צריך לשאול את עצמו האם הוא מאמין גם ב-"שפת הרוח", או ב-”שפת הנשמה”. מדוע "שפת הרגש" נשמעת לו יותר הגיונית מ-”שפת האינטליגנציה", "שפת הקשב", "שפת המוטוריקה העדינה", או "שפת התודעה"? הרעיון שיש איזה מדיום מתווך בין שתי מערכות (למשל חלקים בנפש, או אנשים במערכות יחסים, או המטפל והמטופל), והתיקון של המדיום הזה הוא הריפוי - הוא הרעיון הבסיסי של הפסיכולוגיה של השפה והתקשורת. פסיכולוגיה זו מבוססת על אשלייה הדדית של המטפל והמטופל, שהשינוי בשפה הוא הגורם לתהליכי למידה, בעוד הוא התוצר שלהם (ובהחלט לא התוצר החשוב שלהם). לנסות לטפל בשפה דומה לתיקון הפוליטי באמצעות תקינות פוליטית - לנסות לתקן פנים מערכת באמצעות גבולה החיצון והגלוי (ה-"שפה" שלה). התוצאה היא פער בין הגבול לפנים, דהיינו צביעות, אשליה (עצמית בעיקר), חוסר יעילות וחוסר אותנטיות. ועומק של קליפה.

הפער המובנה בין "השפה של המערכת" (לדוגמא "השפה הפוליטית"), לבין הדרך שבה באמת עובדת ומתפתחת (דהיינו לומדת) המערכת, מפרנס תמיד הרבה מאוד עימותים מילוליים ו-"דיונים" ותוכניות אירוח וקשקושי סלון ריקים, שבה אנשים מדברים מה הם היו עושים (לו היו ראשי ממשלה...), ובפסיכולוגיה כל "דיון" כזה עולה 450 ש"ח. אך לא הנפש היא שמטופלת על הספה - אלא השפה. וכמו בפוליטיקה, דיבורים ללא אחריות שווים בדיוק כמו סמכות ללא אחריות. לכאורה, העיסוק בשפה של המערכת לא מאוד נורא, אך ההתמקדות בשפה באה על חשבון התמקדות בלמידה, שאיננה עוסקת בתיווך ובתווך, אלא בתוך. הפסיכולוגיה של הלמידה מבינה שגם תקשורת שוטפת, כנה ואינטנסיבית עם בן הזוג או עם הילד או עם עצמך (מודעות פסיכולוגית מעמיקה, בעיני עצמה) איננה מבטיחה הצלחה למידתית, ושלפעמים הניתוח השפתי מצליח - אבל השיר מת. האנשים שטופי המוח של הפסיכולוגיה, בדיוק כמו האנשים שטופי המוח של כל אידיאולוגיה או דיסציפלינה אחרת, מדברים כמו דחלילים שטופי מוח - אך מלאי פנימיות, שהיא קש וגבבה ריקנית - בפסיכולוגית שוטפת. הם "מדוייקים", מזהים "דפוסים", מורכבים ומודעים ורגישים עד אימה (לעצמם) ולכן מסוגלים לנתח את עצמם עד פארודיה (וכמובן להצדיק כל נבלות או טיפשות או עצלות - כלומר: מחדלים למידתיים).

הפסיכולוגים עצמם הם כמובן המצטיינים בכך - מה הפלא שלא פעם חייהם האישיים נראים כמו רגלו הכאובה והיחפה של הסנדלר (תשאלו פעם בן או בן זוג של פסיכולוג מה זה). למעשה, החיץ ה-"מוסרי" שיצרה הפסיכולוגיה בין חיי הפסיכולוג לחיי מטופל מגן על הפסיכולוג אף יותר מאשר על המטופל, כי אם המטופל היה מכיר את החיים האישיים של הפסיכולוג הממוצע, ואת יכולותיו הנפשיות בפועל (ולא בתיאוריה, בחדר הטיפולים, שם קל להיות "חכם", כשאין קשר בין "חכמה" כזו למעשה), הוא היה מאבד כל סמכות ואמינות וקרדביליות (בגדול: אנשים בוחרים במקצוע כי לא כי הם טובים בו, אלא כי הוא מעסיק אותם, ומעל לכל - עוסק בהם. ולפסיכולוגיה הולכים אנשים עם בעיות פסיכולוגיות. אחרי שאתה מכיר מדגם מייצג של מטפלים - לעולם לא תוכל ללכת יותר לטיפול). אבל החיץ המפורסם הזה, שהפך לכל כך מובן מאליו, כבר גורם שכל דרישה מהפסיכולוגיה לעבוד (כן, לעבוד) בחיי הפסיכולוגים נדמית לנו כמתקפה אד-הומינום. זה עובד או שזה לא עובד?

הרעיון המגוחך שיש פרופסיונליות מסויימת של הנפש - גרם נזק עמוק לעצם רעיון הנפש, ולעצם רעיון העומק (והוא הזיק במיוחד לספרות, שאותה הפסיכולוגיה של השפה זיהמה אפילו יותר מאשר את קלישאות היומיום המהלכות בינינו, ומשתפכות על "הטיפול"). רק חוסר הבנה מוחלט של מהותו הלמידתית של האדם - של היותו מערכת של חידושים, שנשמת אפו היא החידוש, יוצרת חשיבה שיש בכלל דבר כזה נפש האדם, עם מבנה מסויים ואופייני ואל-זמני, שאיננו תלוי בתקופה - כלומר בהתפתחות הלמידתית. הטיפוס הפסיכולוגי המשתבלל, שמשקיע את כל כושר החידוש שלו בתירוצים ובתובנות פסיכולוגיות משוכפלות ושבלוניות (כלומר: תבניות שמתאימות לכל דבר), הוא בדיוק המטופל שבו הטיפול הצליח ביותר (להפוך לטפיל מוח), אך הוציא ממנו את הנשמה שבנפש: החידוש. לא השפה היא הדרך הנכונה לגעת בנפש ולטפל בה, כי קצרה ידה של השפה מלבטא את הנפש (נחוצה ספרות גדולה כדי בכלל לנסות - לא משהו שנגיש ליכולת השפתית של המטפל והמטופל הממוצעים). שפת הדיבור היא פשוט כלי עבודה גס ושבלוני מדי להעמקה באדם. מה שאי אפשר לדבר עליו - יש ללמוד.



מהותו החדשנית של האדם היא זו שלא מאפשרת לשטוף את מוחם של הדורות הבאים, ולסיים את הלמידה האנושית בסוף פסוק, כפי שניסו אידיאולוגיות ודתות וחברות מסוימות. המרד של גיל ההתבגרות או הבגרות לא נגרם בגלל סיבוך אדיפלי עם האב, אלא בגלל הטבע האנושי שרוצה לחדש - ביחס לכל מסגרת בה גדל (ואם לא ניתן לחדש בתוכה, כי היא דוגמטית מדי - אז למולה). וזו גם בדיוק הסיבה שקיימות אופנות ושינויי תקופות, ואפילו בתחומים נייטרליים כמו אמנות או ביגוד, ושתופעה אוניברסלית זו לא פוסחת על אף תרבות (כולל קרמיקה עתיקה). האופנה נוצרת מדחף החידוש גם בתחומים בהם אין אף התקדמות אלא רק שינוי, כאשר תמיד יש חלוצים ויש מאמצים את החידוש (גם הפסיכולוגיה היא אופנה כזאת, שכבר יוצאת מהאופנה, למרות סגידתה לנרקיסיזם). הדחף לחידוש הוא מהותי אף בתופעת ההגירה, שבזכותה התפשט מין האדם בכל העולם ולא נשאר מין מקומי כמו המינים האחרים, וזאת בניגוד לתמונת ההגירה מתוך מצוקה. אך הפסיכולוגיה תמיד תציג את המצוקה כהצדקה, כי היא נולדה כתחום רפואי טיפולי, דהיינו היא צריכה למצוא את המחלה, ולתקן משהו שהתקלקל - בעוד שהחדשנות היא לא מחלה אלא נטייה למידתית בריאה, ולא טראומה בעבר אלא הזדמנות בעתיד. אך הפסיכולוג תמיד יפנה את המבט לעבר, כי הוא חונך על דוקטרינת החטא הקדמון של הנפש (שאין ילוד אישה שנמלט ממנו). ולכן ההתערבות שלו, אם תצליח לשקע גם את המטופל בעבר, תהפוך לאנטי-עתידית ולכן לאנטי-למידתית. לא תיקון אנו חסרים - אלא יצירה.

ואם הפסיכולוגיה כן תיצור יצירה נפשית, הרי שיצירה זו תהיה נגועה במחלת המורכבות והסיבוך, דהיינו תהיה עקרה בבסיסה. נכון שהיצירות הנחותות ביותר גוזרות את התפתחותן מתבנית פשוטה ופשטנית (למשל אידיאולוגיה או קיטש - וזה הרי הקשר בין שתי נטיות אלו), כמו למשל רומן רומנטי נוסחתי. אך גם יצירות ספרותיות שבנויות על מורכבות, ועליה תפארתן, גם הן אינן כמעט לעולם באמת חדשניות, כי הן בנויות על סיבוך, ועל הקרסת המוח האנושי בעודף משתנים ונתונים וניואנסים, עד שנוצרת אשליית עומק (פשוט מתוך חוסר אפשרות התפיסה: זה בלתי נתפס). גם המורכבות היא נוסחה, שרק נדמית יותר מתוחכמת וחכמה, אך היא לרוב רק יותר מתחכמת ולא באמת חוכמה: תן לכל דמות ולכל אפיון צד אמביוולנטי/דיאלקטי/הופכי עם זיקות מורכבות כאריג והיפוכים (אל תשכח אירוניה!) ומצד שני חריזה פנימית בין אלמנטים וכמובן חריזה חיצונית ליצירות מופת (התכתבויות זה עומק תרבותי, לא?). או היה אימפרסיוניסט והוסף לכל צבע את הצבע הנגדי בטבלת הצבעים, ועוד ועוד תתי גוונים, עד שתיצור עושר מדומה בציור או בספר. דימויים? מורכבים! שפה? מורכבת! חריזה? מורכבת! כוריאוגרפיה? מורכבת! פלטה? מורכבת! קומפוזיציה? מורכבת! וכדומה. היכולת לארוג רומן מורכב איננה החשובה באמת בספרות (למרות רוב החשיבות בה היא תופסת את עצמה), וכך גם היכולת ליצור פילוסופיה מורכבת, או פסיכולוגיה מורכבת, וכן הלאה - והיא עומדת דווקא בניגוד קוטבי ליכולת לחדש, שהיא דווקא חותרת לפשטות מקסימלית. מי שבאמת מחדש - לא מסבך. הסיבוך לרוב זורה עשן בעיני הקורא, ומסתיר מעיניו את חוסר החידוש המהותי, שמוחלף במנגנון חדשנות, דהיינו בסיבוך כתעשייה ובמכונת מורכבות, כשיטה. לכן החשוב הוא לרוב פשוט עד גיחוך כמעט (איך לא חשבתי על זה קודם?), דווקא כי הוא בסיסי כל כך (שינוי פרדיגמה). ואילו הסיבוך בתוך הפרדיגמה, שיוצר את ה-"נפח" האשלייתי ליצירה, הוא לרוב חסר כל תרומה אמיתית ולא מעניין בטווח הארוך. הוא וריאציה - ולא מלודיה חדשה, ולכן הוא הפגנת שליטה ביכולות העבר ולא יצירת העתיד. ותופעת סיבוך כזה היא בדיוק הפסיכולוגיה, ולכן יוצרת יצירות בדמותה, שנקראת כמובן "פסיכולוגיות". כל יוצר יודע שיצירת המורכבות היא פעולה עצלנית וחסר השראה ביחס לחידוש. חידוש אמיתי בסוגיה בא לתת הסבר פשוט ועקרוני מאוד, ולכן מופשט ועמוק, ואילו הסבר מסובך ערכו ההסברי מועט, והוא רק מתחזה לעומק. המורכבות - שאותה הפסיכולוגיה הפכה לערך (כמו ערך הרגישות וערך התקשורת וכו') באידיאולוגיה הפסיכולוגית - היא בסופו של דבר לא מעניינת, ולכן לומדים ממנה מעט מאוד. מה תרמה לנו קריאת הרומן המסובך? מה למדנו ממנה? שהחיים מסובכים? שהאדם מסובך? שהכול מסובך? אלה דווקא תובנות לא מסובכות בכלל, ועמוקות כקליפת השום דבר. ואילו הפסיכולוגיה רואה את שיא העומק - בתסביך.

אך כנראה שההרס הערכי הגדול ביותר שגרמה האידיאולוגיה הפסיכולוגית הוא לא לאסתטיקה - אלא למוסר. אולי הנזק הגדול ביותר שגרמה הפסיכולוגיה לנפש הוא הפיכתה את ההדוניזם למובן מאליו שלה (כמובן בתירוץ של "הפחתת סבל", ופחות מהסיבה של "הגברת ההנאה", למרות שבפועל, בפרקסיס הטיפולי, היא מקדמת אנוכיות מוחלטת, ואף נרקיסיזם - כי היא מחויבת רק למטופל עצמו, הרי הוא הלקוח, ולא ללמידה החברתית-מערכתית בכללותה, ולכן "מלמדת" שכך צריך להיות). אך הפחתת הסבל כמטרה בפני עצמה (או הגברת הסיפוק), הם טיפול סימפטומטי שפוגע בטיפול במחלה עצמה, שהרי הסבל הוא רק סימפטום של חוסר למידה, כמו הכאב לגוף, והסיפוק וההנאה והעניין והמשמעות הם רק סימפטום של למידה. כמו שסמים מסויימים מפחיתים למידה בהחלפתם את הדופמין במוח, כך הפסיכולוגיה, אם היא מצליחה לפעול נגד הנפש הבריאה, מפחיתה למידה בעזרת הפחתת הסבל הנפשי ושיכוחו. הרי לסבל יש מטרה עמוקה - שתלמד. ומטרה זו בנויה בך אבולוציונית, בדיוק כמו הכאב לגוף (הסבל הוא המקבילה הלמידתית, דהיינו הנפשית, של הכאב). גם להנאה אין שום משמעות מחוץ ללמידה (לכן - אין הנאה ללא עניין, אפילו הנאה מינית, אפילו אוכל צריך להיות מעניין! ולא רק מזין, אחרת הנפש האנושית, בניגוד לנפש החייתית, מואסת בו). הפסיכולוגיה מאששת לאינדיבידואל את האינדיבידואליזם, מעצם טיפולה בנפש האדם ביחיד, ולכן מחניפה לגאוותו (ולא פעם גם לטיפשותו), ללא שום דרישה ממנו לחידוש יצירתי בעולם. כל מה שחשוב זה שיהנה (הנאה נפשית-רגשית כמובן, כאילו זו הנאה עליונה על בהמתיות פיזית) ולא יסבול (שוב, סבל נפשי, טהור ומזוכך, ישו שעל צלב הנפש!). אך החידוש הלמידתי חשוב מכל הנאה ומכל סבל - ולמעשה הם רק כלים, והוא התכלית. אך העָמדה הדוניסטית זו של הדברים, המרוכזת בהנאה ובסבל, מעצימה את הסבל - ומפחיתה את ההנאה (כי הם הדברים החשובים - ואין משמעות מחוץ להם). בעוד אותה משמעות, זו של החדשנות והלמידה - היא זו שבסיסית יותר מן הנפש עצמה ומן הרגש עצמו. היא ההנעה העמוקה ביותר של הנפש ושל המוח, ולכן גם ההנאה והסבל העמוקים ביותר. אין דבר נורא יותר לאדם מאובדן רלוונטיות למידתית, מאובדן כל חידוש (זהו למעשה הכלא! ולכן הוא עונש אפקטיבי, בגלל הסבל הלמידתי, שבהוצאה מחוץ לחברה ולמערכת הלמידתית, שהרי אין בו סבל אחר מיוחד). ואין דבר טוב ומרומם לאדם מחידוש ומלמידה - אין הנאה כהנאת החידוש הלמידתי (שאיננו החידוש הסתמי הנפוץ, של רדיפת החידושים ושינויים כרדיפת הנאות). אך הפסיכולוגיה, שהצלחתה היא יצירת רובוטים של אושר ו-"well being" ו-"בריאות נפשית" ו-"הבעה רגשית" (נרקיסיסטית להחריד כשירת בוסר, ולמעשה המדגרה הגדולה של שירת הבוסר) - הפסיכולוגיה הזו היא בדיוק מי שהופכת את האדם למכונת אושר, ולא למכונת למידה. היא הכלא האידיאולוגי של הנפש, שיצרה אינספור אנשים שרואים באושר (כלומר: בהנאה) ולא בחידוש את הישגה הגדול של הנפש. הניתוח הספרותי של הנפש הצליח - והחולה מת.



הרי גם הפסיכולוג האמפטי ביותר לא באמת פועל ממניע לא למידתי - המציצנות לחיי המטופל מעניינת הרבה יותר (אך מוכחשת. כי חיי המין שלו חשובים), כך גם המניפולציה והאגרסיה הכוחנית להשפעה "מיטיבה" (שבתוכם פועם בעצם דחף היצירה, כי הרי בקליניקה לא יוצרים כלום, רק מתחזקים). הפסיכולוגים כל כך אוהבים לנסות לחדש בשפה הפסיכולוגית כי גם הם בעצמם לכודים בה (ולכן חידושיהם מתרבים ופורחים כמוטציות בגידול). הרי גם הפסיכולוג הוא אדם - וללא חידוש בעבודתו, אותו מוסכניק של הנפש יהפוך למשועמם לחלוטין. ומה הוא יגיד אז למטופל? אתה משעמם אותי? הרי מי שסובלים מחוסר אכפתיות משלמים לי על אכפתיות מלאכותית, ומי שנכשלים במערכת יחסים למידתית מנסים ליצור עמי מערכת יחסים שפתית, חלופית ומלאכותית. מערכת יחסים שיש בה רק שיחה, רק שפה - אולי מערכת היחסים האידיאלית מבחינה פסיכולוגית, כי כולה הכלה, תקשורת רגשית ווידויים נפשיים. הכל דיבורים! וכמה הכול יותר קל כשהכול דיבורים. המטפל הולך הביתה והמטופל נשאר עם הבוץ, וזה מה שיחליף הרי את הוריו ויתקן את פגמיהם המרובים, הם - שנאלצו לטפל בו מחוץ לקליניקה, ומחוץ לשפה הפרטית, בתהליך למידה וגדילה אמיתי. ואילו המטפל הוא מי שמתמחה בניהול מערכות יחסים חסרות אותנטיות וחד כיווניות, מה שפוגע בראש ובראשונה בו עצמו. כי עמדה לא שוויונית שבה רק צד אחד אמור ללמוד והשני אמור להיות המורה - היא אנטי למידתית. למידה טובה עושים בחברותא, אבל הפסיכולוג שלך הוא לא חבר אמיתי, כי הפסיכולוג שלך הוא לא החבר שלך. וגם אם החבר שלך הוא הפסיכולוג שלך - הוא לא חבר אמיתי. מה שהופך חבר לפסיכולוג זה בדיוק זה: החד צדדיות. לכן הבן זוג שלך לא יכול להתחרות עם רגישות הפסיכולוג, שהרי זה דו צדדי, דהיינו אמיתי. פה אתה באמת נדרש ללמוד, ולא סתם לחפור.

ומה עם ההתפתחות של הפסיכולוגיה עצמה, אולי שם מתרחשת למידה? לצערנו, קרה לפסיכולוגיה בדיוק מה שקרה לאקדמיה בתחומים ההומאניים (ומכאן האקדמיזציה של השיח הפסיכולוגי): השיח השתלט עליה, במקום הלמידה. האקדמיה כיום כלואה בשפה שלה, בשיח העקר שלה (כבר אין צורך במסורס), ב-"פרסומים" ו-"ציטוטים" כחזות הכל, בלשון הפנימית שלה (שהפכה לעגה), בדיונים שאליהם נוסעים כדי להתדיין על דיונים שעוסקים בדיונים - כלומר כלואה לחלוטין בפילוסופיה של הלשון - למרות שהפילוסופיה הטבעית והפורייה והמינית שלה הייתה צריכה להיות הלמידה. לכן היא כל כך משעממת, כי ההתרחקות מהלמידה והחידוש היא התרחקות מהעניין. בשפה האקדמית - כמעט לא ניתן לומר דבר מעניין, ולכן כל מי שיש לו משהו מעניין לומר בורח ממנה. ככלל, כמעט שלא ניתן לחדש שום חידוש משמעותי ב-"מערכת שפה" (כמו האקדמיה), כי השפה בנוייה דווקא על חוסר החידוש, על הציות לנורמות - לכלל, כמו שויטגנשטיין מסביר. והרי הכלל קשור לכלל, ומכאן ההתנגדות לשפה פרטית, אך כל חידוש מתחיל כשפה פרטית - כל דבר מהותי שנאמר בפעם הראשונה הוא בדיוק לידתה של שפה פרטית (כלומר חדשה), ולכן היצירתיות בשפה הכללית היא בהכרח קונפורמית ולא עקרונית, דהיינו "סיבוכית". וזה בדיוק מה שקרה לאקדמיה, שהפילוסופיה של הלשון היתה הדבר הגרוע ביותר בשבילה, דווקא כי היא פגיעה להפיכת הכתיבה לאידיאולוגיית שפה, במקום לאידיאולוגיית למידה. אז מה בעצם לומדים היום בפסיכולוגיה? את השפה הפסיכולוגית. בסך הכול לומדים לדבר בשפה מסוימת, ואם אתה מקשקש בה בצורה שוטפת (ולא מעז לומר משהו בעל ערך = לחדש באמת) - נולד פסיכולוג. בדיוק כמו שאקדמאי נולד כשהוא לומר לקשקש ביבליוגרפית ובהערות שוליים (כלומר דווקא בהיבטים הטרחניים והאנאליים ביותר של שפתו, בדיקדוק שלה כדיקדוק עניות). ולכן הערך האינטלקטואלי (=הלמידתי) של הדיון האקדמי הולך ושואף לאפס עם הזמן, כי הלמידה כפופה לשפה (במקום להפך). הסיבה למות הפילוסופיה היא האקדמיזציה שלה, אך במותה, כמו במגיפה, היא הדביקה תחומי דעת רבים נוספים במחלתה: הפה כטלפיים. לכן רק החייאה מחדש של הפילוסופיה מחוץ לאקדמיה תוכל להזרים דם חדש לתחומי הרוח - כי הפילוסופיה היא הלב של עולם הרוח, ומחידוש הלב יונקת גם הנפש.

לחלק ב’