מהי כתיבה?

מדוע הכתיבה על כתיבה היא כל כך נוראית? זהו תחום הכתיבה שמזמין את הכתיבה הגרועה ביותר עלי אדמות: קשקשת גרפומנית על עצמה, שכותבים נרקיסיסטים מקצועיים על עצמם, ומביאים בה לידי זיקוק את חוסר יכולתם לומר דבר על דבר, ובפרט על היכולת לומר דבר. הנפתוליות, ההתייפייפות והשיממון של הארס-פואטיקה הנוכחית הם אחד ממופעיה הדוחים (וחסרי הערך) ביותר של התקופה. האם אפשר אחרת?

מילה בסלע וכתיבה בשניים: הדיאלוג הוירטואלי  (מקור)

מהי המצאת הכתב? מדוע היא חשובה? לא בגלל הכתב עצמו. מסורות עברו גם לפני כן, ובעל פה, ולכן, כמו אבנים ששחקו מים, הן היו חלוקים יפים במיוחד, כי חכמת הדורות שחקה את חכמת היחיד. זו לא היתה המצאת הכתב שהיתה חשובה - אלא המצאת הכתיבה. כלומר המצאת סוג חדש של חשיבה, שהיא כתיבה. כמו שהאדם הפך להיות אדם כשהקוף למד להשתמש בכלים, כך המוח הפך להיות נשא תרבות כשלמד להשתמש בכלים. וכמו מהפכת הכלים מלאכותיים של החומר - זו היתה מהפכת הכלים המלאכותיים של הרוח. כלומר: מדובר במהפכה רוחנית. כשהוסיפו למכונה את הזיכרון - כלומר כשהוסיפו לאוטומט את סרט הזיכרון - הרי שהיא הפכה למחשב, למכונת טיורינג. כך כשהוסיפו למוח את הזיכרון החיצוני הוא הפך למכונה חושבת מסוג חדש, שמורכבת ממעבד (המוח) ומזיכרון חיצוני (הכתב).

בדיוק כמו שהאינטרנט והמחשב עצמם משנים את עוצמת המוח, והופכים לחלק ממערכת אחת של חשיבה איתו, שיש בה מרכיב טבעי ומרכיב מלאכותי - כך גם היה הכתב, שהיה מהפכה עקרונית יותר ממהפכת המידע, או הדפוס. הרי מה קורה כשאנחנו כותבים? למה הרבה יותר קל לנו להתרכז ולחשוב ולהיות יצירתיים תוך כדי כתיבה, מאשר תוך כדי הליכה, למשל? למעשה - קל יותר להיות יצירתיים תוך כדי הליכה, ברמת המעבד. כשמדובר ברעיון היצירתי הבודד - אין צורך בכתב. אבל הרעיון הוא לעולם לא בודד, אלא מקבל את משמעותו משורה של רעיונות שבאים לפניו ואחריו. כי הרעיון בפני עצמו חסר משמעות - רק היותו חלק מרצף למידה נותן לו משמעות.

נניח שהיינו יכולים לחזור מהעתיד ולספר לנו את הרעיון החשוב של המאה הבאה במשפט אחד - האם באמת היינו מקדמים את האנושות? סביר להניח שהמשפט הזה היה חסר משמעות ולא מובן. כך גם אם היינו יכולים לשדר משפט אחד לעבר, לכל תקופה, ולנסות לקדם אותה - כל משפט בפני עצמו לא היה עוזר כלל. נחשוב על איזה משפט מחץ של ויטגנשטיין שמשודר מאה או חמש מאות או אלפיים שנה לפילוסופים לפניו. או איזה משפט של איינשטיין. האם האמירה שהזמן-חלל יחסי, או הביטוי "הפילוסופיה של השפה", או כל משפט מיצירת ספרות כלשהי, היו נותנים משהו ליוונים? לא ממש. מה ניתן ללמוד ממשפט מבודד? אפילו "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" היה מאבד משמעות מחוץ להקשר. מה אפשר לעשות איתו בלי התנ"ך שאחריו? - ומה מאפשר לנו הכתב? בדיוק את רצף הלמידה הזה.

הבעיה המרכזית היא זיכרון העבודה הנמוך של המוח. ברגע שרעיון טיפה מסובך צריך משאבים עצומים אפילו כדי להחזיק אותו במוח, ובטח במצב עבודה. ואילו הכתב מפנה את זיכרון העבודה, לטובת זיכרון פיזי, ומאפשר יצירתיות חדשה (מאוד קשה לזכור רעיון חדש דווקא). האם אני הייתי מסוגלת לזכור את כל הפסקה הקודמת? המוח שלי היה קורס אחרי משפט או שניים. והייתי נאלצת ללמוד אותם בעל פה. וכאן אני פשוט חוזרת אחורה וממשיכה את הרעיון שרציתי, אחרי שפניתי לכיוון קצת אחר (תמיד יש פיצולים בחשיבה, וצריך לבחור בכל רגע נתון לאיזה כיוון להתקדם, כי יש לי הרבה רעיונות שנובעים מכל רעיון קודם).

הכתיבה מאפשרת תיעוד הלמידה ולכן למידה רציפה, מהירה ויעילה. היא משדרגת את המוח והופכת אותו לבינה בעלת יכולות אחרות לגמרי - מלאכותיות. הכתב הפך את המוח לבינה מלאכותית. הוא איפשר אלגוריתם למידה מסוג חדש. אין סוג של חשיבה שזקוק יותר לכתב מאשר מתמטיקה וחשבון, ולכן הכתב החל מהם. לכן מתמטיקאים זקוקים ללוח ומחק יותר מכל תחום אחר, כי ממש אי אפשר לעשות מתמטיקה וחשבון בלי כתיבה. גם גאונים בעצם כותבים בתוך הראש, בעיני רוחם. מתמטיקאים כל כך זקוקים לכתב שהם ממציאים כל הזמן סוגי כתב חדשים ומילים חדשות - כי אין אף רעיון שלהם שהמוח יכול לעבד בלי כתב. הכתב הוא חלק בלתי נפרד מהחשיבה המתמטית - ולאו דווקא מהזיכרון המתמטי. הכתב איפשר כתיבת (כלומר יצירת, כלומר למידת) חיבורים - שאחר כך הופצו דווקא בעל פה (כמו התנ"ך). הכתב יצר את הנרטיב הארוך, הלומד, ולכן יצר את התנ"ך. התנ"ך הוא העולם כלמידה, כלומר כרצף וכהיסטוריה וכסיפור גדול. לכן הוא מתחיל מנקודת אפס ורֶאשית, דהיינו מנקודת בראשית - מאל יחיד בורא (בדיוק כמו היחיד הכותב).

אם כך, נוכל להבין את מהפכת המידע כמהפכת חשיבה. מהפכת הדפוס היתה המצאת צורת חשיבה חדשה - של כתיבה מלכתחילה לרבים, לדורות, למרחקים. כלומר הרמקול ארוך הטווח יצר שפה חדשה, למרות שלכאורה הוא רק דיבור מועצם. כשאני כותב לכלל, אני כותב אחרת מאשר כשאני כותב לעצמי, או למעטים שאני מכיר ולתלמידיי ולסביבתי, שתעתיק ממני ברצף מסירה את המגילה. למעשה, אני כותב בצורה מניפולטיבית יותר (הרומן), מנוכרת יותר, מוסברת יותר - הכתיבה הופכת לסוג חדש של כלי: הפעלת כוח. אני מפעיל את הקורא. כי אני לא כותב ככלי פרטי דרך מגע קרוב. אני פועל ממרחק - החשיבה שלי פועלת במרחקי מרחב וזמן. ואילו מהפכת המידע, של הכתיבה במחשב, באמת לא היתה מהפכת חשיבה מיוחדת, עד שהגיעה הכתיבה באינטרנט. לכאורה, מה ההבדל העקרוני מהדפוס או מהמחשב האישי? אבל ההבדל הוא המיידיות. ההבדל הוא בקיצור הזמן והמרחק לאפס, ולא בהארכתם כמו במהפכת הדפוס. אני כותב לכאן ולעכשיו, ולכן טקסטים איבדו משמעות ארוכת טווח (תרתי משמע - בזמן ובמרחב). במקום חשיבה איטית ועמוקה יותר כמו בדפוס (לעומת כתב, בגלל ההשהיה בהדפסה), קיבלנו חשיבה מהירה ושטחית יותר מאשר בכתב, בגלל שיש אפילו פחות השהיה מכתב יד וכתבי יד.

אם כן, האם הכתב איבד את יכולתו כזיכרון מסייע חשיבה, שמייצר תרבות? (תרבות היא זיכרון למידתי ארוך במיוחד). יתכן, אך הוא הרוויח משהו חדש: היכולת לדיאלוג מיידי בכתב, כמו בתגובות בפייסבוק, או בפורום, או באימייל. הרבה יותר קל מבעבר לחשוב בכתב בשניים. וזו אפשרות שאיננה מנוצלת עד הסוף, בגלל רדידות הפלטפורמות (הפייסבוק כמשל). ניתן לחשוב על זה כמין גמרא מיידית. המתח בין שניים יכול ליצור מין חיבור של שני מוחות, אם ביריבות ואם בהשלמה, כלומר מה שבאמת מאפשרת מהפכת המידע זה מין בין מוחות. חשיבה בחברותא - ולמידה בחברותא. זה מאפשר לחבר יכולות של שני בני אדם למערכת חשיבה כוללת.

כלומר, בהבנת סוגי כתיבה חדשים אנו פחות מתפעלים מהשינוי ביכולת ההפצה, שהיא עניין כמותי, אלא מסוג חשיבה חדש שצורת הכתיבה יוצרת - כי זהו עניין איכותי. ומדוע? כי כתיבה היא חשיבה. ובניגוד לסתם חשיבה בהקיץ - מדובר בחשיבת למידה ממוקדת. הכתיבה היא המיקוד - עָזר הקשב, ולכן איפשרה סוג אפקטיבי בהרבה של חשיבה יצירתית, ולכן הכתב יצר בום רעיוני (ולא בגלל ההפצה - לא בגלל ההמון, אלא בגלל הגאון הכותב היחיד). פעולת הכתיבה היא פעולה יצירתית, ולכן הכתב יוצר יצירתיות, כי הכתיבה החדשה, שעומדת בניגוד לפעולת ההעתקה, היא מטבעה דבר מקורי. חשיבה, לעומתה, היא לאו דווקא מקורית בהגדרה - אף אחד לא בא למוחו בטענה שכבר חשבו את זה, אבל לדבר הכתוב החדש יש הצדקה רק אם הוא מקורי - אם לא כבר כתבו אותו, בגלל שהנכתב הוא זיכרון. לכן עצם הכתיבה יצרה את רעיון הראשוניות, שעד אז לא היה קיים כלל במסורת שבעל פה. כמו בתרבות ובטכנולוגיה ובדנ"א באבולוציה, זיכרון כתוב יוצר מטבעו למידה וחידוש. אם כן, מהי חשיבותה האמיתית של הכתיבה? שהיא עָזר למידה.

כך גם נוכל להבין את משמעותה של מהפכת הכתיבה שנקראת אינטרנט. הכתיבה באינטרנט הופכת לעימות או ויכוח או דיבור מיידיים בין שניים, או יותר (אפשרות שהיתה קיימת רק בדיבור ולא בכתב עד האינטרנט). לכן החשיבה הכתיבתית הפכה לקולקטיבית הרבה יותר. מכתיבה אל היא הפכה לכתיבה מול, ולחשיבה מול. ההיבט הפולמוסי-כוחני עבר הפנמה בחשיבה, כי בניגוד לדפוס כבר לא מדובר בקהל עתידי מדומיין, אלא בנמען קונקרטי בהווה, שהולך לענות לי עוד דקה. אני כותב כתגובה, ומצפה לתגובה, ולרוב הכתיבה שלי תגובתית למשהו, ולא יוזמה שלי. לכן אנשים תגובתיים, שלא כתבו בעבר, כותבים - והופכים את השיח לתגובתי. שלא לדבר על לעומתי.

התוצאה הקולקטיבית המתהווה מההתנהגות תגובתית הזו היא גלי שיח, וחשיבה בגלים. השיח הפך לים, ולכן לא נשאר ממנו דבר, נכון לצורה הטכנולוגית הנוכחית. הכל נשטף בשטף. הדבר יוצר לחץ בלתי פוסק ובלתי ניתן לעצירה אל מול צורות הכתיבה שנשארו - כמו הספרות, שמתפקדות כמו סכרים (מתמוטטים). גם הכתיבה האקדמית עצמה הפכה לשיח כזה, שבו אף מאמר לא יזכר בעתיד, וכל דבר מוגדר רק ביחס לתגובות והתייחסויות (ציטטת אותי?) ולגלים בתחום המחקר. השיח הכתוב הפך לקשקשת, לרכילות, ללהג, והחשיבה הדיבורית השתלטה על הכתיבה. כך הכתיבה איבדה את היתרון החשיבתי שלה, והפכה לפעולה טריוויאלית. מתחת לאורך מסויים של כתיבה, אין שום יתרון לזיכרון העבודה מכתיבה. לכן האנשים שיודעים לחשוב בכתיבה טובעים בים המגיבים בכתיבה. הכתיבה כחשיבה חוזרת להיות פעולת בודדת, שניגפת מול הכתיבה כתגובה, בהיעדר האפשרות (הטכנית, העתידנית) לשלב בין תגובה לחשיבה. יכולת עתידית זו תאפשר לחשוב במשותף בצורה בונה, במקום היכולת הנוכחית לדבר במשותף (לרוב - בצורה הורסת). או אז הרשת תהפוך למוח - ממערכת שיח ושפה למערכת למידה.

היכולת הזו לחשוב ברבים בצורה בונה - היא "הלמידה של המערכת", הלמידה כפעולה קולקטיבית, שתחליף את הלמידה האישית. היא תקרה כאשר השיח ידמה יותר לגמרא ופחות לרכילות בבית הכנסת, דהיינו כאשר כל מילה תהיה בסלע - בפלטפורמה שבה כתיבת כל מילה תעלה כסף, או תהיה מוגבלת למספר מילים מצומצם מאוד ליום (ועדיף - בהתאם למוניטין האינטלקטואלי של הכותב). כל עוד כולם יכולים לכתוב, ועלות הכתיבה יורדת בהתאם - היא מוזלת לאפס. את האנאלפביתיות, שהצילה אותנו מכתיבת הטיפשים, יש להחליף באליטיזם מבוסס טכנולוגיה. ברשת החברתית הבאה ברירת המחדל צריכה להיות שאי אפשר לכתוב אלא רק לקרוא, ורק בהדרגה עם צבירת מוניטין עולה יכולת הכתיבה. בדיוק כמו בספרות. אדם שקיבל לייק ממישהו בעל מוניטין (פרופ', מבקר ידוע או סופר חשוב למשל) יוכל לכתוב עוד מילה ביום, במכסת המילים שלו. ומי שקיבל דיסלייקים מקבוצת הגרעין הראשונית האיכותית של הרשת - תצומצם מכסת המילים שלו.

כן, תקרה גם סתימת פיות, אבל היא עדיפה על קשקשת, שהיא סתימת הפיות האולטימטיבית - כי היא סתימת חשיבה. סתימת חשיבה מובילה לסתימת למידה, ואכן יש מחסור גדול ברעיונות חדשים, וב-99% מהספרים שזוכים להערכה כיום אין ולו חידוש אמיתי אחד. כותבים המון אנשים שאין להם מה לומר. האינסטינקט הבסיסי של הכתיבה - החידוש - אבד לטובת הביטוי, שהוא רעיון של העתקה - מהפנים לחוץ. אבל, אבוי, גם הפנים לא מקורי אצלם, כי הוא בעצמו העתקה של החוץ, וכך נוצרים אינספור אנשים משוכפלים ומועתקים, שיוצרים בתורם טקסטים משוכפלים ומועתקים, וכן הלאה. רעיון הביטוי הוא קטסטרופה אינדיבידואליסטית, בניגוד לרעיון החידוש, שתמיד לוקח בחשבון את מערכת הלמידה - כי אף דבר הוא לא חידוש כשלעצמו, אלא על רקע הלמידה שכבר נעשתה. חידוש הוא מאפיין מערכתי.

מכאן חשיבותו של הזיכרון לחידוש, ושל הכתיבה ליצירתיות - והנזק שגרמה הכתיבה חסרת הזיכרון בפייסבוק ליצירתיות. לכאורה, זיכרון הוא קונסטרקט שמרני, אך זה נכון כל עוד מדובר בהעתקה, ואילו כתיבה היא פעולה אוקסימורונית של "מילין חדתין עתיקין": יצירת זיכרון חדש. היא לא סתם תיעוד של חשיבה, אלא חיבור של חשיבה בצורה מתפתחת, מהזיכרון שבעבר, במשפט הקודם, קדימה לעתיד, שבמשפט הבא. לכן אנשים מחברים ספר. ולכן סופרים רבים יצירתיים רק בכתיבה, ולא בחיים, ועדיף שישתקו בחיים עצמם, ולא "יתבטאו" בראיונות (כי זה בדיוק מה שיוצא מהם בדיבור: מה שבפנים, במקום חידושים). הכתיבה עצמה היא מדגרת הרעיונות, ולא ביטוי של רעיונות שכבר דגרו במוח, כי היא מאפשרת לגדל רעיונות באופן אורגני - בטקסט. במובן הזה, הפייסבוק דומה לחביתה במקרה הטוב, ולגריסת אפרוחים במקרה הרע. איזו פלטפורמה מאפשרת כיום לגדל רעיונות?