כיצד הרס עגנון את היצירה הדתית?

עגנון כנביא הרידוד הדתי. השפה החיצונית מסורתית אבל הריאליה כולה חילונית, ורק מבנה התשתית הפנימי הוא דתי - אך פרימיטיבי להחריד מבחינה דתית, ומתפקד כשלד של הדת בלבד, ללא הרוח. כל המורכבות העצומה נובעת מן הדרך בה העולם החילוני המורכב מורכב על מיתוס דתי פשטני - ולא ממורכבות מיתית-דתית בפני עצמה, והתוצאה היא צביעות, שהיא פער בין הפרקטיקה לתשתית. זהו תיאורה של יצירה טיפוסית של עגנון - אך גם של העולם הדתי בימינו

מה חיבר בין עגנון לרב קוק? על הקשר בין צביעות לקיטש - ועל החיות ששאב עגנון מהתענגותו על הצביעות, בדתיות של ציניות  (מקור)

המקום האחרון, והכי חזק, של הדת - הוא דווקא ברומנטיקה כפשוטה. הרעיון של ייעוד רומנטי - שישנו "הגבר של חיי", "המיועדת" ו-"אהבת חיי" - חי עוד, בעידן רשתי מרובה אפשרויות וקשרים, רק בתוך עולם דתי - שבו הזוגיות הפכה לדת, ובו עדיין יש גורל. כי קיומם של "האחד" ו-"האחת" נובע מקיומו של ה-"אחד", דהיינו האל, ו-"מפגש נשמות" מצריך אמונה ב-"נשמה". ולכן משפט שולי בספרות חז"ל, שקובע שזיווג בת פלוני לפלוני נקבע לפי בת קול טרם יצירת הוולד, הפך כיום לעיקר אמונה ביהדות, והיום היה פותח את העיקרים של הרמב"ם.

מה שהתחיל (ברומנטיקה הרחוקה) מהעתקה של רעיונות דתיים (נוצריים!) לדת האהבה, הלא היא הרומנטיקה, כלומר מהחילון - הפך לעיקר הדת הנוכחית. לכן החברה הדתית עסוקה אובססיבית בדייטים וברווקים, כי הרווקות היא הסתירה לאמונה, כי הופנמה דת האהבה - כדת היהודית. הבית היהודי הפך לחשוב מבית הכנסת, בית המדרש ובית המקדש ביחד. והמעבר החילוני מאהבה למיניות כבר סודק את דת הבית מבחוץ. כי הרומנטיקה היא כבר מלאכותית במציאות החילונית, היא כבר אידיאולוגיה - ולא אמונה. היא קיטש - ולא ריאליזם.

ואת כל זה הבין עגנון. כי אצל עגנון הריאליה החילונית היא סנדוויץ' עבה בין שפה דתית (מהצד החיצוני) למבני עומק דתיים (מהצד הפנימי). אצל עגנון תמיד בתשתית העלילה יש מבנה עומק מיתי, וזה בעצם מה שהוא אומר לנו: מתחת לעולם החילוני - קיים עולם דתי. ועיקר האמונה אצלו, שהוא הבין שהוא עיקר האמונה הדתית, הוא הייעוד הרומנטי. ומכאן סוגיית העגינות - אין דרך להשתחרר ממבנה העומק. הגיבורים לא חופשיים. הם לכודים במיתי, ורק נדמה שהם פועלים לפי העולם הזה. אין דרך להשתחרר ממי שיועדה לך, ואם הדבר נעשה, נגרם בדרכי עקיפין אסון, או שנגרם בדרכי עקיפין תיקון וחזרה לסדר הנכון. כמו שהיוונים האמינו בגורל אישי, כך עגנון מאמין בגורל רומנטי, ומכאן נטייתו אל הטראגי. הפרת הייעוד היא קטסטרופה, בין לפני הנישואים ובין אחרי, והייעוד גובר על הכול, דווקא בגלל האל שקשור לייעוד הזה כמו שהמוירות קשורות לגורל החיים. עגנון מנסה לכתוב טרגדיות - כי בעומקו, הוא לא יהודי מסורתי, אלא רומנטיקן.

המניע הרומנטי הוא מרכזי לעולמו ולגיבוריו של עגנון, בניגוד לקפקא למשל, שדווקא המניע של הגשמת החיים וקיומם (וניגודם - המוות) הוא המרכזי לה. האחד כותב בוגד והשני כותב רוצח. ובאמת נוכל לסווג את הכותבים לפי אלה שאצלם האהבה הרומנטית טפלה לקיום החיים, וההפוכים, שאצלם החיים טפלים לאהבה. עד התקופה המודרנית, היהדות היתה דת שהמניע המרכזי שלה היה החיים, ההישרדות למשל, ואילו במודרניות היא הפכה לדת שהמניע המרכזי שלה הוא האהבה. ההבטחה המרכזית איננה חיים לאחר המוות, אלא חיי אהבה ובית - אינטימיות. אהבה בעידן מות האהבה, וביטחון שבת הזוג יועדה לנו ארבעים יום לפני יצירתינו. וזאת בניגוד לספק החילוני - לא בקיום האל - אלא באהבה, בבחירה ובאהובה.

לדתי מובטח שהוא היה אמור להתחתן עם מי שהתחתן איתה, לשם תיקון נשמתו ונשמתה (כלומר - גם אם הם רבים ולא מסתדרים), וזו הדוגמא המרכזית להשגחה בה הוא מאמין, הרבה יותר מאשר אם הוא חולה (אפילו הסרטן כבר לא נגרם מאת האלוהים, ובטח לא מחטאים, אלא מתאים סוררים). לכן דתיים עוזבים את הדת על רקע רומנטי, וכבר לא ממש מתחלנים על רקע חולי ומוות ושאלת הרע בעולם. ולכן גם הקיטש הרומנטי השחית לחלוטין את היצירה הדתית. עגנון הרס את הספרות הדתית, כי כשמרדדים אותו נשאר המבנה הרומנטי (וההתרפקות הרומנטית על השפה) ללא כסות ריאלית אכזרית, שנוצרה כי עגנון כתב לחילונים, ולכן היה צריך להיות חילוני כלפי חוץ (ולהסתיר הדתיות). ובכלל - צביעותו עזרה לו ליצור עומק. אבל אצל הדתיים שלמדו ממנו דוגמא, הנסתר כבר הפך לגלוי - ועומק אין. הם אינם צבועים - הם שטחיים. הם מאמינים באהבה.