זהו החוק הבסיסי ביותר של היקום, של החיים, של האדם. וזהו לא חוק פיזיקלי אלא מתמטי. כיצד נוסחה אחת פשוטה מובילה לאנומליות
"נאורוּת" כמו המיניות והיהדות
בתוך כל אדם פועלים שני מנגנונים, שנקרא להם בהשאלה מנגנון ה-P ומנגנון ה-NP. זה מה שכהנמן קרא לו מערכת 1 ומערכת 2. או נגיד
אצל אלתוסר (ונודניקים מדומיו) מערכת 1 היא האידיאולוגיה. ומערכת 2 היא אלתוסר (ונודניקים מדומיו) דהיינו ביקורת
האידיאולוגיה. או אצל ויטגנשטיין מערכת 1 היא משחק השפה. ומערכת 2 היא מחוץ למשחק. כלומר, אם נידרש לויטגנשטיין (שראה דברים
מנקודת מבט המערכת), זה לא רק בכל אדם שיש שני מנגנונים אלא בכל מערכת (למשל חברה, דת, משפחה), ונקרא להם מנגנון ה-P ומנגנון
ה-NP:
-
P - מנגנון הדפוסים האוטומטיים, שצריך אותו כי הם יעילים ומהירים וצורכים פחות אנרגיה, ועברו אופטימיזציה. מה שכבר יודעים
לעשות. עבור מחשב אלו הבעיות שיש להם אלגוריתמים פולינומיאלים, כלומר יעילים.
-
NP - מנגנון יקר בהרבה, שעושה חיפוש. למשל מחקר. או שמשנה את דפוסי ההתנהגות. והוא עושה שימוש בביקורת (בדיקת הפתרון).
עבור מחשב אלו הבעיות שניתן לבדוק את הפתרון להם ביעילות באמצעות אלגוריתם פולינומיאלי, ולפיכך ניתן לפתור אותן בעזרת חיפוש
פתרונות יקר ואקספוננציאלי מטבעו - ובדיקת הפתרונות (אקספלורציה תמיד פחות יעילה).
זו גם היתה החלוקה המגדרית. הנשים היו אופטימיזציה, והגברים אקספלורציה. היום זו חלוקה חברתית בין המעמד העובד לבין המעמד
היצירתי והמחפש (יזמים, מדענים, אמנים). הצורך בשני מנגנונים נובע מאמת חישובית בסיסית של היקום: P!=NP, שמשמעותה שיש פער
אדיר בין מה שניתן לפתור ביעילות לבין מה שרק ניתן לבדוק (ביעילות, כלומר בפועל). ובהשאלה - שכל יוצר חושב (ומחשב) נמצא
בתווך בין שני עולמות: מה שהוא יודע לעשות - ומה שהוא יכול לדעת אם הוא יודע. ויש פער עקרוני, בלתי ניתן לגישור, בין שני
העולמות, ובין בעיות שאנו יכולים ללמוד לפתור ולהגיע לשיטה שפותרת אותם - לבין בעיות שאנו לא יכולים ללמוד לפתור, ושאין שיטה
שפותרת אותם (מלבד בדיקה סיזיפית של כל הפתרונות… כלומר חיפוש בין אינספור אפשרויות כל פעם מחדש).
וזה בסופו של דבר הסיבה לחלוקה המינית. כי האלטרנטיבה לחלוקה המינית היא לא שכל אחד יתרבה רק עם עצמו, אלא שיוכל להתרבות עם
כל פרטנר אחר בחברה. אבל בחברה יש יתרון דווקא לשני סוגים, בגלל שני העולמות, כשכל מין מתמחה יותר באחד מהם (כשאין התמחות
אין יתרון - ואנו רואים זאת כיום בחברה האנושית כשנוספים לה עוד ועוד מינים). כל החינוך והלמידה של אדם משמעותם להעביר
דפוסים שהתגבשו לאחר חיפוש ב-NP ל-P. כמו בלמידה מוטורית, כשהאימון הופך תנועה מודעת לאוטומטית, ומעביר אותה למוח הקטן,
הראשוני יותר. כך נהיים ספורטאים ופסנתרנים. וזה - קורה בשינה. החלום הוא הזיווג של של היום עם האדם, של מה שלמדנו ביום עם
מה שלמדנו כל החיים. בדיוק כמו המיניות, שהיא זיווג של ידע שהושג בחיפוש עם ידע שהושג באופטימיזציה (ידע של הצלחת הפרט מול
הסביבה, עם ידע של המין מכל האבולוציה כולה).
הפיזיקה תקועה כי היא לא מבינה מספיק את צד החיפוש שבהתפתחות חוקי הטבע (ורואה בהם אופטימליים). ולכן לא מבינה את ההשתלטות
של מה שקיים ומורכב על מה שלא קיים ופשוט (בניגוד, לכאורה, לחוק השני של התרמודינמיקה. אנו רואים שלמרות שהאנטרופיה גדלה
במיקרו - במקרו הולכים ונבנים מבני ענק, והדבר קורה בעשרות סדרי גודל שונים ביקום). העיקרון האנתרופי הוא עיקרון בחירה בשיטת
חיפוש ברוט-פורס במרחב אפשרויות אקספוננציאלי מתפוצץ, ולכן הוא מאוד פרימיטיבי. הבחירה נעשתה הרבה לפני האדם בכל אופן הלימוד
של היקום. כלומר בכל יצירת היקום. הפיזיקה יותר דומה לביולוגיה, והתפתחות היקום יותר דומה לאבולוציה, ולכן הביולוגיה
והאבולוציה הן לא אנומליות - והתפתחות המורכבות ביקום איננה מקרית.
לכן ראיית העולם הפסימית של אלתוסר מופרכת, כמו שאר מתחריו על האסתטיקה של הפסימיות (שופנהאואר כבר ניצח את כולכם). יש לא רק
את מנגנון P, אלא את מנגנון NP. ככה התקדמנו והגענו עד הלום. נכון, כל אדם חי בתוך עולם חשיבה אותו לימדו אותו. זה טבעו של
המוח. אך לא פחות מטבעו הוא לחפש ולגלות וללמוד עולמות חשיבה חדשים. במיוחד אם הוא אינטליגנטי.
אדם אינטליגנטי שמצטיין רק ב-P, שזה מה שמודדים מבחני אינטליגנציה, בניגוד ל-NP שמנסים למדוד מבחני יצירתיות (אבל כמובן יש
הרבה פחות יציבות בתוצאות, כי בחינה היא ממהותה P) הוא באמת פחות מרשים אותנו. יש כאלה. מה שמרשים זה מי שמצטיין ב-NP.
הגאון. ולכן אידיאולוגיה זו לא כזאת בעיה. נגד אידיאולוגיה יש אינטלקטואלים. לכן המרקסיזם חייב להכחיש את קיומם של גאונים -
אם לא להכחיד אותם. הוא האידיאולוגיה של הבינוניות החומרנית. היטלר רצח את העם של הגאונים, והמרקסיזם אותם עצמם. זה לא מקרה.
ראיית העולם הריאלית היא הרבה יותר אופטימית: יש לאדם, או למערכת, יכולת להשתנות וללמוד. ויש בזה גם פן משחקי, בחיפוש.
יצירתיות זה כיף למוח, בדיוק כמו עצלנות. מי שלומד גמרא, ויודע להפוך סוגיה מלמטה למעלה באמצעות סברה חדשה, לעולם לא יהיה
אדם פסימי כמו מבקרי האידיאולוגיות החילונים. החיפוש של אידיאולוגיות שונות הוא מרתק - האידיאולוגיות הן מרחב אפשרויות כייפי
(תראו כמה שטויות אני ממציא בשנייה!). והצרה הגדולה של אלתוסר היא שהוא לא מספיק מקורי במרחב הזה, אלא הרכבה לא מאוד מרחיקת
לכת (בזום-אאוט) של גדולים ממנו. כמו ויטגנשטיין ומרקס.
קשה מאוד לא להיות יהודי. כי יהודי הוא מי שחי ב-NP. מי שהאלוהים שלו יושב ב-NP. באמצעות לימוד התורה. ואילו נוצרי הוא מי
שהאלוהים שלו חי ב-P. מוסלמי הוא מי שהאלוהים שלו חי בסיבוכיות לינארית. מאוד יעיל - מאוד פרימיטיבי. הצורך ביהודים הוא
בדיוק הצורך ב-NP. לכן יש צורך בכלל בעם מסוג אחר. וככל שהעולם האנושי יעבור ל-NP, בזכות המחשוב והאוטומציה שכובשות את P, אז
העולם יהיה יותר יהודי. זו המגמה המשיחית. אבל ברגע שמחשבים יהיו טובים מאתנו ב-NP, אז זהו סוף העולם האנושי (העולם הבא). כי
NP זה מותר האדם על החי. האבולוציה היא כולה חיפוש ארוך ב-NP (ואילו החיים הם ב-P). לכן היא כל כך קשה. לכן יש בה קטסטרופות.
הסבל של העם היהודי נובע מהחיפוש ב-NP. והחיפוש הזה זו התנהגות שמוציאה את אנשי ה-P מדעתם (הם תמיד יסבירו לך למה טעית, בלי
לראות בכלל את מה שמעניין במה שעשית). החוצפה = החיפוש.