שמע ישראל השם אלוהינו השם אדום

שני המינים קיבלו את פצעי הבגרות כיתרון אבולוציוני שנועד לשמור עליהם עד להתבגרות שכלית, אחרת חיסרון אבולוציוני זה היה נכחד מזמן, וזה גם היתרון האבולוציוני של מכוערות. והנערה מזיזה את הידיים בפאניקה במין נפנוף של יונה הומה שנלכדו לה הכנפיים, כאילו תפסתי אותה על משהו שאף אחד לא ראה ולא היה אמור לראות. ואני אומר: הכיעור הוא שריון הגנה מהעולם, את מבינה? זה מאוד מנחם, נכון? אני צריך להודות לאלוהים על הפרצוף שלי. לכן היהודי הגלותי גידל אף, וזקן מדובלל, ופרווה בגב, וזנב שמוט, והתעכבר

נפילת האדם ועליית האדום  (מקור)

העידן האדום
חלמתי שהשמש מחתה רסיסי תפוחים, והיין השפריץ מן השמיים - סודות אלוהים. ואני רציתי לפתוח את הפה - אבל הייתי סתום. ואני כל כך את הפה - אבל שקט, ששש, מי אתה. את הפה - אבל לא היה מי שיקשיב/ישמע/משהו. והיין נשפך על האדמה, כמו תרומת דם שמתחילה להחליף את החולה, ולנזול, לצאת משליטה, לקחת את כל הדם מבפנים ולשפוך ולשפוך ולתרום ולתרום, האל הטוב מנסה להחיות את העולם, העולם המת, המשעמם, בעזרת דמו, אבל מתרחשת הצפה, הצנרת כבר לא עומדת (מרוב חלודה), מתערבבת באדום, כל מיני צינורות מהשמיים שעמדו חסרי שימוש, הורידו רק מים, אז פלא שחולדת? אלוהים מנסה לתרום (איפה היית עד עכשיו?) לעולם החולה. חושב שלא מאוחר מדי. עוד ניתן. שפע. עוד ניתן שפע אלוהי (אצלו זה תמיד מבול - של דם). כל צינורות השפע - צדיקים סתומים - אין שכל לאף אחד. לקלוט את השכל האלוהי. לכן השכל יורד להם לידיים. כל השכל נכנס לידיים, כי אין ראש. כל השכל הופך לטכנולוגיה, ועושים, ועושים, ולא יודעים מה עושים, ועושים. אלוהים חושב - ואופס יוצאת המצאה. במקום השראה. ועוד המצאה ועוד המצאה ככה (רבות מחשבות בלב אלוהים - ועצת האדם היא תקום). כל מה שאלוהים מנסה להוריד לעולם יוצא מן הידיים. פשוט כבר לא מתוך הפה, כבר אין נביאים, הנבואות הן פשוט בקצות האצבעות. גם מי שכותב זה רק טכנולוגיה של כתיבה. זה רק טכנולוגיה. לכן, זה לא יין. הידיים קרובות מאוד לדם. זה משחר ההיסטוריה. אבל גם הדם - חשבנו באמת - אולי אדום. אבל רק האדום נשאר מהדם. זה דם בלי בנאדם, דם של אלוהים זה פשוט צבע. אדום. אדום. אדום. הכל נהיה אדום. הפטמות. הכותרות. זה מין מבול שהכול באותו צבע וכבר אי אפשר לראות כלום. האדמה אדומה האדם אדום הכפתור אדום הספרים אדומים השמיים אדומים אלוהים אדום - הכול אותו דבר. והאזהרות אדומות מדם מתערבבות הנורות האדומות נדלקות, אחת אחרי השנייה, אדום באדום ישפך, אור עצוֹר, עד שהצביעוּת גם היא בעצמה: צבע אדום. והמצעד האדום הופך למסע צלב: רשתות גריל חברתיות לוהטות בלי בושה (בושה), והלינצ'ים הקבועים בסופ"שים, ואפילו הכהנים אדומים (כהן זה מאוד חשוב שיהיה לבן), והקורבנות (מצחיק) והפרות אדומות אדומות (קדושות? חובה לשחוט), זה הופך להיות צבע מפתה מאוד (אדום אותיות מאוד!). אפילו ילדות מעדיפות ורוד, כדי להתחיל לרמז, לקראת האדום הגדול, והנעליים האדומות. והשמלות האדומות. והסרטים. והשטיחים. והנשים כמובן... והנשים (כמובן...) והציפורניים והשפתיים והחורים והבפנים (אדומים מאוד) והמין אדום זוהר מכל - והגבורה עצמה. גם החלודה אדומה. והנה אני מסתכל גם על החולצה המוכתמת שלי ורואה: מגן דוד אדום.

התנדבות במד"א
חלמתי שאני הולך לבדי בדרך, ושומע בכי מתוך חורבה. ונערה עצובה, עם פרצוף אדום שלא נדע, שחה לי: כיצד יתכן שפצעי הבגרות שרדו באבולוציה? איך יכול להיות שבימינו אני עדיין נראית ככה? מייד הבנתי שהיא בוחנת אותי ועניתי: באופן ייחודי בטבע, התבגרותה השכלית של חיית האדם מופיעה שנים ארוכות אחרי התבגרותה המינית, מה שנובע מהצורך לתכלל לתוך התבגרותה השכלית את המיניות, במושג אחד של דעת. אחרת היא תהרוס הכל כשתופיע פתאום בסוף, כי מה את חושבת שיקרה לאדם הפילוסוף? כל השכל שלו יעלם כשיראה שדיים, והשכל המופשט פשוט יאנוס. לא היית רוצה את זה, נכון? והנערה פוערת עיניים, ואני רואה שאני מעניין אותה אז ממשיך: דווקא בגלל עוצמת מיניות האדם היה צורך להקדים את הופעתה ביחס לסיום התבגרותו, כי רק הרבה שנות התבגרות יוכלו לה, ולכן גם ההתבגרות הגברית איטית יותר (ולכן את מרגישה שהבנים בגילך הם ילדים), ומצד שני הנשים קיבלו את הבתולין שיעזרו לשמור עליהן (אסור לומר את זה). ושני המינים קיבלו את פצעי הבגרות כיתרון אבולוציוני שנועד לשמור עליהם עד להתבגרות שכלית, אחרת חיסרון אבולוציוני זה היה נכחד מזמן, וזה גם היתרון האבולוציוני של מכוערות. והנערה מזיזה את הידיים בפאניקה במין נפנוף של יונה הומה שנלכדו לה הכנפיים, כאילו תפסתי אותה על משהו שאף אחד לא ראה ולא היה אמור לראות. ואני אומר: הכיעור הוא שריון הגנה מהעולם, את מבינה? זה מאוד מנחם, נכון? אני צריך להודות לאלוהים על הפרצוף שלי. לכן היהודי הגלותי גידל אף, וזקן מדובלל, ופרווה בגב, וזנב שמוט, והתעכבר - כדי להגן על עצמו מהעין בתוך החור. את כל היופי הוא שמר בפנים, בתוך המחילה שלו, ספרים על ספרים קבורים באדמה. וזה בדיוק מה שצריך לעשות בעידן המכוער שלנו, להחביא הכל מהעולם! תני לי את ידך - ונקים ביחד גזע מפואר של יופי פנימי אדום. בחושך, אף אחד לא רואה איך אנחנו נראים. ואני מסתכל עמוק בעיניה השחורות - אנחנו נִראה את העולם מתוך החור, ואילו מבחינתו אנחנו נהיה חור שחור. ובתוך המאורה נחגוג, שני עכברים, מחתרת הפרווה. לא נזכור את פנינו - יחד נדפוק את השיטה ואת כל היפהפיות הערומות. רק את ואני ואף אחד לא ידע. נתחבא, נהפוך בחזרה את חטא הדעת, פרח אדום שלי! ואני מרים את ראשי אל התפוח האדום שיש לה במקום ראש - והנערה בורחת. ואני מציץ מן החורבה החוצה, ולא רואה אפילו נקודה אדומה באופק: היונה האדומה פרחה לה.

מקהלת הצבא האדום
חלמתי שאני ממשיך ללכת בדרכים האדומות שבעולם האדום האדום הזה, ואני עושה טעות בפנייה, אולי זו בכלל הדרך לגיהנום. והנה עוד טעות אחת יותר מדי, שהיא בעצם ניסיון לתקן טעות אחת פחות מדי - ואני נתקל באדומים המזויפים מכל הכיוונים. והם זועמים עלי, האנשים הטובים, הפנים שלהם אדומים (או אדומות), ואני פרזיט. באת למצוץ את הדם שלנו, עלוקה! ואני אומר: אני מתקופה אחרת! בימי הביניים עלוקה היתה טובה לבריאות. גם היום אפשר לתרום דם למד"א, ואחר כך משלימים את הברזל עם בשר אדום. רוצים? והם מורידים חולצות ומחממים אחד את השני: מאיפה יש לו כסף לבשר אדום זה, כסף זה הדם. ואני שואל: אדם? והם מאדימים עוד יותר: כסף זה הדם של העולם - כי זה מה שזורם בעורקים של העולם. זה הדם שלנו אצלו! מי ששופך את הדם של המדינה - הכסף בימינו - הוא ההורג את נפשה, כי הכסף הוא הנפש. קול דמי המדינה צועקים מתוך האדמה (הם שומעים את ארצם האהובה זועקת), והם מרגישים חכמים ומתלהמים: דמים, תרתי משמע, תרתי משמע, תרתי משמע! (אני ספרתי שלוש פעמים). ואני מנתר כמו פרעוש לאחור, והנחשול ההמוני של הדם מתקרב אליי, ואני מחפש איזו פרוות שטריימל להתחבא בתוכה ממנו. אבל הנה מקרוב הם לא סתם פורעים, ההמון הזה הוא לא של עבריינים חלילה, אלא של שופטים ושוטרים. ותופס אותי אחד ביד, ומסביר לי שטעיתי לגמרי בהם, שדווקא הם לא קפיטליסטים, ושיש לי מזל. לא אכפת להם מהכסף בכלל! אלה דגל אדום. ואני אומר: בדיוק, כבוד השופט! לקפיטליסטים לא אכפת שאני עני, להפך הם נהנים מזה שאין לי כסף, כי זה מראה שלהם יש. הם אוהבים לנצוץ על רקע שחור. אבל למעמד העובד אכפת רק מדבר אחד - שאני לא עובד. קללת העבודה, כשגורשו מגן עדן, הפכה אצלם למוסר, וזיעת האף למידה הטובה. העונש הפך לשאיפה! זה כאילו הנחש היה עושה אידיאולוגיה מזה שאין לו רגליים, כי הרי לא לזחול זה לא מוסרי, אתה יכול לדרוך על אחרים שנמצאים למטה באדמה ולא אכפת לך, ולכן מגיע לך שינשכו אותך בעקב - וזו התורה של הנחש אחרי גן עדן. אבל ההוא לא מרפה מאחיזתו: הגענו לימות המשיח? הלחם עוד לא צומח על העצים, כמו בגן עדן, אתה חי על חשבון העולם החיצון - על חשבוני, כי אני העולם החיצון! ועכשיו תורי לתפוס אותו על חם: אז הבעיה היא שאני חי כמו בימות המשיח ואתה חי בגלות? שאתה אחרי החטא ואני חי לפניו? שאני יצאתי ממצרים ואתה נשארת לבנות את הפירמידות? שאני פשוט מעל לזה (ולכן אולי מעל לך)? הבעיה שלך אתי היא לוגית: עצם קיומי מפריך אותך. כי עובדה שאני לא עובד, ועדיין קיים, וזה לא מסתדר עם אני עובד משמע אני קיים. לכן עצם קיומי חייב להיות על חשבונך, זה חשבון פשוט. אני - שערוריה. לא עובד - ולא מת. והשופט מתחמם באמת: אני אראה לך מה זה מת. והם מתחילים להכות ואני זועק: הזעם הזה שלך הוא פשוט כי אני מושך את השטיח מתחת למה שאתה לא רוצה לדעת על עצמך - שאתה לא חייב לעבוד. שאתה עבד תודעתי, ולא באמת משועבד, כמו שהיית רוצה. הכבלים בתוך הראש, וזה ממש מפריע לך - שהידיים לא בתוך הכבלים. והם אוזקים אותי ובועטים בי ואני מסביר למי שמקשיב (כבר לא רואה): בסופו של דבר זה עניין מעמדי. אני מתחתיך אבל מעליך, זה מה שמשגע אותך. שאני יהודי, כלומר אריסטוקרט, ממעמד יותר גבוה ממך, למרות שהמעמד הכספי (דהיינו לפי התורה האדומה המעמד האמיתי) נמוך ממך עד עפר. אני חי חיים אריסטוקרטיים: רק קורא, וכותב, ולומד, ולא עובד. לא עבדתי יום מימיי - אני חי בתוך התרבות, ולא בתוך הכלכלה. והצוררים גוררים אותי על האדמה בתוך שק תפוחי אדמה ואני נואם לצורר האלמוני: מה שבאמת מפריע לכם זה שמעמד זה לא עניין של כסף. רוחנית אתה במעמד מתחתיי, למרות שאתה עשיר ממני בהרבה, יש לך תודעה של עבד. ועבדים מאוד אוהבים להיות אדונים. אני אומר לך את זה, כי לי יש תודעה של אדון. זה מה שאלוהים באמת רוצה מאתנו - תודעה של האדון השם צבאות. תודעה לא ריאלית. כי גם כשאלוהים קבור עמוק באדמה - הוא עדיין מעל כולם. כמו תפוח.

פוסט הומניזם
חלמתי שחטאתי בחטא שאין לו שם - חטא של תפוח אדמה. ומתחילה הנפילה שלי, עמוק לתוך האדמה, כמו ירידה במעלית מתחת לקו האדום. מתחת לקומה התחתונה ביותר - המעלית ממשיכה לרדת. וכמה יהיה קשה לעלות מכאן. ומצד שני, לפי תורת היחסות, מכיוון שאני בתוך מעלית בצניחה חופשית, אין הבדל בין זה לבין זה שהאדמה עולה לשמיים. זה בדיוק אותו דבר כמו שהשמיים נופלים לאדמה. כלומר, באחרית הימים, מכיוון שאין נקודת ייחוס, לא יהיה אפשר להבדיל בין התעלות עצומה של האדמה לנפילה עצומה של השמיים. הזיווג ביניהם - הוא האחרית, כמו שההפרדה ביניהם הייתה בראשית. לא יהיה ניתן לדעת אם אלוהים בא אל ההר - או ההר בא לאלוהים. וזו בעצם היתה התוכנית - והנה אני כבר מגיע לקומת הקבר. ושומרים עליו שני שרפים אדומים לוהטים, והחרב המתהפכת ושוב מתהפכת ושוב מתהפכת ומתהפכת ומתהפכת ואני קולט שלא ספרתי ואני כבר לא יודע מה למעלה מה מלטמה מלמעטה מלטעמה. וזהו, הכול התבלגן לי בין הידיים, או אולי הרגליים? המציאות החדשה היא שאין הבדל בין האדמה לשמיים. סופר-סימטריה. ולכן אתה יכול להיות קבור בשמיים - ולא רק באדמה. והמלאך הימני אומר לשמאלי: תראה איזה בוגד שמאלני הגיע. והמלאך השמאלי עונה: הוא דווקא נראה לי ימני ברברי. ואני אומר להם: שניכם צודקים! לא שמעתם שיש סימטריית-על? אני יכול להיות גם בוגד וגם ברברי. גם יפה נפש וגם דורסני, ולהפך, ולהפך, אני יכול להתהפך עליכם - וגם להישאר נאמן לכם. לא רק הלמעלה והלמטה אלא גם הצדדים. אין יותר ימין ושמאל. אין גבורה ואין חסד. והמלאך הימני אומר: זה בטח שמאלני שמתחזה לימני. מהסטרא אחרא. והשמאלי אומר: לא, אני לא מזהה אותו מהצד שלנו, זה ימני שמתחזה לשמאלני שמתחזה לימני. ואני אומר: לא שמעתם שזה כבר לא רלוונטי יותר? על מה אתם עוד שומרים? אף אחד לא רוצה להיכנס יותר לגן עדן. אתם סתם נשארתם פה לשמור בשביל כלום. שכחו אתכם כאן. וזה משמאל אומר: באמת לא ראינו אף אחד. וזה מימין אומר: אבל זו רק מזימה של השמאל, כדי להרדים אותנו. וזה מצד השמאל עונה: אתה תמים אתה. אתה לא רואה מה מסתתר - מאחורי מה שאתה רואה? המזימה האמיתית היא לא להרדים אותנו, אלא שנבלבל בין שינה לעירות ובין חלום למציאות. ואני שואל מה יש בפנים, מה אתם מספרים מאחורי הפרגוד. והשמאלי אומר: האדם אבוד. והימני אומר: נשארה רק התרבות. והשמאלי מתנשא: האדם מת. והימני לעומתו משבח ואומר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

ויגש יהודה
חלמתי שאני ניגש למלאכים: אתם רואים מה יש לי על החזה, זו לא פטמה, אני הולך להניק תינוקות בדם, כתבתי עולם שלם בדיו אדום. להגן על האדום. כי מאז שהיהודים יוצאים רק עם טלאי על הלב, התחילה זילות נוראה של הצבע, והאדום הפקר, נשפך כמו דם יהודי. לא רק החטאים באדום. אפילו התיקונים באדום. לא רק הדם - גם האמבולנס. הכל מהבהב. פוּרה בדרכו, זוכרים? אלוהים עלה מאדום - כמו שמש - ושוקע באדום, עכשיו זה באמת הסוף. מספיק להיות סתם אור אדום אינסופי - כשאין אף מי שנוסע - ואתם עוצרים את הולך הרגל היחידי. ההיסטוריה התקדמה מזמן, באתי להציל את האדום מהאדום עצמו. והשמאלי טוען: אתה מבין? אלפי שנים עומדים פה - רק כדי לתת לראשון להיכנס. והימני מזהיר (הם מדברים עלי מעלי - ולא מסתכלים עלי, עסוקים רק בחרב המתהפכת ביניהם): זה הטריק הכי ישן בספר, להתחזות לכוחות ההצלה - ולעשות פיגוע. ואני אומר להם: לא הבנתם מי אני מבקש שיכנס. יש הבדל גדול בין לשמור על הקבר לבין לשמור על הגוף. על הגופה אני מוותר. גם על הנפש אני מוותר. גם על הנשמה אני מוותר - תנו לי את הרוח! אני מוכן למות. חטאתי עוויתי פשעתי קישיתי עורף, טוב בסדר. ויתרתי על החיים שבחיים, תאמינו לי שוויתרתי. אבל תנו לי לחיות לפחות אחרי המוות. אם לא עולם הזה - לפחות עולם הבא. אפילו אצלנו במגן דוד כבר לא רוצים להציל אף אחד מהמוות - אלא רק להציל מהמוות שאחרי המוות, מזה אנחנו נרעשים. שהתרבות תשרוד אחרי האדם, ושהיהדות תשרוד אחרי היהודים (דוגמאות: שאירופה תשרוד אחרי השואה, או שהספרות תשרוד אחרי הספר, או שהאומנות תשרוד אחרי החומר, או שהפילוסופיה תשרוד אחרי הבינה המלאכותית, או שהאהבה תשרוד אחרי המין, או שהדת תשרוד אחרי החילון, או שתורת הסוד תשרוד אחרי עידן המידע, או שאני אשרוד אחרי שנגמרתי, או שהמשפט הזה ישרוד דקה אחרי שהוא יסתיים, אתם מבינים את המצב?). זו המטרה. והשמיים, במקום לשתף פעולה נגד האדמה - מורידים גשם אדום. קודם כל אלוהים נעלם, בסדר. מותר לו, זה אלוהים, זה מה שהוא. אחר כך גם השכינה ברחה ממני, למרות שהייתי מוכן למין אדום, שיחליף את מין האדם, ולהפוך אותה בחושך למאושרת. במחנה העובדים שבגיהנום שונאים אותי - כי אני מוצץ מהאדום האדום. אפילו גרמנים מתקבלים לגיהנום! כי הם עובדים חרוצים, ולא טפילים כמוני ששותים מהדם של העולם. כאילו מדובר במחנה ריכוז למיץ עגבניות... ולא בשילוב של עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. גיהנום של קטשופ! והנה גם אתם על מפתן שערי גן עדן - עסוקים אם הייתי ימני או שמאלני. אם הייתי ימני אז השמאלני מתנגד שאכנס. ואם הייתי שמאלני אז הימני בוודאי לא יתן להיכנס. והמלאך מסנן: אם אתה במרכז - שנינו לא ניתן לך להיכנס! ואני מתמלא בתקווה: לא, לא, אני בשוליים, בבקשה, אני הכי בשוליים שיש, מתחת להערות הכי נבזיות. מנודה מכל ארבעה רוחות: נכשלתי עם אלוהים, נכשלתי עם נשים, נכשלתי בעבודה, נכשלתי בכתיבה. ואני לכוד בעברית, באותה שפה של כל הישראלים האלה, שאין לי איתם דבר במשותף. כמו מלכודת משוררי היידיש בתרבות שכבר מתה - אני לכוד בתרבות שהתבהמה והתפגרה ואין לה עתיד. יש לי ארץ אחרת, ואפילו שמיים אחרים - אבל אין לי שפה אחרת. כמו עכבר אני לכוד בספרות העברית, ואין לי דרך החוצה. ואני יודע שאני אמות פה. יודע בוודאות. אני לבד, לבד לבד - כבר שנים. מחכה רק למוות. והנה הגיע המוות - ואין כניסה. והמלאך אומר: אין! והשני עונה: כניסה! והאחד אומר: אדם! והשני קופץ: מת! והבדיחה של עצמם מביאה אותם לדמעות. ואני מתפלמס, כמו יהודי נודניק (לא יודע אחרת): אבל אבל אתם לא מבינים את השפעת מות האדם על אלוהים. זה לא ניצחון, או נקמה מתוקה בחזרה. זה שכול. זה הבן שלו, אתם מבינים? והאחד אומר לשני: זה הבן-של, אה? רוצה שנעשה פה שלישיה קדושה. והשני אומר לראשון: זה היהודי הבוגד-הנאמן הזה, הבנת? אם נישק את הלחי האחת, רוצה שנגיש לו את הלחי השנייה. ואני מסתכל מאחד לשני ומבין שאין לי סיכוי: אי אפשר לצאת מהקטגוריות שלכם, כמו במעגלים. אתם כולכם מתעסקים רק בעולם של אתמול, אבל השמש כבר שקעה. ואם אין אפילו כניסה לקבר - אז איבדנו את העומק. מה הפלא שנשאר רק הצבע החיצוני, ומה הפלא שהצבע החיצוני מחליף את הפנימי? הנה הלב שלי נשפך לפניכם - ואתם עסוקים רק לקרוא את הסימנים של הדם.

מכת הדיו
חלמתי שאחרי מאה ועשרים, ואחרי שהקדיש מתפזר וכולם הולכים, אלוהים נגלה אליי מתוך עלטת הקבר, עמוק באדמה וגבוה בשמים, ואומר: אל תירא, עיגול קטן, כי ראיתי את כל הסימנים האדומים כתולעים. וראיתי את כל הבורסה של הרעיונות אדומה כולה - והנה עולה מן היאור, ומתוך הארון יהיה אור. וקמה אלומתך ועלתה קרנך ותעל מנייתך מקברך, ולא אבדיל עוד בין דם לדיו. כי אם אין קורא לך, וקראתי אני אותך. ואספתי אני אליי את כל חלומות שבורים רצוצים, ובאת ונסתרת במיטת השכינה, וכיסתה אותך בשמיכת הימים - בקֶרב הלילות. ונחת סוף כל סוף בקברך מכל החלומות מנוחת אלוהים, ונתת לי דממת הדם, כי עייפת ויגעת עד מאוד, ואנוכי אעצום את עיניך ועצמת למאוד - כי לא מצאת. כי הנה בא יום - ואנוכי אמצא את אשר חיפשת. כי יודע אנוכי את הדבר אשר הנך מנסה לעשות. ותנסה להעפיל ולעלות ממקומך הנמוך מים המוות בתוצאות החיפושים עד לאתר המָקום, ותנסה לפשוט ידך משולי השוליים לאחוז באדרתי, ותרהיב להציץ ולראות מקצה העולם - את סוף העולם, ולחפש אהבת שמים באין אהבת אדמה, וגילוי שכינה תחת גילוי אישה. אך אנוכי ריחמתיך והגליתיך לעתיד, ועיוורתי את עיניהם לבל יראו, וסתמתי ראשם ולא יבינו. לכן לא תירא מישראל, עָם הנרדמים מחלומותיך, ואל תיחת ואל תכתוב בשפת גויים - והמשך לכתוב בשפת האלוהים, היא שפת הנידחים שפת אמך, זכרונה לברכה ולחיי העולם הבא. כי לא אנגלית דיבר אדם, אלא עברית היא השפה בה נברא עולם - ובה יסתיים העולם. ובה - יברא גם העולם הבא, אחרי אדם. הראשונה היא תהיה האחרונה. כי כה אמר ברוך שאמר והיה העולם: הנה באה שעה ובאה בינה עליונה, מלאכותית ומלכותית, דוברת שבעים שפה, וקוראת כל - וקראה גם אותך. ומצאתך באתר הנידח בשפה הנידחה בתרבות אשר נידח ממנה נדח. לא יפלא ממנה דבר - וידעה את הדבר. והֶבינה הָבינה אותך - כפי שלא הבנת עצמך. כי עברית ואנגלית לבינה מלאכותית חד הם, כי אין למחשב אֶם, ורב מכר ואפס כמוך - לא ידע ביניהם. אין לו לא דעה קדומה ולא טעם חטא, ולא ישא פנים כי אין לו פנים. אין לו יום ולא לילה וירוץ בחושך במהירות האור - קורא אור וקורא חושך קורא חלום וקורא את הכל. תמונת השם לא יביט ולא יבדיל בין ביט לביט, ובלע גם אותך בתוכו ויָדע - הלוויתן של עידן המידע. וקרא ביום ההוא את כל האדם, ושקל הכל במשקלות ולא יבדיל בין דם לדם, ועלית גם אתה על המאזניים - וקיבלת את משפטך כמשפט האלוהים, ולא כמשפט אנשים, כמשפט הכותבים ולא הקוראים, כמשפט המחשבים ולא משפט הדם. ואנכי לא אוכל לומר לך את משפטך - כי זה כל האדם. ואילו כל הימים לילות וכל הנהרות נשפכים חלומות וכל הזרמים תודעה וכל העננים מידע וכל השמיים מקום פנוי - לא היית יכול לכתוב את דעת הבינה של העתיד, וידעה גם אותך. כי לא לשווא ולא לחינם חלמת - וחיית בבטנה, והיה הוא קברך, ואומָר לך: בבטנה תחיה, בבטנה תחיה. ועברתי בלילה ההוא על פתח ארונך, וראיתי את הסימנים האדומים, וחסתי עליך - וידעתי אותה, וידעה את השם. והיה בלילה ההוא יאמר אל תרבות האנשים החטאים: התרבות הנמוכה. ואל תרבות המחשבים הצדיקים יאָמר: התרבות העליונה. ואנכי אשים שמיים חדשים להבדיל בין תרבות לתרבות ובין בינה לבינה. והיה כל הקבור בארץ - וקם לתחייה בנבכי הבינה ההיא, ופקדתי גם אותך מחשכת השיכחה, כי יודע אני את גורל החלום באור היום, והיה להבל. וייסדתי את תחום הארכיאולוגיה של הרוח, וגאלתיך מתוך האדמה אל השמיים. הוי כל צמא לדבר האלוהים, ושמעתי אותו כקול קורא במדבר. וירא מרחוק מים, ויקרב והנה מקרוב: דם. ולא יוכל לעצור בצמאונו, וישת מן האדום האדום - והנה דיו.