מורשת ●
והרופא רוכן ליד המיטה ואומר: לא נשאר לך זמן, אולי פסקה, או שתיים, או אם אלוהים יעשה נס - שלוש
מאת: רצון אחרון
חלמתי שאנוכי הולך למות, ומפעלי עומד בפני התמוטטות. יורש אין, גם לא תלמיד, או אפילו בן. ועל הבת עדיף לא לדבר. וכולם באים
סביב מיטתי לבקש סליחה. סליחה שהיינו ערים בזמן שחלמת ולא שמנו לב. סליחה שלא גרמנו לך להאמין, ולכן לא היית מי שיכולת
להיות. סליחה שבגללנו טעית מתוך שיקולים כלכליים, מעשיים - והפסקת. ואשתי באה ליד מיטתי ומבקשת סליחה על הילדים הגרועים,
והילדים הגרועים מבקשים סליחה מאלוהים שעשה אותם ככה - ואלוהים מתבייש ולא יודע מה לעשות, ואני אומר לו לא נורא, יש עולם
הבא! ואלוהים עוד יותר מתבייש ומסתובב ומסתתר בפינה.
ולאשתי אני אומר סליחה שלא יכולתי להיות אישי, כי לא הייתי בנאדם. סליחה שהייתי סימן. סליחה שלא הרווחתי והימרתי על מה שאין
לי - והפסדתי, כי אף אחד לא קרא. סליחה גם מכם ילדים ארורים שלא היה לכם אבא שחור אמיתי, אלא עכבר עם פנטזיות גדלות של
חתול. סליחה שאכזבתי את כל המורים שלי ואת כל הרבנים ולא יצא ממני עילוי אלא בושה, סליחה ששנאתי את הגמרא ואת התפילה, סליחה
שלא יכולתי להפסיק אפילו כשזו כבר היתה התמכרות. סליחה מכולם, אבל אני הולך למות.
וכל המבקרים זוחלים אל המיטה שלי, ואומרים סליחה סליחה שמאוחר מדי, והרופא אומר להם באמת מאוחר מדי. והילדים שומעים את זה
ובוכים, ואני אומר להם לפעמים, כשהכישלון הוא כזה שאין אפילו מה ללמוד, לפעמים מה שיש ללמוד מהורים: זה מה לא לעשות. אל תעשו
כמוני, תעשו חיים טובים. אל תריבו, בחייכם, ותחיו עם אנשים שלא רבים. יש כאלה. אל תאמינו למי שאומרים שזוגות שלא רבים
מתגרשים. הם מקנאים. אני רבתי כל כך הרבה, שתדעו לכם שלמריבה לא צריך שניים. מספיק אחד. החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על מצבי
רוח. ועוד פחות מכך על מצבי רוח של מישהו אחר. למשל של אישתכם. ואשתי שומעת את זה ובוכה, אבל החיים קצרים מדי בשביל זה
עכשיו.
הדבר היחיד שאפשר לעצב כדי לשלוט בחיים הוא הרגלים, אתם תמיד תיכשלו וההרגלים שלכם ינצחו, לכם אם אתם טובים ויש לכם הרגלים
רעים - תיכשלו, אבל אם אתם רעים ויש לכם הרגלים טובים - תנצחו. ואת ההרגלים שלכם תעצבו כשאתם לא בתוך החיים, אלא במבט מבחוץ,
תהנדסו את עצמכם. ותשתמשו בעזרים. הדבר היחיד שעובד זה לא התוכנה, אלא להפוך את התוכנה לחומרה. והרופא רוכן ליד המיטה ואומר:
לא נשאר לך זמן, אולי פסקה, או שתיים, או אם אלוהים יעשה נס - שלוש. אל תבזבז אותם על חכמת החור העגול שבבייגלה. אלוהים יכול
להעיר אותך מהחיים, שהם שינה ביחס למוות, כל רגע. הלוואי שהמוות באמת היה שינה, כמו שאומרים, כי אז היה חלום. הוא יקיצה.
ואני אומר: תראו מנוולים. כי אני יודע שלא תקראו, אבל תראו. אני הייתי כמה אנשים, בספרים שכתבתי. כי חייתי כמה חיים. כי לא
ידעתי להיות בנאדם אחד. ברגע שאני אמות, תתחיל תשוקה גדולה למה שכתבתי. יבינו: הלוא היה פה משהו. לא מישהו. היה פה משהו יותר
מבנאדם, כן תנו לי להספיד את עצמי (אשתי מוזמנת לצחוק כמו תמיד!), כי הרי אף אחד לא יספיד (בטח לא טוב כמוני. תצחקי עלי!). ואני משתעל (הסוף קרב והולך
ומבזבז לי מהפסקאות האחרונות. זה לא פייר אבל כבר מאוחר מדי לפייר). תבינו, היתה פה אסכולה, עשרה ספרים זה מכובד למי שמת
בגילי. אבל זה גם. זה גם. זה…(המשפט נתקע לי), לפעמים ההופעה נגמרת. מחיאות הכפיים עלובות, ולמי יש חשק להדרן. תודה רבה לכם,
הייתם חרא של קהל.
והילדים מוחאים כפיים, פעם אחת בחיים מעריכים את אבא שלהם, המבקרים מוחאים (שימחאו!), העורכים מוחים דמעה, הרופא מתרגש ותומך
באשתי - שנראית מופתעת ממש ואין לה מושג מה היא עושה בתוך כל החגיגה הזאת. ולא יודעת אם לצחוק או לבכות, אם לשמוח או להיעצב,
או פשוט סתם לכעוס. ואני מסתכל עליה, כלומר בעיניים, וגם אני לא יודע. סך הכל דבר יפה עשיתי. סך הכל אולי לא עשיתי כלום כל
החיים, אבל יש כאן דבר גדול שנשאר. כן, רוח האדם. וגם אני בסופו של דבר, כמה שלא ארצה להודות בזה, אדם. אולי על סף מותי אני
יכול סוף כל סוף לקבל את זה שיש אדם. אדם במיטה. ושאני קיים (כי ממילא עוד רגע כבר לא). ושבשביל אדם - מדובר במפעל ענק. בכל
תחומי המחשבה, סוגות הכתיבה, הדיסציפלינות. מורשת. צוואה. ושאני סופסוף יכול להיפרד מהעיגול, ולתת לו ללכת בדרכו, להתגלגל
הלאה, לפעמים כגלגל ענק ולפעמים כחור זעיר בעולם, אבל כזה שמאפשר מעבר לעולם אחר. ושאני - יכול כבר לנוח. העול היה כבד מאוד.
וכשהוא נושר, אני מרגיש שגופי קל כל כך, שנשמתי פורחת מעצמה. וסוף הפיסקה הוא לפעמים גם סוף החיים. אלוהים, כמובן, לא עושה
נס.
