פסיכו-אל

התודעה הציבורית הפכה לחלום! אוסף בלתי נגמר ואינסופי ממש של פרשיות דרמטיות, שמתחלפות ללא קשר, אחת אחרי השנייה, מלבד היותן ואריאנטים אסוציטיביים של מה שמטריד באמת את התת מודע הקולקטיבי. וככה מתחלפת התודעה בתדירות גבוהה, לאורך שנים, ולא מצטברת לכלום, חוץ מתחושה עמומה של מצוקה, חרדה, חוסר אונים. וזה התפקיד שלי כפסיכולוג של האנושות לטפל בה. להחזיר אותה למציאות. וזה דווקא על ידי חשיפת תכני החלום כחלום, הוא אומר בגאווה מקצועית

אפילו אלוהים נפל קרבן לשטיפת המוח הטיפולית. הוא כבר לא שופט אותך - הוא מבין אותך  (מקור)

חלמתי שלאלוהים נמאס לשפוט את העולם. כי זה כבר באמת נהיה מוגזם, והעולם הזה לא צריך שופט אלא פסיכולוג. ממילא יש בעיה קשה לשפוט לא-בגירים, ואין לו כבר סבלנות לשטויות, בגילו. אז הוא הולך לישון בשמיים, ולחלום בעולמות העליונים - כמו אדם רציני - וממנה מלאך פסיכולוג שיטפל בכל ערימת הבעיות הנפשיות. אלוהים מטפל בנשמות, וזה באמת יותר מדי לצפות ממנו גם לטיפול נפשי, ומה זה שווה לשבת על כסא הכבוד - אם לידך בספה שוכב נרקסיסט, שמי ישמע שזה עשה לי ככה וזאת אמרה עלי ככה.

והמלאך פסיכו-אל, הפסיכולוג של העולם, בא אליי בלילה בחלום, כדי לטפל לי במציאות. כי אני חלום ללא מציאות, וצריך להתחיל לחבר ביניהם עד שאנשים יתבגרו ויהיו מציאותיים, ואם אין לי אהבה ואין לי עבודה - אז אני לא בסדר וזקוק לטיפול (פרויד אמר). והוא יושב ליד המיטה, ואני שוכב על המיטה, והוא ישר מתחיל להתלונן על הלילה הקשה שהיה לו בעבודה, ועל הבוס: אלוהים לא מבין כלום בפסיכולוגיה!
ואני מנסה לרכך: אני מבין שאתה מאוד ביקורתי כלפי אלוהים. אבל הוא כתב את התנ"ך, לא? בטוח הוא קצת מבין בנפש האדם.
והפסיכולוג תוקף: קראת את התנ"ך? אתה יודע למה זה ספר כל כך מוצלח? כי אין בו פסיכולוגיה! סופר טוב צריך להבין בפסיכולוגיה, אבל סופר גאון הופך לכזה דווקא בגלל שהוא לא מבין כלום. ואלוהים לא מבין כלום בבני-אדם. ממש כלום. לכן היצירה שלו על אנושית. כי אין לו טיפת התחשבות בפסיכולוגיה בציווים שלו. ואז שולחים אותי לפשר בינו לבין המציאות. אתה מבין?
ואני אומר כמו פסיכולוג: אני מבין.
והפסיכולוג נסער: אתה מבין? הוא לא מבין שמדובר בבעיה מערכתית! ואז שולחים את המלאך פסיכואל לטפל ביחידים. מה זה יעזור? אפשר לטפל בכל האנושות אחד אחד? אני צריך להיות פסיכולוג של כל העולם כולו, ושהעולם כולו ישכב ואני אעשה לו פסיכואנליזה וריפוי בדיבור. ומה העולם אומר?
ואני שואל אותו באמפטיה פסיכולוגית: מה העולם אומר?
והוא מסתער: לא פתחת חדשות? אתה לא שומע?
ואני נבהל בשנתי: מה אני לא שומע? הפסדתי משהו, קרה משהו?
והוא אומר בארשת ניצחון: זהו בדיוק, שלא קרה כלום. התודעה הציבורית הפכה לחלום! אוסף בלתי נגמר ואינסופי ממש של פרשיות דרמטיות, שמתחלפות ללא קשר, אחת אחרי השנייה, מלבד היותן ואריאנטים אסוציטיביים של מה שמטריד באמת את התת מודע הקולקטיבי. ומה משותף להן זה שכולן עוסקות באינדיבידואלים, כלומר דמויות, ובכולן העלילה היא מלודרמה, והתוצאה היא אופרת בלון של סנסציות סבון שנמשכת לתכנים פרוורטיים של האיד (מין ואלימות), שפעם היו נדחקים לעמודים האחוריים ולשולי התודעה - והיום הם הכותרות הראשיות. הוא אמר פה וההוא עשה שם, וזאת עשו לה פה ושם. וככה מתחלפת התודעה בתדירות גבוהה, לאורך שנים, ולא מצטברת לכלום, חוץ מתחושה עמומה של מצוקה, חרדה, חוסר אונים. וזה התפקיד שלי כפסיכולוג של האנושות לטפל בה. להחזיר אותה למציאות. וזה דווקא על ידי חשיפת תכני החלום כחלום, הוא אומר בגאווה מקצועית.
ואני שואל: אני מבין. אז אתה יכול לפתור לי את החלום הזה?
- לא, לא, לא הבנת. אתה לא חשוב. זהו בדיוק - שאתה לא חשוב, והחלום האישי שלך הוא עניין פרטי לגמרי שלך, בניגוד למה שאתה חושב שיש לו עניין לציבור ומטריד את העולם, ובכך מפרק את המציאות, במקום לעסוק בחלום של העולם. דווקא העיסוק האובססיבי סביב הפרט הוא שמייצר את פסיכוזת ההמונים, ומושך את מפת העולם ימינה עד שהוא יפול מהשולחן. כל עוד החלומות שלך עוסקים בעצמך ולא בעולם - אתה משת"פ של הנוירוזות. של טרומפ וביבי!
- ביבי? מה ביבי עושה בחלום שלי?

והוא מסביר לי את ההגיון הפסיכולוגי של העולם הנוכחי: כל עוד התקשורת תעסוק באינדיבידואלים - הימין תמיד ינצח. כי הימין זה בדיוק הפרספקטיבה הזאת - של הפרט. החירות של הפרט, האחריות של הפרט, הפשיעה של הפרט, הטרור של הפרט, הבעלות של הפרט, הכל מופרט. ואילו השמאל הוא הפרספקטיבה המערכתית, למשל החברה. או המערכת הבינלאומית. או הקהילה. או קבוצה בתוך החברה. רעיונות כמו שוויון וחלוקה צודקת הן רק נגזרת, פשטנית מאוד אגב, של ראייה מערכתית. ולכן כל העולם הולך ימינה, כי התודעה הציבורית כבר לא רואה את העולם מערכתית, בניגוד לפעם, שהרעיון המערכתי של הסכסוך, למשל, היה העיקר, או של הכלכלה (המלחמה הקרה!) או אפילו של מלחמות העולם, הרי המודרניזם היה חוסר אונים קפקאי ממש מול המערכת - ואילו היום הראייה היא של בודדים. ואז השמאל נגרר למגרש של הימין, והופך אנשים לסטריאוטיפים, שזו טעות ספרותית ממדרגה ראשונה: ההומו, האישה, השחור, הערבי במחסום. כי זה המגרש היחידי שיש כיום: היחיד. ושם הימין תמיד מנצח. כי גם אם השמאל מנצח, במאבק כזה או אחר, למשל על המיניות, זה בעצם היחיד שמנצח את החברה. והעניינים המערכתיים הופכים ללא מודעים, הלוחות הטקטוניים זזים בכוחות עצומים באין רואה מתחת לעולם, בזמן שכולם עסוקים במה גברת בגודל סיכה אמרה לאדון נעץ על הלוח הענק. ולא שמים לב שהלוח עצמו, מתחת למשחק, כבר מזמן לא שם, וזה התת מודע החדש. התת מודע והמציאות החליפו תפקידים! היום המציאות היא הלא מודעת, והעולם חי בחלום.
- אני מבין.
- הרי ברמה המוסרית, הימין והשמאל צודקים באותה מידה ברמת הפרט. כי באמת לך תשפוט דמות מבחינה מוסרית. מייד הסופר יביא לך עוד עומק, והנה התהפך השיפוט, והנה עוד עומק, ושוב התהפך המשפט, כי המשפט לאלוהים הוא. הרי תמיד יתגלה הסוד שיגלה שמה שחשבת זה לא מה שחשבת, והמוסר יחמוק מהשמאל והימין כמו מזוג ידיים חלקלקות של תמנונים שמסתבכות בינן לבין עצמן - מה שלא עוצר אותן מלהישלח כל פעם מחדש בנחרצות למקומות אינטימיים ולהטריד מינית את המציאות. אבל זהו בדיוק הכשל המוסרי הנרכש. כי הטעות החילונית הקנטיאנית הגדולה היתה לחשוב שהמוסר הוא ברמת הפרט, ולהתנגד למוסר הקולקטיבי. הרי הקב"ה מעולם לא ציווה כל אדם כסובייקט אוטונומי, כמו החוק החילוני, אלא הוא ציווה את העם, את המערכת, ואותה הוא מעניש ולה הוא מבטיח. המערכת יחסים שלו היא עם העם. נכון שאם יש סובייקט שחורג מן העם, אז אולי (אולי!) הוא מקבל דין אחר. אבל היום כל אחד חושב שהוא סובייקט שחורג מן העם. איש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף הוא הכלל, והיוצא מן הכלל הוא שאם האיש הזה חרג מהכלל אז אולי ירחמו על הכלל. חטאה יהודה - לא "חטאו היהודים". הרעיון של מוסר אינדיבידואלי הוא רעיון שמביא לסתירות אינסופיות, הרי מסכן הערבי שרצח. לעומת זאת, במוסר הקולקטיבי, בכלל לא אכפת לנו מהסבתא של הערבי, אלא מהתנועה הלאומית הפלסטינית לעומת התנועה הלאומית היהודית. ושם רואים את הכישלון הפלסטיני לחבר בין חלום ומציאות, לעומת החלימה המציאותית היהודית - ולכן את הסכנה אם גם היהודים יאבדו קשר בין חלום למציאות, במקום שיקרה להפך, והערבים ילמדו איך צריך לחלום. לכן, מהיום אני רוצה לראות אצלך מפנה - מחלימה אישית מנותקת לחלימה עולמית מחוברת.
- לא עשיתי את זה כבר? לא ניסיתי כבר להתחבר לחלום של העולם? ומה יצא מזה לי? ומה יצא מזה לעולם? אם ממילא אני נשאר לבד, מה זה עוזר כל העולם השלם שכתבתי, שבראתי, שחלמתי? לא עדיף כבר שאחלום את החלום של עצמי, אם ממילא העולם לא מבין?
והוא אומר לי באמפטיה פסיכולוגית, מלאכית, אלוהית: אני מבין.