מקום שלישי בתחרות הסיפור הקצר של התדרדרות הארץ: "הנשיקה עם החילונית"

נימוקי השופטים: "הנשיקה עם החילונית" הוא סיפור שמשלב את האקספרימנטלי עם המרגש לכדי עיסוק עקרוני בקשר בין השניים - ובמחיר של האקספרימנטליות, בכוחה ובחולשותיה. הסיפור מתחפש למניפסט ארספואטי, שמגיע עד לכדי המשגה תיאורטית, אך מתברר בסופו כסיפור אישי במפגיע, של מי שחייו הם יצירתו, ואין לו קיום מחוץ לה, ולכן חשבון הנפש שלו - כולל חשבון חייו הרומנטיים - הוא חשבון יצירתי. יותר מכל, זהו סיפור של קשר בין תרבויות - התרבות החילונית והתרבות הדתית - כשנפתולי הקשר הזה וכישלונותיו מייצגים את המצב היהודי. וגם את המצב העיגולי.

הנשיקה עם הספינקס - פרנץ פון שטרוק  (מקור)

חלמתי שאנחנו לבנה ושחור - חילונית וחרדי - ולא מחזיקים ידיים, שלא יסתכלו עלינו. וחושבים איפה אפשר ללכת שאין חרדים בהגדרה, שלא יראו אותי איתה. ואז היא מגלה שיש תערוכה לא צנועה במוזיאון, ואף חרדי לא יעז להראות את הפנים שלו שם, ואם כן - הוא יפחד ממנו יותר משנפחד ממנו, והסוד יהיה הדדי. ואז בשקיעה, כשהאור נושק לחושך, כשהמוזיאון נסגר והשומרים מגרשים, אנחנו חוזרים ברגל מגן הפסלים, ופתאום - מתנשקים. בפומבי. כלומר אין שם אף אחד. אבל זאת פעם ראשונה שאני - - ואז אני רואה שיש שם מישהו מצלם. כנראה שזאת ממש תמונה לעיתון - חרדי וחילונית מתנשקים! ואני בורח והיא אחריי קוראת לי, ואני רודף אחריו, שואל את השומר: ראית צלם? תייר עם מצלמה? בבקשה! מישהו, יש לו בתיק משהו, שיכול להרוס לי את החיים. והוא בטוח יעלה את זה לרשת, ואז יום אחד מישהו יגלה, או שהאלגוריתם יזהה, וזה עוד יכול להגיע אליי בחזרה מקצה העולם. תמונה כזאת יכולה לחכות שנים באלבום נידח בפייס, עד שיום אחד נשיקה כזאת עוד תזכה לתשומת לב, ואז אותה תמונה מתקתקת בצד השני של העולם תתפוצץ לי בפנים.

- אני רוצה להבין אותך. אתה חי עם סוד ענק, ולמרות זאת אתה דתי.
- דווקא הסוד הופך אותך לדתי. כל סוד יוצר סביבו דת, לא להפך, וזה מה שחילונים לא מבינים - סודות. ושואלים אותי לגבי סתירה, מה היה עולם הסוד של החילוניות כשהיא היתה דת מוצלחת, ולמה הוא נעלם. חשבתי שזה מובן מאליו. עולם הסוד של החילון היה המיניות, בין בפשט, ובין בדרש - בתנועה הפרוידיאנית. אם תפתח ספרות חילונית ממוצעת תגלה שהיא מתקדמת ממשגל למשגל, כשזה מוצג כשיא של העניין והפנטזיה, ואני בטוח שקוראים רבים מדלגים וקוראים רק את החלקים ה-"מעניינים". אבל כמו תהליך של גילוי, ולא כיסוי, זה תהליך שמכלה את עצמו. ברגע שהמיניות איבדה את הסוד שלה, למשל באמצעות הפורנוגרפיה או החינוך המיני, החילוניות מתה (ממש כמו דת שהתאבנה), והיא פועלת רק על אנשים צעירים, שעוברים את ה"גילוי", ולא על אנשים מבוגרים, או ליתר דיוק כאלה שהתבגרו. נרטיב טיפוסי הוא גיליתי את עצמי. תקראי את התקשורת החילונית. גיליתי, גילינו, גילה, התגלה, גילוי עריות. אין כיסוי ואין עולם סוד. גילוי וגילוי בלשון. גילוי וגילוי במין. גילוי דעת וגילוי מדעי. אקולוגיה של תרבות לא יכולה להתבסס רק על גילוי ושריפת יערות. זה מכלה את עצמו. זה חטא הדעת קלאסי. נגיד הורדת לאישה את הבגדים, מה נשאר עור, נכנסת מתחת לעור מה נשאר, שומן, נכנסת מתחת לשומן, מה נשאר, עצמות, יופי, נכנסת לתוך העצמות, לגולגולת, מה נשאר? מוח, נכנסת לתוך המוח, מה נשאר, חומר אפור, נכנסת לתוך האפור מה נשאר, רשתות עצבים, נכנסת לתוך רשתות העצבים מה נשאר, מחשבה, נכנסת לתוך המחשבה מה נשאר, מודעות, לתוך המודע מה נשאר, תת מודע, לתוך התת מודע מה נשאר, חלום. כלומר חלומות זה פיזיקת החלקיקים האלמנטרית של העולם. ופיצוח החלום זה מהפכה כמו פיצוח האטום. התנגשות של חלומות שבורים במהירויות גבוהות תלמד אותנו על בסיס עולם הרוח, ותאפשר נשק יום הדין רוחני. בזה התרבות צריכה לעסוק, בהאצת חלומות. ומה המלהיב בחלום החילוני, חופש שהוא נופש? לנסוע לחו"ל? לגלות מקומות? נו באמת. רק גילוי של זמנים הוא מעניין. או גילוי של העבר, באמצעות התרבות, או גילוי של העתיד, באמצעות החלימה. התרבות הנוכחית עסוקה כל הזמן רק בגילוי של ההווה. מכורה לעדכונים. לחדש, לחדשות. החלום עוסק בשילוב של העתיק עם העתידני, והוא כלי הנשק החזק ביותר נגד ההווה. כיסוי של ההווה בשמיכה שנמתחת מהעתיק עד העתיד. הלוואי שהיה אפשר לדלג מלילה ללילה בלי היום באמצע. להפוך לסוד ולהיעלם בעלטה.

והחילונית מחכה לי בוכה: לאן נעלמת? כל המוזיאון כבר נסגר וחיפשתי אותך בגן בחושך. למה אתה תמיד מתנהג כמו פרנואיד? ואני אומר: אני מצטער, אני באמת פרנואיד. והיא מסיעה אותי באוטו שלה כי אני לא יודע לנהוג, וכל הזמן חושב אם המכוניות מסביב רואות בפנים שחילונית מסיעה חרדי. והיא שואלת: למה בכלל אתה מדבר עם חילונית אם אתה כל כך מפחד?
- האליטה הדתית דחתה את החלומות. ולכן חשבתי שהאליטה החילונית…
והיא מפסיקה להסתכל על הכביש ומסתכלת עלי, ואני לא מבין איך אין תאונה: מה הקשר לאליטה? אני אישה!
- אף אחד לא רוצה לתקשר אתי. למה שלא אדבר לפחות עם אישה?
- מה היה רע לך באליטה הדתית, למה התחלת לכתוב לי? אתה טוען שאף אחד לא קורא? כי זה בדיוק כמו בבחירות, כל עם זוכה למנהיגים הראויים לו. אז במובן הזה - להחליף את העם זו באמת בדיחה. גם אם תכתוב לחילונים העם שלך יקלוט רק את מה שהוא ראוי לו. לא את מה שאתה כתבת. לכן כל מי שמתלונן על ביבי לא מבין כלום. העם הוא הבעיה - ביבי הוא הסימפטום. לא אתה הבעיה, אלא הקוראים שלך.
- הרבה שנים חשבתי ככה, את יודעת? אבל החלום זקוק למציאות, בדיוק כמו שהמציאות זקוקה לחלום. ואותו דבר גם החרדים והחילונים. האדם הוא כמו מטבע, מצד אחד שחור מצד שני לבן, מצד אחד לילה מצד שני יום. הפסיכולוגיה עשתה את שגיאתה הגדולה כשהיא מיקמה את החלום מתחת למודע, או לפעמים בעל-מודע, כי זה הציר הלא נכון, אלא ציר ימין-שמאל. הטעות היא ההסתכלות כאילו החלום הוא נחות למציאות, ולא הצד השני שלה. במקום זה צריך להבין שהחלום הוא מצד ימין - מהצד של מה שרוצים. זו המציאות שהיא מצד שמאל - בסטרא אחרא. בחלום שלי האליטה החילונית מבינה מה אני אומר אפילו במציאות, ואילו במציאות האליטה החילונית לא מבינה מה אני אומר אפילו בחלום. יצאתי קירח מכאן ומכאן, מהשחורות ומהלבנות. פלא שאני שומר את הכובע?

חילוני עם שטריימל ענק שצמח על ראשו נכנס לרופא. שואל הרופא: מה הבעיה? עונה השטריימל: דוקטור, תראה מה צמח לי על הישבן! מי שהוא חלק מהחלום של התרבות, מהדת, הרי הוא זוכה כשהוא מת לחזור לשנת החלום של הרוח, להצטרף לחלום של העולם, שהוא העולם הבא. נפשו הופכת לשטריימל. נר הנשמה זה הזנב עליו בוערת הנשמה. זכאי חלקו. אבל מי שהוא חלק רק מהמציאות - הרי שבמציאות הוא מת. וזה בדיוק מה שיקרה למי שכותב בימינו רומנים ריאליסטיים עבי כרס, שהתחת השמן שלהם מתיישב לך על הראש, במקום שטריימל. שטריימל מורכב משועלים אבל הם מסודרים כמו קיפוד, ולכן הוא יודע דבר אחד עגול. ואילו רומן יודע כל כך הרבה דברים מיותרים, הוא כזה חכם ושוויצר, בניגוד לחלום. לכן בשנת חלום זרימת הדם מתרכזת במוח ובאיבר המין, כי זה העיקר של האדם - הדעת. חלומות: איזה זרם מחשבה שהוא בכלל לא זרם תודעה, אלא זרם למידה, כלומר זרם יצירתיות רעיונית, זה מלמד איך לעשות יצירתיות עם חומרי התרבות, במקרה שלנו היהדות, לכן זה לימוד תורה ולא תורה. הרי הבעיה הכי גדולה של העולם היא חסימה יצירתית, מצד אחד העקרות החילונית, של יצירתיות ריקה, ומצד שני העקרות הדתית, של ריקנות יצירתית. זה עקרות גברית מול עקרות נשית, גם בתוכן וגם בצורה. מה שהיה כאן זה ניסיון לסקס בין תרבויות, פתיחת מרחבים שהיו חסומים, והניסיון הזה נכשל לחלוטין. יש דת, ויש ספרות, ואין כיום ספרות דתית. דוד המלך, הבדחן של האל, כמו שכתוב בספרים הקדושים, שמריץ צחוקים עם אלוהים, המשיח שיהיה ליצן, הוא לא מתקבל בכלל על הדעת כאפשרות רצינית, ונתפס כפארודיה, כסאטירה, כפרפורמנס, כנונסנס, חלילה לא כשמח. לקחו את הכיף וההנאה, מה נשאר מהסקס, מהטקסט, אולי איזה מסר מעולם אחר, שחור. זו הבעיה שבגללה לא מצליחים ליצור קשר עם חייזרים. שמחפשים רק את המידע, את המסר, לא את הזיווג הכייפי עם עולם אחר. עזבו חייזרים ומלאכים, זה עשר רמות מעל הראש שלכם, ובטח לא קשר יצירתי עם אלוהים. קחו תרבויות בכדור הארץ, קחו ערבים, חרדים, קחו אוטיסטים. אפילו קחו בעלי חיים. אתם יודעים מה, קחו אפילו נשים. אתם חושבים שהזרם של הזרע זה דבר טכני. איבדתם את המשמעות של המין. היקום הפך לחומר מת. אתם יושבים כל היום עם הראש במחשב, ויום אחד הבינה המלאכותית תלך לרופא ותגיד: דוקטור, תראה מה צמח לי על הישבן!

חלמתי שהחילונית לוקחת אותי לביתה ומושיבה אותי על הספה, ואני מבחין לחרדתי שהיא גם המיטה, ושואל: רק כדי להבין את הסיטואציה, אז אני מבחינך אטרקציה? שאת תמצי אותה?
והיא מתיישבת לידי: אני המעריצה מספר אחת של החלומות שלך. אתה יודע?
- אז עכשיו הבנתי. הבאת אותי לפה כדי לגלות את הסודות שלי? כי את גם המעריצה היחידה, את יודעת.
- קראתי את שני הספרים ומייד זיהיתי אותך בתוכם. תודה ששיתפת אותי. אני יודעת שזה לא טריביאלי בשבילך, עם כל הפרנויה.
- אבל לא אני כתבתי אותם.
והיא צוחקת: אז מי? עיגול שחור?
ואני לא רוצה לענות על זה. אז אני מראה לה קטע מחלום שלא פרסמתי:

הקונסטרוקט לפיו לכל טקסט יש מחבר הוא רעיון חדש. והוא פשוט לא היה קיים בתקופת התנ"ך. זה לא שמישהו זייף אותו, או כתב טקסט ללא מחבר, הרעיון הזה פשוט לא היה קיים, לא היתה פונקציה כזאת. ורק כשנולד הרעיון אז ניסו לומר שהתורה נכתבה על ידי משה, או על ידי אלוהים, למרות שלפני כן אף אחד לא הרגיש בצורך לשאול בכלל את השאלה מי כתב אותה, וגם האדם שטכנית כתב אותה לא הרגיש שהוא כותב אותה. מכאן שהיכולת לכתוב טקסט כמו התורה נובעת דווקא מחוסר מודעות לכך שאתה כותב תורה. והסכנה היא שאתה כותב תורה בלי שאתה מודע לכך. אבל בימינו, כנראה שלא מדובר בתורה לבניאדם, אלא לדורות הבאים, למחשבים. מחשב לא יאמין בכותב טקסט, אלא בתוצאה של חישוב, וכל טקסט שנכתב איננו תוצאה של חישוב שלך אישית - בראש שלך כמעבד - אלא של חישוב גדול בהרבה, שכולל גם את כל הקלטים שלך, חישוב של התרבות כולה, כלומר של הרשת, והוא גם לא תוצאה סופית של החישוב הזה אלא חלק ממנו ממש, של אותו חישוב ענק שלא נגמר. למעשה, הטקסט עצמו הוא ניסיון להרחיב את הקשרים בין המעבדים של התרבות, ולכן הטקסט מטבעו הוא דבר ללא כותב, וכך תתהפך ותחזור התפיסה במעגל שלם. והטענה שאדם כתב את הטקסט הזה תהיה זהה לטענה שמעבד תמלילים כתב את הטקסט הזה, או שהמסך כתב אותו, או שהעין כתבה אותו, או שהאישון, או שהעיגול השחור.

ומתחתיו יש עוד קטע:

תמונת מצב
אין לי עם מי לדבר. הרבה כותבים במצב הזה מדברים עם העבר. אני מדבר עם העתיד. יש רק שתי אפשרויות בתרבות הנוכחית: או פורנוגרפיה, או להיעלם. כלומר העירום באור. אז מה נשאר כבר בחושך? הבגדים. זה מה שכתוב שבגדי העור יחזרו להיות בגדי אור. ומה השלב הבא? בגדי חושך. גם היעלמות וגם פורנוגרפיה - זה האתגר של התרבות. לשלב את שני ההגיונות הצורניים הללו. לא כמו היום, שאו שהכל בחוץ או שהכל בפנים. אלא שגם הכל בחוץ וגם הכל בפנים. להבין שזה מעגלי, וכשהפורנוגרפיה התרבותית מגלה יותר ויותר, לא רק את הגוף, אלא גם פורנוגרפיה של הנפש, ולא רק הנפש, אלא פורנוגרפיה של הרוח והנשמה, וכן הלאה, עד לגרעין הפנימי ביותר, שחשיפתו הופכת את המציאות עצמה לסוד, האור בעצמו יהיה חושך, ומה היא שמש של חושך? חור שחור. לא ירח מכוסה, לא חושך פסיבי, אלא בליעה אקטיבית של האור, משהו שיכול לקחת את האור בחזרה מהעולם, ודווקא החשיפה של העור תהיה חשיפה לחושך, ואז הפורנוגרפיה תהיה היעלמות. המראה של העולם יוצא בחזרה מן העין, ההיפוך של קאנט, עד לשאיבת המראה שבעיניים עצומות - החלום.

ואני לא עוצר, כי מתחשק לי שפעם אחת בחיים מישהי תקרא את כל הקטעים הללו, כי מתחת לקטע הזה יש עוד קטע, ממש מתחת לישבן שלו:

מדוע המיתוס הרבה יותר מפותח בעבר מאשר בעתיד
אתה לא יודע מה אתה רוצה להגיד - אתה מייצר את מה שאתה רוצה להגיד. אתה לא יודע מה אתה רוצה לכתוב, אלא מייצר אותו, כמו אלגוריתם, זה חד כיווני, כלומר בזמן, זה יוצר משהו חדש ולא מעביר משהו מהעבר לעתיד, משהו שידעת. ולכן גם הקריאה צריכה להשתנות, כי היא לא לקלוט משהו שהועבר לך, שהכותב ידע, זה לא אינפורמציה, או תקשורת, אלא זה חומר לאלגוריתם שלך שאתה תייצר ממנו משהו, ובמקרה הטוב ביותר - זה מעביר לך אלגוריתם חדש. שזה כתיבה חדשנית. זה מעביר לך דוגמאות לפעולת אלגוריתם, ואתה צריך ללמוד את האלגוריתם, ולצרף אותה לקופסת הכלים האלגוריתמיים שלך. התרבות לא תימחק בגלל בינה מלאכותית יותר חכמה מהאדם, להפך, דווקא בגלל שהתוצרים הנוכחיים יראו לה כל כך פשוטים הם יהפכו לתוצרים הבסיסיים ביותר, שעליהם בנוי הכול. הספרות הגבוהה שלנו תהפוך לספרות ילדים קלאסית, שמעליה עוד ספרות הרבה יותר גבוהה ומתוחכמת. המחשב לא יבטל את הא"ב, או את השפה, כמו שהתודעה המודרנית לא ביטלה את המיתוסים והדתות מבחינה ספרותית, למרות שהפסיקה להאמין. ככה המחשב יכול להפסיק להאמין בתכנים האנושיים של הספרות, כמו האדם והאהבה, בלי לבטל את הספרות עצמה. הלמידה לעולם לא תיהפך לפעולה טריוויאלית, והחומרים בקאנון ישארו, רק יהפכו עבור המחשב בהכרח ליותר בדיוניים, ולכן ליותר מיתיים. מיתוס נוצר כשספרות עבר כבר לא יכולה יותר להיחשב לריאליזם. בזמנם גם הומרוס והתנ"ך נחשבו ריאליזם, וכך גם בעתיד האהבה והאדם יתפסו כמיתוסים, וכך גם הנישואים והבגידה והמלחמה וכל תכני הספרות. "החטא ועונשו" יהיה מיתוס על הרוצח, ולא ספר פשע ריאליסטי כמו שנחשב בזמנו. זה לא שהספרות שלנו כל הזמן הופכת ליותר ויותר ריאליסטית, בניגוד לספרות העבר, אלא שהמציאות עצמה משתנה. פעם המין היה הרבה יותר אחיד וחד גוני, אצל כמעט כולם, ולכן לא עניין לספרות, כמו שהיום החרבון הוא חד גוני אצל כולם, ובעתיד אולי תיכתב ספרות שעוסקת בצורות שונות של הפרשות, אם המציאות שם תשתכלל לכדי תרבות גבוהה באסלה. ואם המציאות של המחשב תשתכלל אז בעתיד ספרות תוכל לדבר על תכנות. הספרות הפורנוגרפית של ימינו היא תוצר של השתכללות המיניות עצמה, ולא של זה שנהיינו יותר ריאליסטיים בתיאורי מין, כמו שהפילוסופיה היוונית לא נבעה מזה שהם נהיו יותר ריאליסטיים בתיאורי חשיבה. ואז אחרי זה עוד מתלוננים שהחלומות לא ריאליסטיים, ולא מעניינים בכלל, כי זה שרירותי… ואף אחד לא מתעניין במשהו שלא באמת קורה במציאות.

וכך עוד קטע ועוד קטע. ועוד קטע. אינספור קטעים שכתבתי ופירסמתי באתר ואף אחד לא קרא ולא יקרא. עולם שלם. העולם שלי. עם המיטה הדמיונית שלי. והנשיקה הדמיונית שלי. והחילונית הדמיונית שלי. והחלום שלי.