התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     


הפוסטים של השבוע
עורכת: בלהה ראובן

צימחונאצימחונאצימחו
על עוד טכנולוגיה שמגחיכה את טרטור הטפות המוסר - ומהווה את המעשה המוסרי האמיתי
המהפכה הצרפתית כמשבר תקציבי
על נזקי הפופוליזם למלך
כיצד יצילו חברות הסיגריות את האקלים?
נבואת חורבן לנבואות החורבן
החיים במדינה פיאודלית
צריך אמונה במדינה: הקורונה כנקודת מפנה באובדן האמון במדינת ישראל, שמאפשרת לדמיין את התפרקותה מבפנים, בהתאם למסורת ההיסטורית היהודית. מעולם לא היינו מדינה מודרנית
עתיד הדמוקרטיה תלוי בקפיטליזם
האיזון תלוי בריקוד: הסדר הדמוקרטי בעולם תלוי בכך שארה"ב תדעך לאט מספיק והודו תנסוק מהר מספיק כך שסין הדכאנית לעולם לא תהפוך בתווך למעצמה העולמית המובילה
יהושבע סמט שינברג נגד אלול
חוקרת, השכלה, שירה, עברית, חדשה - בכל סדר שנבחר. ועל קירה דיוני השירה המעמיקים ביותר בפייסבוק
שבתאי הקטנה: ננו-שבתאי עושה תרצה אתר
הטבעת לא נופלת רחוק מהכוכב: יצירתו של אהרן שבתאי כולה יכולה להיקרא כ-"ספר הנשים", כשכל אישה בחייו היא פרק, וכעת בתו הולכת בדרכו עם "ספר הגברים" המריר - וסמי אשכנזי המתוק, הלא אשכנזי ומחמם הלב
שוקי בן נעים על המלחמה בין הכנופיה לחמולה
חוסר ההבנה שבהבנת העולם כרבדים, ואז האידיאולוגיה היא רק כסות דקה של הנפש (שהיא כסות דקה של הגוף), או שהרוח היא ביטוי של החומר (או להפך), או שהשיח הוא תוצר של הפוליטיקה שהיא עצמה תוצר של כח ואינטרסים ומבני שליטה וכו'. ההבנה של העולם כלמידה מנטרלת את בעיית החלוקה של העולם למבנה שכבות המונחות אופקית אחת על השנייה, כי היא מייצרת מנגנון אנכי שמניע את כל המערכת בזמן: המתודה חותכת את כל רמות המשמעות השונות, כמו שהנרטיב ביצירה ספרותית מניע את כל רבדי הטקסט מלמטה עד למעלה - מהלשון ועד לרובד האידאי
על הקשר ההדוק בין התקשורת הצרפתית
והממסד המושחת - כתוצאת המדינה הריכוזית של מלך השמש, במורשת ששרדה גם את המהפכה הצרפתית. וכשהאדמיניסטרציה שולטת, ולא התקשורת, מתאפשרת תודעה שבה הסיפור הוא של התרבות והאמנות - ולא של הפוליטיקה. ומכאן פרק מודרני נוסף בקשר עתיק היומין בין שחיתות לתרבות
המשחק הגדול על סין, הודו וטיבט
פורטל הגיאופוליטיקה שמייצר נרטיב רציונלי-עובדתי-חומרי (ולכן פיזי ומרחבי) לסיפור הגדול, כהתנגדות לפוליטיקה הקטנה בארצנו הקטנה (אך גם לראייה תרבותית של ההיסטוריה: זוהי תפיסה ארוכת טווח של חומר ולא של רוח). מכאן קרבתו של הז'אנר לניתוח היסטורי - בזמן הווה. כי פוליטיקה היא עניין של גיאוגרפיה
הסמויה הישראלית: היצירה הביביסטית הראויה הראשונה
מבוססת על פרשיות רות דוד והאחים פריניאן ומתקרבת עד לליגה המצומצמת של "בטיפול" ו-"הנערים" (שתי סדרות הדרמה הישראליות היחידות ששוות צפייה) - אך נטולת נפח פסיכולוגי ורעיוני מספק, שיכול להיווצר דווקא מהשתהות רגשית על חשבון התזזיתיות העלילתית. תובנה ורגש נוצרים מהצטברות הדרגתית ולא ממפנים חדים - ולכן יצירה עמוקה היא עגולה ולא מצולע. זהו בדיוק הכשל הביביסטי: נרטיב של פניות חדות, זיגזוג, ספינים ושערוריות מחליף בנייה למידתית, ולכן אנו חיים במותחן אפקטיבי זול ולא ברומן שמנווט מנהיג גדול (ובכך עיקר סגולתו - כמייצר משמעות: מנהיג הופך את תקופתו לספרות). אין להתפלא שהמותחן הפך לפשע (האם ימלט הגיבור-הנוכל?)
כור המצרף של "שמחת עניים" - שיר השירים של השואה
במרחק עשורים מניתוחי הבוסר הפסיכולוגיסטיים של "פרפר מן התולעת", מירון הזקן והבשל נכנס למטבח האלתרמני הלוהט - ומתמודד עם יצירתה של יצירת המופת הגדולה ביותר של השירה העברית החדשה
מלכה מאיימת על המלך
האם שילוב בין פמיניזם לאביב הערבי הוא הכיוון הבא במהפכנות פוליטית? הייתכן שדווקא אישה הייתה יכולה לאיים על פוטין, שי, ארדואן וביבי, ואפילו על משטרי ערב? האם ה-"גברים" הרעילים ביותר של העולם יתקשו לנקוט באותם אמצעים בדוקים, שחיסלו את יריביהם, נגד נשים מברזל? האפשרות לאביב פמיניסטי קורצת: מטריארכיה - עכשיו
התרבות ההופכית לישראל בעולם
מעל לכל - גרף הקורונה מבטא הבדלים תרבותיים, תוך השוואה עולמית אובייקטיבית של סגנונות למידה. ארבע מידות בתלמידים: מהיר לשמוע ומהיר לאבד - ישראל. קשה לשמוע וקשה לאבד - אירופה. מהיר לשמוע וקשה לאבד - מזרח אסיה. קשה לשמוע ומהיר לאבד - האמריקות. אין עוד גרף כמו זה של ישראל בעולם, מה שמבליט את הייחודיות היהודית: תרבות חפיפניקית חסרת סבלנות, דוחפת בתור, צועקת ומתחברת בקלות, אומת סטארט-אפ ללא חדי קרן, שמחליפה פאניקה בזחיחות במהירות שיא. יצא שכרו בהפסדו
השוואת מערכות חינוך בעולם
מה עובד? ומה לא? - כיצד ומדוע החינוך הישראלי משמיד את הגניוס היהודי
טוטליטריות, הכצעקתה? התגובה הכי יפה על חסימה
העילוי ההיסטוריוני אור-אל ביילינסון ומגיביו מתפלמסים על הדיאלקטיקה בין סטליניזם לסטלין, בין טוטאליות לטוטאליטריות ובין היסטוריה לדימוי היסטורי. חרך לנבכי העיסוק בנבכי העיסוק בנבכי הארכיון
היחיד, היחד והסדר המדעי
משבר המחקר הבסיסי של ימינו, שתוצאתו הידועה ביותר היא הקורונה, מואר באור חדש דרך המצאתו החשובה והמשפיעה ביותר של ממציא נורת הלהט - מעבדת המחקר האדיסונית. המצאה זו, ולא אף המצאה אחרת שלו, היא זו שיצרה את המהפכה הפיזיקאלית בחיי היום-יום של המאה ה-20. אם רוצים מהפכה ביולוגית במאה ה-21 - יש לחזור לאדיסון, שהבין שיש גבול ליכולותיו של היזם היחיד שנורת הרעיון דולקת מעל מוחו, אחרת ניפול בין הכיסאות של הכלכלה והאקדמיה
הצצה סוטה לכור המצרף של מחשבת ישראל
ישי מבורך - התיאולוג היהודי פורץ הדרך של זמנינו - ממשיך לעצב דתיות של אפלה, לאחר מאה שניסתה לעצב דתיות של אורות - ולפיכך של קיטש. מאז השואה לא היה הוגה דתי שהתמודד בעמקות כזאת עם החושך הדתי ועם החילון, ורק מתוך התמודדות כזאת יכולה לצמוח אמנות דתית בעלת ערך. עם השלמת הטרילוגיה של תלמידו הבולט ביותר של שג"ר, שמציל את את היהדות מהרומנטיקה הנוצרית הסכרינית, שפגעה גם בהגותו של רבו - תוך החלפת המלנכוליה שלו בנוירוזה
בבון נהיה נבוב
וירטואוז העברית יונתן לוי על פרימת הפרימט בפורמט לימי הסגר סורג בחסד חוט של חסד
ליברנט משיב לכץ בפולמוס דיימונד
על הפער בין חשיבה הסתברותית לחשיבה היסטורית: חוסר היכולת לכמת את גודל האפקטים מאפשר רק מניית אינספור שיקולים לכאן ולכאן - והערכות סובייקטיביות של סבירות וחלופות. הצבעוניות והעסיסיות של רשימות ידעניות אלה מסתירות חוסר הכרה בהבדל שבין מודל הסתברותי לדטרמיניזם, וכן חוסר הבנה בטכניקות כמותיות - כגון למידה חישובית - שעתידות לשנות בעשורים הקרובים את מדע ההיסטוריה ולהופכו לאמפירי בהרבה, ושדווקא כן מסוגלות ליצור ניבוי לאחור. כשהצריבה מהדטרמיניזם הקומוניסטי והמטריאליזם הדיאלקטי מתנגדת לכל חשיבה מדעית-כלכלית ויוצרת חשיבה אנקדוטלית-סיפורית משעשעת להפליא
"דו-אלוג" על המשגת הקורונה כפיל שחור לעומת הפתעה מודיעינית בסיסית
מטרת שיח הברבור השחור היא להימנע מהפיל שבחדר: לטאטא את הכשל בקונספציה שגרמה למשבר, ולפטור את המערכת מניסיונות בלתי אפשריים (לכאורה) לתיקון עקרוני, לפיכך זהו רעיון מסכל למידה. הרעיון היום-כיפורי של הפתעה בסיסית אינו יכול לטשטש את התרומה האדירה של שיח המחדל והקונספציה כחיסון (חלקי) לעתיד, וכן ליצירת מנגנונים כמו האיפכא מסתברא. באותו אופן, הכשל בקורונה קורא להקמת מנגנון גלובלי שמטרתו איתור איומים, התוויית צי"ח, מימון מחקר בסיסי נרחב, בניית תו"ל ותוכניות מגירה ושגרת תרגול, ומיסוד איפכא מסתברא לאיתור דפ"א מסוכנת של איומים עולמיים
עפרי אילני: כנגד ארבעה בנים דיברה הקורונה
האמונה באפיון סוציולוגי של האינטלקטואלי, שתוצאתה היא חיפוש העתיד הרוחני במילניאלז, גורמת לחיפוש חלוקות סוציולוגיות של תגובות בהווה כמפתח אינטלקטואלי לפענוח רוחני של משבר הקורונה. אך הסוציולוגיה חסרת ערך רוחני - כי פריצת דרך רוחנית, עתידנית, ואפילו עכשווית היא תמיד של יחידי סגולה, שאינם מעידים על הכלל, והכלל מצידו לא מעיד עליהם. אף אחד לא יזכור את ז'יזק, אגמבן ודומיהם, אנשי ההווה האופנתיים, ששייכים לגמרי לעבר
יגאל ליברנט נגד ג'ארד דיימונד: האם השטן מצוי בהכללות או שמא בפרטים?
הדיון אצל ליברנט, שנפתח מנק' מבט של היסטוריון נגד אנתרופולוג, ותגובת הנגד של אורי כץ מנ' מבט של כלכלן, מדגישים את הצורך והעניין בדיסציפלינה לשאלות גדולות, שתייתר את "תופעות הררי". נק' מבט למידתית היתה שואלת שאלה הפוכה: מדוע הפער הטכנולוגי-התפתחותי בין גושי היבשות היה כל כך קטן (כ-3000 שנה) שמבטא את הפער (הקטן להדהים גם הוא, בקנה מידה פלאונתרופולוגי) בהתחלת החקלאות, ושתיהן נעו על ציר כל כך דומה? התשובה הרשתית לשאלות הללו נובעת מיתרון הוותק, הגודל ובעיקר הרשתיות - הצומת התלת יבשתית של המזרח התיכון והמפורצות של הים התיכון - ורשתיות יוצרת למידה
ארנון איתיאל מסביר איך לעשות ניקיון פסח
חבל לדחוף את יאיר גולן, אבל למען אנרגיית הכתיבה והתרמודינמיקה של הדודה צילה - הכל שווה. אם רק העיסוק הפוליטי לא היה מוחה את מוחם של אנשי הימין, והם היו עוסקים בכתיבה במקום בתעמולה - היינו מגיעים עד דמשק ולא נתקעים באפרת. על נזקיה של אובססיה אוכלת כל
מה קובע את הגודל: צמיחה אקראית, תשואה לגודל או יסודות גיאוגרפיים
מה מסביר היכן אנחנו גרים? האדונית והרוכל מביאים את הניסוי הטבעי של הפצצה האטומית - ומסיקים את המסקנה הלא נכונה. הפיזור הגיאוגרפי נקבע דווקא על ידי המבנה הרשתי, לכן הסרת הקודקודים בהירושימה ונגסקי לא תשנה את הפיזור כי הרשת לא השתנתה, לא בזרימתה (נתיבי תחבורה ומסחר, זרימת הון אנושי, וכו'), ולא בקשריה המהותיים למרכזים סביבה. אם במרכז הגיאוגרפי של 3 ערים, ובנתיב מעבר חשוב, צריכה לקום עיר שלישית, פרופורציונית להן בגודלה, לא יעזור אם נמחוק אותה - היא תחזור. נמתין אם כן לפצצת מימן - שתמחה רשת שלמה
וירוס רוחני: כשהיינו קנאים ועקשנים באמת
שפעת היהודים. קלאודיוס מזהה את המגיפה שתפיל בסופו דבר את האימפריה, כשתתגלגל לנצרות, ובכך תעבור מהחיה היהודית לאדם היווני ותהפוך למדבקת: המשיחיות היהודית
קווים לדמותו של המשבר הבא עלינו לטובה
הסיבה תמיד מקורית - התוצאה תמיד לא. הפתעה גורמת לפחד שגורם בתורו לייאוש. כשהייאוש יהיה בשיאו - זה יהיה הזמן להיכנס בחזרה לשוק ההון בכל הכוח. השלב הבא יהיה התקווה, שתתחלף באופטימיות, שתתחלף בשאננות ובהיבריס. וחוזר חלילה, במעגל הטרגי-קומי של הכלכלה
איפה הן הבחורות ההן עם הלב והשפם
בלי רגל ובלי גבולות, למה כבר לא רואים אותן? - על התאהבות בקוף
יורם יובל על זיכרון ו-#מי_טו
החלק שחסר בפאזל של הפרופ' הוא הבנת הנפש כלמידה, והבנת פעולת המוח כלמידה. החוויה הסובייקטיבית היא הלמידה "בתוך" המערכת, כפי שניסחה אותה אסכולת נתניה. התוך של המוח הוא דווקא האדם שנראה מבחוץ
רע לתפארת: ביאליק יורק בארכיון
ספרות לא נוצרת מתוך תמימות ובורות. ההיכרות הנרחבת של המתרחש בספרות העולמית, התובנות הביקורתיות המעמיקות והמודעות הספרותית של אבות אבותינו הספרותיים תמיד משימה ללעג את הבנים שמגלים את אמריקה ולקלס את יוהרתם הביקורתית. ה-"מעודכנים" הם הפרימיטיביים, ולהפך. לא "התקדמות הרוח" אלא רק הטכנולוגיה היא יתרון החדש תחת השמש - ועל כן עליו לזווג בין רוח הקדמונים לכלים החדשים
מדע הכלכלה מנסר את רגליו
בשביל מה צריך להשקיע בכלכלה אם המשתנה החשוב הוא הטכנולוגיה והמדע? את המשאבים שמושקעים בכלכלה - ניתן להשקיע ישירות בטכנולוגיה ובמדע ולקבל תוצאות טובות יותר (גם כלכלית). לכל היותר, על מדע הכלכלה ללמוד איך לא לחבל בפיתוח הטכנולוגי-מדעי ואיך לקדמו. מכאן שהכלכלה היא משרתת הטכנולוגיה - ולא להפך. כך, הטכנולוגיה צפויה לגבור על הקפיטליזם ולהחליפו בסופו של דבר - בעולם שבו אין מחסור חומרי, אלא רק רוחני
ויזן מפציץ עם פאונד
מחלקים שוקו חינם! (לינק להורדה בפנים)
עודד כרמלי מנסה להעלות את ההימור על פוקר
כישרון ודאי, אך כתרים מוקדמים יפגעו (גם במלכות פוטנציאליות). לסביות, מורות ובגידות - ומה עוד? נחזיק אצבעות
סיכום עשור סוציולוגי של השירה העברית
נועה שקרג'י על ההיפוך בין הכותב לקורא ובין מנגנוני ההפצה למנגנוני ההערכה - שמשמעותם עיוורון מוחלט: איננו יודעים דבר על מה שקרה בעשור האחרון בשירה העברית, ויקח עוד עשורים עד שנגלה (את הקב"ר המזמר, למשל). הסוציולוגיה כאידיאולוגיה - גם בקרב המתנגדים לה - כי כבר לא ניתן לחשוב דרך בעיות שיריות
הדיאלקטיקה בין גורמים כלכליים לתרבותיים: הגרסה הפופוליסטית
פרופ' יותם מרגלית מומלץ על ידי מבוא לכלכלה ג' - וחוזר שוב לזירה שבין ההוויה לתודעה. כשרמות תיאור שונות מתחרות שוב על תואר ההסבר - האימרה הוויטגנשטיינית על סילוק כל הסבר והסתפקות בתיאור מקבלת משנה תוקף, ומאשררת את תוקפם של תיאורים אלטרנטיביים (ספרותיים, חלומיים, קבליים) להיסטוריה ולפוליטיקה
ספרות החכמה: "משלי" של מבקר השירה
והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד: אלכסנדר פופ בתרגום ארליך יוצא לאור אצל ויזן - תרכיז חכמה ושנינה, שמומלץ לספוג בחלקים ולשנן היטב - כדי להחכים. כשהביקורת עולה לפעמים על המקור, ביקורת הביקורת מתעלה אף יותר: זהו סוג הטקסטים הספרותיים שהופכים אותך גם לקורא טוב יותר וגם לאדם טוב יותר
כרוניקה של טוטליטריות ידועה מראש
יגאל ליברנט בסדרת פוסטים על המהפכה הרוסית: האם היה יכול להיות אחרת? הגורל הרוסי כגישה שמייצרת גורל, ומשתקפת גם בפוסט עצמו, בהיזון חוזר בין ציניות, קשיחות, אכזריות ואדישות. ההיסטוריה הרוסית מייצרת טרגדיה אחרי טרגדיה, אך ללא השגב וההירואיות של הטרגדיה, וללא הקומדיה של מצעד האיוולת, כי כוח הסבל מחליף כל ערך (פואטי או אנושי) אחר
סדרת תמלילים מהאישום נגד ביבי
מאז תמלילי העדויות בוועדת וינוגרד לא היתה כזאת חגיגה של ספרות עברית. צחוקים, שקרים וטייפ. הצצה נדירה לליבת הסוד של ישראל - סוף סוף חדשות אמיתיות (ודיאלוגים אמינים ביד אמן)
מלחמה בהלוואה: מחיר המלחמה הוא המלחמה הבאה
האמנית והרוכל על מלחמה במימון המונים. כיצד רוששה ויימר את הגרמנים כדי לממן את מלחמת העולם הראשונה
כיצד מומן התיעוש הקומוניסטי
יש לי / שעון זהב / לא משמשון / ולא מיובב
ישראל לולי סמילנסקי - כפרת משכבו של אביו - על סוד ההווה
תזה (איפוס), אנטיתזה (אינסוף) וסינתזה (אחדים): במלחמה בין העדר ההווה של ביאליק להווה המתמשך והנצחי של גנסין וס. יזהר ניצח ההווה הרגעי של הפייסבוק, שמייצר ספרות שמשלבת פעולה מתמדת עם הווה מתמיד (ובחלום, כידוע, יש רק הווה). נותר רק לקנא ביזהר על מפעל ההנצחה ההירואי של בנו - נגד רוחות הזמן
גדעון לב על השערוריה שבתרגומי פרויד
מרופא למנהיג כת - ובחזרה לרופא. כל ההבדל בין ריפוי הנפש לריפוי הנשמה
גדעון עפרת שואל לאן נעלמה האמנות הגדולה
הסגידה שלו למלפפונים - היא חלק מהתשובה. חלק אחר נובע דווקא מהניוון של עולם האמנות, שבגללו נשמע על האמנות הגדולה והלא מנוונת באיחור גדול. דורות של עוסקים באמנות גדלו על פרדיגמת האוונגרד, ולכן כשפרדיגמה זו עצמה הפכה לשמרנות ונמצאת במשבר - ומתרחש שינוי פרדיגמטי - יקח זמן עד שתתבסס אמנות לא אוונגרדית, שחוזרת אל התוכן, הנרטיב והמשמעות, ולא סובבת סביב מהפכנות צורנית ריקנית
הסלע השחור: הסולידית על מהפכת הקרנות הזרות בישראל
הקפיטליזם האמיתי הוא הקומוניזם: ארה"ב היא כנראה המדינה היחידה בעולם שבה הציבור העולמי יכול להשתתף באופן אפקטיבי ברווחי הקפיטליזם ותאגידי הענק דרך הבורסה בלי להיעשק (בניגוד, למשל, לישראל ולבורסה המקומית), בזכות המשמעת התאגידית והתחרות הפיננסית, ולכן הון מכל העולם זורם אליה. לפיכך מדובר במהפכה למשקיע הישראלי הממוצע. כשהקפיטליזם הטכנולוגי דוהר, רק קניית מניות בתאגידי הענק תעניק ל-99% שותפות אמיתית ברווחי ה-1%, וכל מי שיבחר לא להשתתף במעמד ההון ולא להשקיע - יישאר מאחור. פועלי כל העולם - השקיעו!
כל יום הוא יום כיפור: ישו כתחליף-על ליום הכיפורים
ישי רוזן-צבי מסביר כיצד השכילה הנצרות הקדומה מתחילתה לבסס ארגון היררכי יעיל, שהיה חסר ביהדות, דווקא כי הכפרה הפכה לנקודת המוצא התיאולוגית שלה, תוך איון מערכת החוק והמשפט האלוהי, מה שאיפשר מערכת פורמלית בירוקרטית אנושית. היהדות נשארה תקועה בהתמודדות עם החוק האלוהי הפורמלי עצמו, ללא מתווכים, ובהתפתלות מולו ומציאת מעקפים (למשל יום כיפור). עניין זה יצר מבנים ארגוניים רוחניים אדירים, כמו המשנה והתלמוד, בעוד הנצרות מבססת מבנים ארגוניים אנושיים אדירים, כמו הכנסיה. בתמונת העולם הזוהרית הימי ביניימית המעקף כבר הפך לחלק מן הבירוקרטיה האלוהית הענפה עצמה, תוך הפנמה של המבנה הארגוני הגויי לתוך עולם הרוח, בהיפוך יהודי אופייני
הלבנת פנים של עיגול שחור
היהירות של הקורא בן זמננו מזדרזת להניח את עליונותו על הכותב. לכן, כשהמחבר הוא וירטואוז, חוסר ההבנה של הקורא תתפרש כטיפשותו של הסופר. כאשר הכותב הוא גם חדשן רעיוני - החדשנות שלו תפורש כבורות וחוסר הבנה של הידע הקיים. כך, מה שהיה יכול להיות חידוש נועז לו היה מיוחס לאוטוריטה (שמן הסתם כבר איננה מחדשת דבר) יהפוך לקשקוש חובבני. זו הסיבה לניוון בו שקעה היצירתיות במיתוס היהודי. הרי אם ניצוץ מנשמת רשב"י היה נזרק בבן זמננו - האם הוא לא היה כותב בזהות פסאודואפיגרפית?
יעקב צ. מאיר מזכיר מעשה מהרב פרומן
כמדי שנה עולה שמו בספר הזכרונות - ועד היום לא ברור אם היה צדיק, בינוני או רשע. על הגחכת תפיסת יום הדין כחישוב אלוהי שמעבד נתונים לתוצאות - ועל כיוון קפקאי מוחמץ בספרות הדתית הנוכחית
המייל של פרויד
קובץ אגרות של האדמו"ר פרויד, פאולוס של הקבלה, שידע לקחת את המיתוס היהודי ולהלביש אותו בלבוש יווני ולהפיץ אותו בגויים, והחסידות שלו השתלטה על עולם הנפש האמריקאי, ודרכו על הנפש העולמית. מכיוון שהז'אנר הוא המהות, הרי שהמכתב הוא אבי האנליזה, ומות האימייל בימינו הוא סופה של החשיבה הדיאלוגית, הממוענת לאדם אחד - ותחילתה של החשיבה הפורומית הנובעת מצורת הכתיבה ברשת החברתית, הממוענת לקהילה. המקור לתורות - מתגלה באגרות
על העיוורון: נחש שהוא ראש ממשלה עתידי
אורין מוריס מתבונן עמוקות בסיפור קצרצר על הרואה שאינו נראה והנראה שאינו רואה, ומצייר את התחום הבלתי נראה של מציאותינו - בין ראש המוסד למוסד הראש. אי יציבות הלינק נובעת מאי יציבות הכותב. בתמונה: עיני נחש
יונתן הירשפלד ממחזר את עצמו
גדול הכותבים והמרצים כיום על אמנות בישראל - יותר מגדעון עפרת - חוגג במופע זיקוקי דינור שמתחזה להפרעת אישיות נרקיסיסטית לרגל יום הולדתו ה-40, גיל בו מגיעים לבינה, ושמרחיב מופע דומה שערך לרגל גיל 38, הגיל היהודי המסורתי למותו של עילוי בתורת הנסתר. על צבירת חוויות שאיננה מצטברת לסיפור משמעותי כמאפיין של האמן בן זמננו, כהקצנת האני הפייסבוקי, לעומת הצניעות, הסודיות והדבקות של דמות איש הרוח היהודית-מסורתית
היהודי שהמציא את הגז הגרמני
תום שדה על ההמצאה הכי חשובה הכי לא ידועה של המאה העשרים, שעומדת בבסיס הגידול הדמוגרפי, ובזכותה אין כמעט יותר רעב בעולם (רק תת תזונה). פריץ הבר נפטר בדרכו לעבוד במכון וייצמן, לא לפני שעמד מאחורי תעשיית הנשק הכימי הגרמנית ותעשיית חומרי הנפץ, מה שגרם לאשתו להתאבד, ולו להתחתן עם יהודיה נוספת. תהליך הבר: כשיהודי הופך ליותר גרמני מגרמני ואז ליהודי בחזרה - תוצאת התהליך היא אמוניה וציקלון בי
ס. יזהר חוזר - ובגדול
ההתכוונות הנכחדת לכתוב יצירה גדולה וחדשנית - על מחיריה וחולשותיה וכשלונותיה - זרה לספרותינו הנוכחית ונעלמה מהנוף כמו ס. יזהר עצמו. תוך התכתשות עם ענקים כמו קורצווייל ובן גוריון, יזהר מדגים מדוע היום כבר לא נכתבות יצירות גדולות, תרתי משמע. לא מחוסר כישרון - אלא כי הפונקציה הזו נעלמה מסטרוקטורת התרבות, בגלל קריסת החינוך למול הבידור, המדיה והתקשורת - בניצחון פילוסופיית הלשון על פילוסופיית הלמידה
ז'בוטינסקי מגיב על המצב בישראל
כשלפוליטיקה היתה נפש, כי סופרים היו פוליטיקאים ומנהיגי ציבור (ולהפך), אז גם ההבנה הנפשית מאחוריה היתה ספרותית - והם פנו לקהל כמו פסיכולוגים שמטפלים בקונפליקטים באמצעות העלאתם למודעות במילים. כיום פענוח דעת הקהל, הסקרים, התעמולה והמניפולציה מתייחסים בבוז ובציניות לבוחרים כאובייקטים ולא כסובייקטים, שמגיבים ביחס דומה לנבחרים. על הכמיהה לסובייקט בספירה הציבורית - כי ברור שז'בוטינסקי מטפל מתוך נפשו שלו
דניאל עוז מפרק את הפייק של האונס באי
עונת המלפפונים בתקשורת הישראלית בעיצומה. פעם היו מסתפקים במלפפונים אמיתיים, אבל היום כשהכל דימויים - מדובר בתקשורת-פורנו. ניתן לשים לב שאף לא אחד מהמקורות לקוחים מ-"הארץ" (לשעבר העיתון האמין בישראל), ששוב מסקר פרשייה ברמה של פייק ניוז, ויוצר נתק תודעתי עמוק בין השמאל העמוק לשאר החברה הישראלית, מסיבותיו שלו (הרווח הוא מסחרי ואידיאולוגי כאחד)
אם אין דגים - גם סרטן נחשב
סיפור עלייתה לשמים של יונה וולך כדי לשכב עם אלוהים - ונפילתה לתוך האדמה. משרד הבריאות קובע: העישון מזיק לבריאות. משרד התרבות קובע: הבריאות מזיקה להשראה. משרד הדתות קובע: הניו-אייג' מזיק לשירה. אז מי קובע? על החידה שבאובדן החדות אצל אבידנים זקנים ויונות מבוגרות - וההתכנסות של נשמות כאוטיות אל נקודות שבת עם דינמיקה פחות מעניינת
"לא שרדנו אלפיים שנות גלות כי עמדנו יפה בתור, הא?"
על התגובה החילונית הסכיזופרנית לאתוס היהודי אל מול המבט הגויי. ההפנמה של ערכי המוסר המערבי הקנטיאני של החוק הכללי נתקלת בתרבות החצופה בתבל בתור דרכונים אחד של אלף איש בשעה שלוש בלילה בנמל התעופה JFK, ומספרת את הסיפור הישראלי כולו. או אז - השאיפה החילונית למוסר גרמני (!) מתנגשת בשאיפה היהודית (המנוסחת בחריפות בזוהר) למשפט שאיננו צדק, אלא יש לו פנים והכרת פנים, תוך הדגשת צדדיו הדמוניים של החוק הלא פרסונלי
בלוג הנוירו של אלומית ישי חוזר
פרויד כמדען מוח מונומנטלי מבוזבז והאיינשטיין החסר של מדעי המוח - על הקשר שבין יכולת הגאונות לראות למרחקים בעתיד לבין המגבלות הטכנולוגיות של תקופתך. יכולת האקסטרפולציה הבלתי סבירה של פרויד, שהפכה אותו לגאון תרבותי שכוחו דווקא בשגיאותיו הקולוסאליות, היתה הופכת אותו לגאון מדעי בעל תובנות נבואיות קולוסאליות. כשאינטואיציה חודרת ונועזת ניתקת מן הצורך לבסס אותה - נוצר המעבר ממדעי הטבע למדעי הרוח
אהרן שבתאי יודע לבחור שירים - אבל לא נשים
ספר שיריו האחרון של שבתאי גורם להרהורים נוגים על הנזק שגרמה טניה לשירה העברית, ועל הנחיתות הפואטית של שירה פוליטית (במקרה הזה שירתו המגוייסת של שבתאי) - אל מול שירת האהבה והיומיום. טניה כמשל על השמאל הישראלי, שאיבד הן את העולם הזה והן את העולם הבא - עולם הרוח והנצח. אל מול המוות המתקרב, והשנים השיריות האבודות, שבתאי מעורר עצב על הנזק התרבותי האדיר שגרם הכיבוש - לשמאל
יותם הכהן על נתניהו כמאסטר טאואיסטי
עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה, לנוסע אמיתי אין תוכנית נסיעה ואין לו כוונה להגיע, מושל טוב יותר - מושל פחות, הגדול שבכובשים הוא מי שיודע לנצח ללא קרב, החכם איננו מוסרי - הוא נוהג בעם כבכלבי קש, ושאר אמרות כנף מתוך הטאו של ביבי
יגאל ליברנט על תבנית נוף מולדתו האינטלקטואלית של דה טוקוויל
כשסיפור חייך חותר תחת התזה המבריקה שלך - דווקא בית גידולו האריסטוקרטי לעילא של דה טוקוויל מאיר את גאונות ספרו על אמריקה, שלא היה יכול להיכתב בידי אמריקאי, באור אירוני. הדמוקרטיה באמריקה מייצרת תת תרבות, ודווקא התרבות האירופית המתנוונת מפיקה דה-טוקווילים. כך שבחשבון הסופי המסקנה של "הדמוקרטיה באמריקה" היא אנטי דמוקרטית ואנטי אמריקאית - והספר האמיתי הוא: "האריסטוקרטיה באירופה"
רועי צזנה על המדע שמאחורי הפגנות יעילות - ועל אפקט הבומרנג של המחאה האתיופית
בניגוד לתפיסה סוציאליסטית הרואה את המדינה כאחראית לרווחה, ולכן רואה באלימות אפקט כחיובי (הגדלת תקציב), הרי שהחברה בפועל פועלת כשוק חופשי. לכן מחאה אלימה היא גול עצמי, כי היא פגיעה בדימוי של האתיופים בציבור הרחב (מעסיקים, בני זוג פוטנציאליים, פיננסרים, וכו'), ויוצרת סטריאוטיפ שלילי - המחאה גורמת לגזענות. בנוסף, היא מוציאה את המוחים מן הכלל, שהרי אלימות בין יהודים מנוגדת לאתוס היהודי ונחווית כזרה ומנוכרת - והופכת את האתיופי מיהודי לאפריקאי
עפרי אילני על אהרן שבתאי
ניסיון לנסח את הפרוייקט היווני בתרבות, ששבתאי הוא ממנסחי האתוס שלו - וממחדשי הנוסח שלו. על האלטרנטיבה הרדיקלית והחדשנית למודרניות שמציעות דווקא תרבויות הענק העתיקות ביותר - והבחירה של עולם הרוח החילוני באלטרנטיבה היוונית כנגד היהודית
תומר פרסיקו מראיין את פרופ' דניאל בויארין
על הפרדוקסים של יהדות ארה"ב שמביאים את אחד מגדולי אנשי הרוח שלה לעמדת "התנגדות" אמריקאית ריקה מתוכן, שלעומתה הרדיקליות היהודית-עתידנית זוהרת באור יקרות מתוך העיגול השחור. להיכן נעלמה האלטרנטיבה היהודית?
יהודה ויזן מוציא את צור ארליך
הווירטואוז האלתרמני בן זמננו, שמציע אלטרנטיבה שירית ימנית, שמרנית ועוקצנית, בשיר שמקומו לא יכירנו בעולם פמיניסטי - אך קשור לעומק בתמונת המינים בזוהר ובקשר של הזכר למידת החסד והנקבה למידת הגבורה והדין. קיפילינג כאנטידוט לפוליטיקלי קורקט, בעולם שבו נשים וגברים חונכו אחרת - והיו אכן אחרים
על המדינה כמערכת הפעלה, שבה המשתמש הוא הריבון - לעומת מדינה כתוכנה, שבה הריבון הוא מתכנת
ההנגדה מייצרת אפשרות שלישית, המתאימה יותר למדינה בעידננו: המדינה כרשת חברתית, בה ליחיד יש חופש ביטוי מלא אך אפס השפעה ריבונית על המנגנון, כי המדינה הפכה לפלטפורמת שיח, וכל השפעה על המציאות עוברת רק דרך השפעה על התודעה באמצעות השיח
המסאי המבריק אסף ענברי על אפסותה התרבותית של הציונות הדתית
הטרגדיה של ענברי, בעקבות כשלון ספרו "הטנק" והבנתו שנותר בודד במערכה, מתגלמת בפנייה נואשת לציבור האידיאולוגי ביותר בישראל (והפחות תרבותי מכולם). על המשחק בין אידיאולוגיה וספרות, שבו נכשל ענברי ספרותית - אבל מרשים אידיאולוגית
הרגע האחרון לפני האינטרנט: תום עידן התום של האינפורמציה
אסף שגיב מזכיר לנו סרט זיכרון מצמרר מהימים האחרונים לפני השואה של הספר, ולקראת המעבר מתרבות של זיכרון לתרבות של שיכחה מתמדת. במקום שבו מאחסנים ספרים - יאחסנו בסוף גם בני אדם
המאפיה היהודית צעד אחד מנשיאות אוקראינה
שלום בוגוסלבסקי על מי שבינתיים כבר הוכתר כמנצח הגדול בסיבוב הראשון, בהתמודדות שהבחירות בישראל סחיות לעומתה. ניתן לעקוב אצלו אחרי המשך הפרקים בסדרה, ובהם העימות באיצטדיון
מצע המרכז: תוכנית שמונה הנקודות לכיבוש נאור יותר
בגישה אמריקאית שמשלבת מתק שפתיים, הגינות ויושרה, ופרגמטיזם פשוט ופשטני - מיכה גודמן מנסה לחשוב במקום הקונצנזוס הישראלי (שמסרב לחשוב בעצמו ונשאר סנטימנט בלבד). המצע האבוד של גנץ
יגאל ליברנט - רוסולוג ורוסי - על האמונה המערבית הלא רציונלית בכוחו של פוטין
הניצחון המוחץ של התודעה הקפיטליסטית על זו הקומוניסטית + המשכיות הנוהג הקומוניסטי בפרקסיס השלטוני = קלפטוקרטיה
פקק בשכל: הסיבה האמיתית להצטברות הפקקים
לא רק בחינוך ובכלכלה אלא גם בתחבורה - הכוונות הטובות לא מובילות לשום מקום. חוסר המסוגלות לחשיבה מתמטית אצל מקבלי ההחלטות אשם בקריסת מערכת התחבורה בארץ
אסף שגיב - גאון שמתבזבז על מחשבה פוליטית - סופד לחתול
זר לא יבין
יצחק לאור נזכר בספר העדר כתגובה לתביעה מעיתונאי אותו כינה א. היטלר
העיתונאי טוען בכתב התביעה ששמו עמית סגל ולא א. היטלר
בני ציפר עושה עיגול שחור
נמשך המסע הרוחני של המקובל בני ציפר אל המיתוס האישי שלו, שמשווע לפירוש פסיכואנליטי
הצדיק של וול-סטריט נפטר
האדם שהעביר הכי הרבה כסף בתולדות האנושות מהמאיון העליון לאדם הפשוט מת החודש - ואתם לא שמעתם על כך. יותר מכל הוגה בשמאל או בימין, לא באמצעות אידיאולוגיה פוליטית אלא בהמצאת מכשיר פיננסי - בוגל הרים תרומה מכרעת ליכולת של ה-99% להשתתף ברווחי ה-1%
התדרדרות הארץ