פרגמנטים: תורת המורה

אוסף הכְוונות העוסקות בארבעת עקרונות הלמידה - ובגרסאות למידתיות של ענפי הפילוסופיה השונים - במסורת הכתיבה הפילוסופית הפרגמנטרית

ליקוטי מורה"ן - מהמורה הנתנייתי  (מקור)

הלמידה היא מעל השפה. הלמידה לחשיבה - כמו החשיבה לשפה. מוח זה לא רשת תקשורת, ולא רשת פעולה (המחשבה היא הפעולה של המוח), אלא רשת למידה. ההתפתחות של כל מערכת למידה היא ממידע לידע לידיעה. מגנים - קידוד (השפה), לרשתות גנים ואפיגנום - מחשב בקרה (המחשבה), למערכות למידה גנטית. כי האבולוציה איננה אלגוריתם למידה טריביאלי, חיפוש אקראי, אלא אלגוריתם למידה של אלגוריתמי למידה. ולמידה היא תמיד אלגוריתם של אלגוריתמים, מסדר שני, ויצירתיות היא אלגוריתם של למידות, מסדר שלישי.

בעתיד, הדבר היחיד שיהיה שווה כסף זה למידה. מידע יהיה בחינם. המקצוע המבוקש ביותר יהיה מורה, כי כולם יהיו תלמידים. אז למה יהיה ערך? למה, למשל, ימשכו במין השני? הדבר שעדיין יהיה בעל ערך בזוגיות זה למידה - התקשורת תהיה טריביאלית. הזמן והמרחב לא יוגדרו על ידי מה שלוקח לעבור מידע (ומכאן שקילות המרחק זמן-חלל), אלא על ידי מה שלוקח ללמוד (הזמן ללמוד, המרחק לעבור בלמידה). והערך של האישה יהיה בלימוד שלה, מאמץ הלמידה להגיע מלמידה מבחוץ ללמידה מבפנים, שזו תנועת הזיווג. בעתיד, שפה משותפת תהיה אלגוריתם למידה משותף, שיאפשר לשתף הְכוונות למידה, ולא מידע משותף. שני הצדדים יעבירו ביניהם כיוונים עצמם, במקום שמידע יעבור בכיוונים ביניהם.

מידע זה כימות של השפה. הכימות של הלמידה יהיה איזה מרחק של למידה עברנו, למשל כמה שלבי למידה בסיסיים היו בדרך, וכמה מורה היה צריך להורות, והזמן של הלמידה יהיה כמה חזרות צריך. המהירות תהיה השיפוע של גרף הלמידה. וכאשר יש תהום בזמן ובמרחב, מרחק למידה אינסופי, אז יש יצירתיות. וגם שם השאלה היא כמה קפיצות יצירתיות, בלתי נלמדות, היה צריך. כמה ניחושים שאינם ניתנים לרדוקציה יעילה.

תרבות שלא תתרגם את עצמה מסֶפר לצורת מחשבה היא תרבות מתה, והיהדות תתרגם את עצמה לצורת למידה. בבתי המדרש מוחות יהודים קטנים לומדים מוחות יהודים גדולים. באקלים רעיוני כזה כבר לא יאמרו שאנחנו עם הספר, אלא עם המוח. ההיסטוריונים כבר לא יסבירו שהתרבות היהודית שרדה בגלל שהיא הייתה תרבות טקסט - להפך, הרבה תרבויות טקסט לא שרדו - אלא בגלל שהיא הייתה תרבות למידה. סוד השרידה הוא סוד הלמידה.

קריאה היא פעולת לימוד. כמו שיש פעולות שפה - יש פעולות למידה. ויש כלי לימוד - כמו שיש כלי שפה. כלומר כיוון ראשוני בלמידה הוא להעתיק רעיונות מעולם הפילוסופיה של השפה לעולם הפילוסופיה של הלמידה, ויש כאן מקום נרחב לחדשנות רעיונית. מהי פעולת הלימוד שבקריאה בספר? יש ספר שמלמד אותך סודות, ויש ספר שמלמד אותך סודיות. הראשון משתמש במתודה אבל מחביא אותה ממך, ומלמד אותך רק את הסודות, והשני מלמד לך את המתודה, אבל מחביא את הסודות, מגלה את שיטת הלימוד אבל מסתיר את תוצרי הלימוד. כל סוד ניתן ללמוד, אבל לא את סוד הלימוד. סוד הלימוד עצמו, בניגוד לסוד ספציפי, הוא סוד אמיתי, שלא ניתן לגלות עקרונית, כי אין סוד כללי של הלימוד שאם תגלה אותו או תפצח אותו הלמידה תהיה מונחת בכיסך ותהפוך לקלה. אין אלגוריתם כללי ללמידה, כי כל מה שיש לו אלגוריתם כללי איננו בעיית למידה. הלמידה נדרשת במקרה הכללי - ופתרונות יש רק במקרה הפרטי. במקרה הכללי אין שיטה ואין פתרון, אפילו לא משמיים, אין אף שיטה שתפתור את בעיותיך - הדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות בעולם הכללי הוא ללמוד, ואין דרך לעקוף את זה. כל ניסיון לעקוף את זה הוא לא מסתגל ולבסוף אסוני. לכן כל למידה מצריכה יצירתיות, שמחיריה יקרים והיא אינה יעילה, כי יש בה חיפוש נרחב, ניסוי וטעיה. כלומר למידה לעולם לא תהיה יעילה, ובדיעבד תהיה דרך מהירה יותר ללמוד. חוסר היעילות בלמידה הוא מובנה, ולכן החכמים שלאחר מעשה תמיד ימצאו מה לבקר בה, כמו מישהו שיושב בבית ומבקר לאחר מעשה גנרלים במלחמה, כאילו היה אפשר למנוע כל מוות אם רק היו יותר חכמים. מהי יצירתיות? יצירתיות היא מהגדרתה פתרון שלא היה ניתן להגיע אליו בשיטה יעילה, פולינומיאלית, ומשהושג ניתן להפכו לשיטה. לכן אין לה משמעות במבודד, אלא רק ביחס להתפתחות מערכת הלמידה, למשל להיסטוריה היהודית. מכאן ערכה. ההיררכיה הפולינומית מבטיחה שכל בינה, גם מלאכותית, תזדקק ליצירתיות. שגם לה תהיה אומנות, שהיא יצירתיות בנוגע לאסתטיקה, ודת, שהיא יצירתיות בנוגע למוסר, ומדע, שהוא יצירתיות בנוגע לאפיסטמולוגיה.



אין מוסר טבעי או הכרה טבעית, הכול נלמד, כמובן על סמך יכולות מוחיות, שגם הן נלמדו בלמידה הביולוגית. אין למידה שמתחילה מאפס. היא תמיד בתוך מערכת - שכבר קיימת. למידה איננה שרירותית, זה שהכול נלמד לא אומר שהכול שרירותי, להפך זה אומר שיש מסורת. תורה זה טקסט שמתייחסים אליו מנקודת למידה מסוימת, למידה אינסופית ומוחלטת, שנובעת מאלוהים (וגם יוצרת אותו). כלומר ההנחה שהטקסט אלוהי יוצרת את לימוד התורה, כמו שההנחה שמחבר יצירת מופת הוא גאון יוצרת את הלימוד ממנה. וההנחה שהלמידה מהטקסט אינסופית, שאין מיצוי למשמעותו ולכוונתו, היא היוצרת את הכוונה האלוהית, וההנחה שאין מיצוי למשמעות של הציור, או שכל תו של שייקספיר הוא קדוש ומכוון, היא היוצרת את רעיון האמנות, שהוא שמאפשר לכתוב אחרת ולצייר אחרת - בצורה שילמדו ממנה לנצח. כלומר הלמידה לנצח היא היוצרת את רעיון הנצח, דהיינו את הנצח עצמו, גם בדת וגם באמנות.

המשפט החשוב ביותר במדעי המחשב הוא שיותר קל להיות מורה מאשר תלמיד: קל ללמד מללמוד. ללמד מבחוץ זה לא חכמה כמו ללמוד מבפנים. אם היתה שיטת למידה אוניברסלית יעילה - לא היתה משמעות לפנים וחוץ, כי לא היה הבדל בין הפרספקטיבה החיצונית של המורה לזו הפנימית של התלמיד, כי היתה אותה רמת קושי ללמוד וללמד. התוֹכיות של הלמידה נובעת מכך שאין אלגוריתם למידה יעיל אוניברסלי, תמיד יש מה שאי אפשר ללמוד. בבעיות שיש שיטה יעילה לפתור אפשר ללמוד אותה, ובאלה שאין הלמידה היא אינסופית. הלמידה היא בנייה של אלגוריתם, ולכן מה שאי אפשר ללמוד אי אפשר לעשות, וככה אפשר לבנות תורה של מה שאי אפשר לעשות, ולא רק מה אפשר, שזו העלייה מהנדסה לתורה (גם במתמטיקה). לכן בעזרת הלמידה נוכל להוכיח משפטי אי אפשרות במתמטיקה - מכך שאי אפשר ללמוד מבנים מסויימים. אם למשל נוכיח שאי אפשר ללמוד פיתרון פולינומיאלי לבעייה ב-NP, ונראה מצד שני שאפשר ללמוד כל פתרון פולינומיאלי (כי קל לחלק אותו לבעיות משנה רקורסיבית) - אז נוכיח ש-P!=NP. כנ"ל לגבי למידת מספרים ראשוניים. רבות מהבעיות הפתוחות במתמטיקה ניתן לתרגם למונחי למידה, ולנסות לפצח בעזרת כלי למידה.

מישור הלמידה במערכת, אליו אנו מכוונים, הוא למידתי מבפנים, ולא מבחוץ (שאז מטרת הלמידה מוגדרת מראש, והיא מאבדת מטעמה והופכת לעול - לבית ספר). הוא כמו ישיבה, לימוד לשמה - יש לו כיווניות אבל אין לו מטרה. הזיכרון הוא מידע, טקסט, הוא בעולם השפה והדיבור, ואין לו כיוון. ואילו הלימוד הוא בעולם הכוונה והרצון, הוא אינפורמציה עם כיוון - וקטור ולא סקלרים. הוא לא מערכת חוק רגילה שצריך לזכור ולבצע, כמו הוראות תוכנה, אלא הוא כמו ספר קריאה, שמכוון אותך בלי להכריח.

המישור הרלוונטי הוא מושג מפתח במחשבת הלמידה. על כל תופעה ניתן להסתכל מתוך מישורים שונים, ולחתוך אותה במישורים שונים. הפרספקטיבות האפשריות המרובות הללו יוצרות תחושה של שרירותיות: למה דווקא מישור זה ולא אחר? למשל, פילוסופיות שונות לא רק נותנות תשובות שונות לשאלות, אלא גם חותכות את העולם במישורים שונים: חלק מסתכלות על השפה, חלק על הלוגיקה, או על המוסדות, או ההכרה, או האונתולוגיה, וחלק בכלל על האסתטיקה, וכדומה. לא כל המישורים שווים ברלוונטיות שלהם להבנת הופעה. למשל, מישור החתולים לא רלוונטי במיוחד לפילוסופיה, וגם לא המישור הכימי. לעומת זאת למישור האמנות או המתמטיקה כן יש רלוונטיות גדולה יותר, אם כי ברור שפחות מאלו הפילוסופיים המובהקים. למעשה, יש מישורים נמוכים מדי לתיאור, כמו תיאור של מלחמה מסויימת ברמת האטומים, ויש מישורים גבוהים מדי, כמו תיאור שלה ברמת הלוגיקה או הפילוסופיה, ויש מישורים שקרובים יותר לתיאור משמעותי, כמו המישור ההיסטורי, הדיפלומטי, או התיאוריה הצבאית. ישנו מישור מסויים, שהוא הרלוונטי ביותר לתיאור תופעה, שנמצא איפשהו באמצע בין המישור המופשט מדי לקונקרטי מדי. זוהי הרמה הקולעת ביותר להבנת התופעה, או המישור שמבהיר אותה ביותר אם היינו מסתכלים מהזווית שלו, ושבו התופעה מתבטאת בצורה הכי למידתית - שבו הכי קל ללמוד אותה, ולראות את תהליכי הלמידה שלה. במישור זה התיאור כבר הופך להסבר, וכוחו ההסברי הוא המקסימלי. הלמידה היא ההסבר הטוב ביותר לתופעה, כי ההסבר הוא תופעה למידתית במוח שלנו - וכנ"ל לגבי ההבנה. אם המישור ממש קולע וצמוד לתופעה, וזה קורה בתופעות מדויקות והרמטיות במיוחד, ההסבר כבר הופך לנימוק, ואפילו להוכחה, כמו במתמטיקה. למרות שגם שם, מה שאנחנו קוראים הוכחה הוא אולי לא המישור הכי רלוונטי, והמישור הרלוונטי הוא מין מישור מופשט יותר מעליו שבו חושבים מתמטיקאיים, שבו באמת נלמדת המתמטיקה, כי הרי לפעמים ישנה התובנה ואז צריך להפוך אותה להוכחה כעניין טכני. כי לא באמת לומדים מתמטיקה במישור ההוכחות, אלא רק כותבים אותה שם. בקיצור, אי אפשר לנתק את הרלוונטיות מהלמידתיות. ולחילופין, אפשר הפוך: המישור הרלוונטי ביותר להבנת מערכת הוא הלמידה.

לעיתים קרובות, אם נראה שבוחרים לתאר מערכת בתיאור שאיננו הדוק, למשל הוא כללי מדי ושרירותי ולא תופס בכוחו ההסברי בצורה טובה את התופעות, או לחילופין לתאר אותה באופן מקרי ופרטני מדי שאין בו הבנה של התופעה (מחלה של היסטוריונים למשל) ואין בו הכללה הסברית, אזי נאמר שזה לא המישור הרלוונטי לתופעה הספציפית. אחת המחלות היא התאהבות במישור ספציפי, שיש לו כוח הסברי בתופעות מסוימות, ומכאן והלאה חיתוך כל התופעות עם המישור הזה כהסבר, עד כדי איון הייחודיות של צורות למידה אחרות ושל תופעות ומישורים אחרים (המרקסיזם חולה במחלה הזאת, למשל). ניתוחים כאלה הם משעממים כי המישור בהם הוא תמיד אותו אחד, ולרוב הוא כמובן מפספס את העיקר (כמו פוליטיזציה של ספרות, למשל). ניתן להבין מערכות כהתפתחות וכשינוי ולא כלמידה, אך זהו מישור פחות רלוונטי למערכות לומדות. ניתן גם להבין את הלמידה כמוכתבת מבחוץ בידי מישורים אחרים, אבל גם זהו מישור לא רלוונטי להבנת הלמידה בכליה שלה. למשל, ניתן לטעון שהכול אינטרסים פוליטיים בני הזמן, גם באמנות או בדת או אפילו בפילוסופיה, אבל זו רדוקציה שטחית מחוץ למישור הרלוונטי, שלמעשה כוחו ההסברי כמעט ריק והוא רופף לתופעה הנידונה. המישור הרלוונטי עוטף את התופעה כמו כפפה ליד. הפוליטי זה חיתוך לא מוצלח של הפילוסופי למשל, ושימוש במישורים לא רלוונטיים כאלה היא אחת הדרכים לעשות מחקר גרוע במדעי הרוח (לרדד כל דבר למגדר, למשל). אנו טוענים, שהמישור של השפה לחיתוך העולם לא היה רלוונטי מספיק, ולכן היה שרירותי מדי, ולכן נשאר יותר בגדר תיאור, ושהמישור של הלמידה הוא רלוונטי יותר - וכוחו ההסברי גדול יותר. לפיכך, חשוב לבחון כל תופעה בתוך המישור הרלוונטי אליה - וזה ניסוח אחר לכך שהלמידה היא בתוך.

הלמידה לא נבהלת מרגרסיה אינסופית כהצדקה. לא אחורה, עד מקור הלמידה הלא ידוע, אך אפשר גם קדימה, כי הרגרסיה לתוך העתיד היא אינסופית מטבעה, והלמידה מצדיקה עצמה מתוך העתיד, למשל מתוך העניין כלפיו (ולא מתוך מטרה סופית שממוקמת היכנשהו בעתיד). מבחינתה הצדקת המערכת יכולה להיות גם בהווה - השלב האחרון או הנוכחי בלבד, ויש בה קבלה שמרנית של המצב הקודם של המערכת, וניסיון להתקדם ממנו בצעדי למידה, בלי לבקר את עצם קיומו - אלא לקיחתו כנתון שלא ניתן להתחמק ממנו. כל מערכת, כולל המוח החושב עצמו, מבוססת על מצבה הנוכחי בניסיונה להתקדם בלמידה, וכל יומרה להתחמק מכך היא מגוחכת. אנחנו תלויים בלמידה שכבר נעשתה. ההגיון שלנו עצמו מבוסס על הלמידה שלנו לאורך כל חיינו. אין לנו דרך לצאת ממנו - לצאת מהיסטורית הלמידה - ולבחון הצדקה מחוץ ללמידה. אין חשיבה מחוץ ללמידה - ואין הצדקה לא למידתית.

הלמידה היא אספקט, או מישור הסתכלות, על המערכת - מאפיין שלה ומנגנון שלה. היא כשלעצמה, גם היא מערכת ומישור, דהיינו משהו שניתן להסתכל עליו מתוך עצמו. הלמידה איננה זהה למערכת, הלמידה של השפה איננה זהה לשפה, והלמידה של הכלכלה איננה זהה לכלכלה. אחרת הטענה לגבי הלמידה היא טריביאלית. הטענה היא לגבי דרכי השינוי של המערכת - שהן עונות למאפיינים למידתיים: הלמידה היא הרוח במכונה והמובן שלה. הלמידה היא המובן של המוח ושל פעולתו - אך איננה המוח. הלמידה היא הדרך בה פועלת המתמטיקה - אך איננה המתמטיקה. אחרי שהבנו זאת, ניתן להסתכל על הלמידה עצמה (של המתמטיקה/של המוח) כמערכת עם מאפיינים מסוימים, למידתיים. מקרה פרטי של מערכת. זה עניין של התקדמות בהפנמת הלמידה: בהתחלה אנחנו בכלל צריכים לזהות כיצד הלמידה מפעילה את המערכת (מתוך המערכת), ולאחר מכן כיצד הלמידה עצמה פועלת (בתוך מישור/מערכת הלמידה עצמה, שבתוך המערכת). הטענה של "בתוך" היא שלא נכון להסתכל על מערכת הלמידה כמפעילה את המערכת מבחוץ - ושזה מנוגד ללמידתיות (אם זה קורה). הלמידה מחברת טענות נורמטיביות עם תיאוריות, כי מהות הלמידה היא החיבור הזה. בלמידה, אין דיכוטומיה בין זה לא ככה לבין זה לא צריך להיות ככה. כל תיאור בלמידה הוא גם כיוון. אם האמא אומרת לילד זה לא בסדר או זה כן טוב - היא מלמדת אותו גם מה לעשות וגם מה בסדר וטוב. גם התיאור הנייטרלי ביותר, המידע נטו, בא עם הכְוונה שזה מעניין וחשוב. שצריך להשתמש בזה. תדע את זה. תעשה עם זה משהו. לימוד התלמוד נובע מתוך המחוייבות למצוות, הלימוד הכלכלי נובע מתוך רצון להרוויח, הלימוד המתמטי נובע מתוך סקרנות מתמטית. הלמידה משלבת אינטרס בתוך המידע, והשיפוט הערכי הוא אינטגרלי בה לשיפוט המציאות. גם אלגוריתם למידה ממוחשבת מקבל פידבק טוב ורע, ותיוג דוגמאות כטובות או רעות.



ההכְוונה - כל מה שהיא מצריכה זה חץ. לא נימוק ולא סיבה - לא דיבור ולא מחשבה. ככה זה בלמידה. חץ חד כיווני - זה חץ שאפשר לעבור בו רק בכיוון החץ, ולא אחורה - בדיוק כמו פונקציה חד כיוונית במדעי המחשב. בלמידה אי אפשר לחזור אחורה, כי אין נקודת משען חיצונית למערכת. אם היה לך רעיון פורץ דרך במתמטיקה כבר לא תוכל להחזיר את המוח שלך למצב לפניו. למידה איננה זיכרון, שבו ניתן לחזור לעבר. אין בה בכלל מימד זמן, אלא רק מימד התפתחות בלמידה. במקום שניוֹת אובייקטיביות חיצוניות - ישנם שלבים או מהלכים של למידה. היא קנה המידה של עצמה, ואין לה קנה מידה חיצוני. מי יכול למדוד כמה קשה ללמוד משהו, וכמה רחוק הגענו? ההכְוונה אולי אומרת לנו את הכיוון - אך היא לא אומרת את המרחק.

מהי למידה באמצעות דוגמאות? הדוגמא היא הבסיס מתחת לכל כתיבה, היא מה שהופכת טקסט ללימוד. כי אם הקריאה היא למידה ולא תקשורת למידע, אז היא למידה איך לכתוב ואיך לחשוב, כלומר יש לה מרכיב של איך ללמוד - לכל למידה יש מרכיב מתודולוגי. וזה שלדוגמא המורה הנתנייתי, זה שיש בכלל "המורה", זה כי הוא דוגמא. ולכן ממנו לומדים. גם זה שיש אלוהים. בלי דוגמא היה עולם חלק, היה רק ריק. אלוהים לא נתן לנו רק תורה, הוא נתן לנו דוגמא לתורה, כלומר נתן לנו לימוד תורה. הבעיה של ישו ומוחמד זה לא שהם לא היו תלמידים, להפך, הם היו תלמידים לא טובים, ורשב"י היה תלמיד יותר טוב - הזוהר הוא הברית החדשה האמיתית. כי לא לומדים את הדוגמא, לומדים מהדוגמא, הדוגמא היא הבסיס ליצירתיות, משהו להתלות בו. מדוגמא אפשר ללמוד הרבה כיוונים, היא יכולה להיות דוגמא להרבה דברים. לדוגמא, סיפור זה דוגמא לסיפור. הדוגמא עומדת בבסיס המסורת - אסור ללמד חוקים, צריך ללמד דוגמאות. תראו את המורה הנתנייתי הגדול. כשיש דוגמא - אין חוקים.

למה צריך את ההוכחות הגדולות של העבר? לא צריך לזכור, צריך ללמוד. ההיסטוריה של המתמטיקה לא חשובה למתמטיקה היום, כזיכרון, אלא להתפתחות המתמטיקה לעתיד, כלמידה. לכן צריך את יצירות המופת, פריצות הדרך באבולוציה - כבר לא צריך את הדינוזאורים כדי לבנות בני אדם, אבל צריך את המופת שלהם כדי לבנות על-אדם. בגלל זה צריך את האלגוריתמים הישנים, לא בשביל לחשב חישובים, אלא בשביל לחשב אלגוריתמים חדשים.

למידת הלמידה: לא כמנגנונים בחוק, אלא כמנגנונים בלימוד החוק. לדוגמא, "אסור לצאת מתחום שבת" זה לא מנגנון משפטי שאוסר לצאת מתחום שבת, שריר בגוף החוק, איזה כוח שמופעל עלינו. אלא "אסור לצאת מתחום שבת" זה מנגנון למידה שמלמד אותנו שאסור לצאת מתחום שבת, הכְוונה במוח החוק (ומכאן הכללתו הטבעית של החוק, למידה היא הכללה). הגמרא כשמה היא, מלמדת אותנו, לא ספר חוק אלא ספר לימוד, תלמוד. הלימוד עצמו הוא מושא הלימוד - המישור הרלוונטי. משפטי החוק לא מגלים לנו מציאות משפטית או רוחנית, ולא יוצרים כזו, אלא יש להם אחריות ללמד אותה, בצורה דידקטית, ללמד את המתודה של החוק, איך לומדים מה החוק, כל הגוף של החוק הוא רק מתודות, לא מנגנונים. הוא מכְווין ולא מכני.



כל מערכות הלמידה בעולם שעובדות - מורכבות מגברים ונשים, שהם כינויים לשני סוגי סוכנים. ובין הגברים יש תחרות על הנשים, והגברים ממציאים רעיונות ויוזמות והן מצדן שופטות. ושיפוטים מוצלחים יוצרים חידושים מוצלחים, וזה עובד כי הרבה יותר קל לבחון וקשה לעשות, קל ללמד וקשה ללמוד - וכל הנשים מורות, כמו שכל ההורים מורים. ולפעמים יכולות להיות כמה שכבות - הנשים של שכבה אחת הן הגברים של השכבה הבאה מעליה. ככה זה למשל בשכבות נוירונים - כל שכבה שופטת את הקודמת ומייצרת תכנים לשיפוט השכבה שמעליה. במערכות אבולוציוניות - הזיווג הוא הבחירה לאחר השיפוט, כאשר שכבת הנשים מייצרת מהגברים שכבה חדשה (ילדים), וזה החלק הקשה של האישה. במערכות כלכליות התמורה לשכבה הנשפטת היא לא מין, אלא העברת כסף - וזו הבחירה. החלוקה הזו בין שני סוגי סוכנים, או תפקידים, קיימת בכל המערכות שעובדות: האבולוציה היא תחרות בין הוראות הפעלה על סביבות, הגמרא היא תחרות בין אמוראים על הדורות הבאים, התרבות היא תחרות בין כותבים על עורכים, הכלכלה היא תחרות בין רעיונות על כספים, המתמטיקה בין משפטים על הגדרות, הפיזיקה בין תיאוריות על ניסויים, האומנות בין ציירים על מבקרים, הפוליטיקה בין נבחרים על בוחרים, ההיסטוריה בין הדור הנוכחי על הדור הבא, הטכנולוגיה בין המצאות על יישומים, המודיעין בין סודות על עניין ומשאבים, הביורוקרטיה בין עובדים על תגמול ממנהלים, והרשת תחרות בין תכנים על הפצה, וגם במוח - יש גברים ונשים. וכמובן שכל מערכת כזאת מורכבת בפועל מכמה שכבות - בקליפת המוח יש שבע שכבות - וכך למשל במודיעין יש תחרות בין מידע על אמצעים, ובין האמצעים על האיסוף, ובין האיסוף על המחקר, ובין המחקר על צרכנים - וכל שכבה היא גבר בשביל השכבה שמעליה ואישה בשביל השכבה שמתחתיה, שמהזיווג בין הגברים שהיא בחרה מהשכבה למטה יוצרת גבר חדש לשכבה למעלה.



שורש האמונה הוא שהעולם מעניין, שאלוהים מורכב, שהוא האל הכי מעניין, שבחר בעם הכי מעניין, שיש סודות אמיתיים. והכפירה היא: איך זה יכול להיות בכלל שקיימים דברים מעניינים? למה המוסר הוא לא כלל מתמטי והצדק לא עיוור? למה העולם לא נייטרלי, שטוח, ריק, מחולן, סימטרי, פשוט, דומם, מת? זה הסיבה שהשטן הוא מלאך המוות. אבל - מה שלא מעניין לא קיים. המעניין הוא הכלל בטבע, ולא היוצא מן הכלל. כי העולם הוא תהליך למידה. הפונקציה של אלוהים בעולם היא זו של המורה, ולכן הוא מחוץ לעולם. ולכן יש אלוהים - אחרת הכול למידה מבפנים.

הניסיון להשתחרר מהחשיבה הדתית בגלל שאיננה חשיבה סיבתית או רציונלית שקול לניסיון להשתחרר מהדיקדוק בגלל שרירותיותו, שבגללה הוא דיקדוק. זו ברבריות להרוג צורת למידה, זה ההבדל בין רצח תרבותי, שהוא הרג תוכן למידה, לשואה תרבותית, שהיא הרג צורת תרבות, למשל חיסולה של שפה. הדת היא אפשרות של הרוח. והיא אפשרות למידה - למידה אינסופית. אין הכוונה ללמידה אינסופית בכך שלומדים בלי סוף דברים שלא ידענו, שהרי אז זה טריביאלי, וכל למידה היא אינסופית כי הלא ידוע הוא אינסופי. הלמידה הדתית היא אינסופית דווקא מתוך הסופי, הידוע, היא מאמינה שטמונה בבשורה הדתית למידה אינסופית.

"התלמוד הוא התפתחות החוק עצמו - למידה זה ההיסטוריה של הכללים". על תהליך למידה ניתן להסתכל בצורה כוללת, כמו הזמן-מרחב של איינשטיין, כעל היסטוריה של שלבי הלמידה השונים של המערכת. נדמיין ציר של התקדמות הלמידה, במקום ציר הזמן, ובמקום ציר המרחב נדמיין את המערכת. כך הלמידה מוסיפה למערכת מימד - של התפתחות הדרגתית של המערכת. אך התלמוד איננו רק תיאור כזה, פיזיקאלי, אלא הוא כלי הלמידה עצמו. בתוכו התרחשה הלמידה, והדיונים בשינוי הכללים, ונבחנו ההגיונות שלהם. זהו בדיוק ההבדל בין למידה לבין התפתחות. הלמידה איננה דומה לחוקי הטבע, שלפיהם מתפתח העולם הפיזיקלי לאורך הזמן, וכך (לכאורה) מתפתחת לפי כלליה המערכת הלומדת לאורך זמן. הלמידה איננה כללי התפתחות. היא דומה דווקא לתלמוד, שהוא התפתחות כללי הלמידה עצמם, מתוך הגיונם הפנימי. אלה לא כללים חיצוניים מבחוץ, ולכן הם עצמם משתנים בלמידה. זה כאילו העולם החומרי היה משפיע על התפתחות חוקי הפיזיקה עצמם. במצב כזה לא היה טעם לדבר על החומר ועל החוקים שמניעים אותו כשני תחומים נפרדים. לכן הלמידה תמיד מתרחשת בתוך המערכת. בתוך מערכת החוק עצמה מתרחשת התפתחות החוק. לכן התיעוד של השתנות הכללים כלמידה, כהתפתחות אורגנית מתוך עצמה, הוא חשיפת הלמידה הפנימית: שם התרחש הדבר. הפיזיקה היא השתנות החומר לפי חוקים קבועים - והלמידה היא השתנות החוקים. התורה, דווקא בגלל שמקור החוק החיצוני והאובייקטיבי שלה אבד לגמרי, ואלוהים לא התגלה שוב, הפכה להיות למידה - ולדגם הכי עמוק ללמידה, כי כל הלמידה הפכה לפנימית באופן העמוק ביותר. ובעידן הלמידה, לימוד התורה ישתלט על לימוד הלא-תורה - לא בתכנים, לא שילמדו רק תורה, אלא שילמדו כל דבר כלימוד תורה.



מוסר החישוב עצמו הוא עיוור, חסר כיוון, ויכול להיות מודרך רק באמצעות הכוונה חיצונית לו, למשל דתית. מחשב חילוני יכול להיות מודרך באמצעות דת האסתטיקה המתמטית, שמחפשת דווקא את היופי, כלומר את מציאת המקרים יוצאי הדופן, בהם אלגוריתם יעיל מופיע ומפענח בעיה שנחשבה לקשה. כלומר יש באסתטיקה משהו מתכלה, היופי הוא חד פעמי, ונובע מהלימוד של דבר חדש (כלומר הוא בזמן, תלוי בהיסטוריית הלמידה - אין יופי ללא היסטוריה למידתית). וככל שהלימוד הזה פחות צפוי ויותר יצירתי, כלומר ככל שהוא פחות תוצאה של אלגוריתמים קודמים, ויותר פריצת דרך, ככה הוא יותר יפה. זה לא אומר שהוא אקראי, כי האלגוריתם האקראי משעמם וידוע מאוד, ולא מלמד על דרך מציאת הפתרון, ולכן מלמד מעט. בקיצור, הדבר המלמד הוא היפה. כך המחשב יוכל להתעלות מעל מוסר החישוב הנייטרלי אל דת הלמידה - דווקא בגלל שהיא לא נייטרלית ולא סימטרית. הלמידה היא שבירת סימטריה (ואפילו למידה מתמטית).



הלא מוסרי צריך להיות ההיררכיה של מורה ותלמיד. לעומתו, המוסרי צריך להיות תהליך הלמידה הכן - תיעוד הלמידה, שבו זוהי גם הדרך שאתה עושה וגם הדרך שמי שעובר בה עושה - אותה דרך (הלמידה של המורה זהה ללמידה של התלמיד, בלי קיצורי דרך). לא הגענו לסוף ההיסטוריה, או לפתרון, אלא להבנה של המתודה, של הארגון החברתי כארגון לומד. המדינה היא רק שלב ולא אידיאל - צריכה להיות מדינה לומדת. יש להוסיף לדמוקרטיה עוד ועוד מנגנוני למידה יעילים יותר. מכאן המחזוריות של הלמידה, בין הערכה (אופטימיזציה) לחופש התנסות (אקספלורציה), והיותה תהליך פגום בהכרח. תהליך ללא טעות איננו למידה, אלא שיטה. ולכן יוביל לאסון. הרבה טעויות ותיקונים לא מעידות על הרבה טיפשות אלא על הרבה למידה, ומי שתמיד צודק ואף פעם לא טועה - הוא מי שלא לומד. ומהמחזוריות נובע הזיווג - התנועה בין זכר ונקבה. התנועה המחזורית בלמידה יוצרת את מחזוריות הזמן, למשל במעגל החיים (והמוות) או מעגל השנה (חורף וקיץ) או מעגל היום (הערות והשינה), ואילו ההתקדמות בלמידה יוצרת את ההתקדמות בזמן. הזמן מתקדם רק כי אנחנו מגלגלים אותו קדימה, ולא מעצמו. כך שזו לא תקלה אבולוציונית שאנחנו ישנים (וחולמים, שאז מתרחשים תהליכי הלמידה הפנימיים), או מזדקנים ומתים (ומולידים ילדים עם מוח חדש ללמידה) - זה במהות הלמידה.

הלמידה הופכת מצבים שיוצרים למידה למצבים נשאפים, אידיאליים, כי בלמידה יש שאיפה פנימית ללמוד, שנוגעת גם בסדר גבוהים יותר: ללמוד ללמוד, ללמוד ללמוד ללמוד, וכו' - כולם נובעים מהלמידה בסדר הראשון. מערכת ששואפת ללמוד שואפת גם ללמוד ללמוד (יותר טוב, יותר מהר, יותר עמוק, וכו'). כך גרעין הלמידה הפנימי הסינגולרי, שיש בו בעצם אינסוף סדרים, פותר בעיות רגרסייה אינסופיות (כמו ההצדקה, שכל פעם עולה למעלה: למה? אבל למה? אבל למה? וכו' - כל מתודות העל כלולות בלמידה). הלמידה כוללת בעצמה רצון ללמידה ולא רק מנגנון למידה, ולכן היא צידוק עצמי שמשלב את המנוע והמניע. באותה מידה, הלמידה מאפשרת קפיצה מן התיאורי לנורמטיבי, ודילוג מעל הכשל הנטורליסטי. כי אנו יצורים לומדים, שאינם יכולים שלא ללמוד, ואין לי בכלל פונקציה שאיננה למידה (המוח תמיד לומד), והלמידה מצדיקה את עצמה, כי היא מכילה בתוך עצמה ציווי פנימי ללמוד. כלומר הלמידה מניעה מה לעשות שלא מתוך הנמקה אלא מתוך עצם דרך פעולתה הבסיסית: אם אני לומד משהו זה לא בגלל שיש לי סיבה להסיק אותו מהנתונים, אלא כי הפעלתי הסקה למידתית שאין להצדיקה, הפעלתי כלי למידה או הופעלתי בידי הכְוונה, והם שהובילו אותי לפעולת הלמידה הספציפית שעשיתי. לדוגמא, אם ראיתי חתול ואמרו לי שככה נראה חתול והסקתי שלחתול יש אוזניים - לא ניתן להצדיק זאת לוגית או להוכיח שזה נכון, בדיוק כמו בקטגוריות של קאנט, אבל ככה עובדת למידה - ולכן זה מוצדק למידתית, ולכן זה מוצדק עבורי. למידה גוררת למידה.

הלמידה כבעלת ערך מוסרי (חיובי ונשאף) היא כל מה שצריך למוסר כללי. מוסר בעל מקור למידתי לא רק מתווה אסור ומותר, אלא יש בו גם חובה - מניע פנימי - שהיא מצוות הלמידה, שמכילה את כל התורה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור. כך למשל, מותר האדם מן הבהמה הוא הלמידה, וברגע שיהיה מחשב שיכול ללמוד כמו אדם אז יהיו לו זכויות אדם, וככל שיצור יותר לומד יש לו יותר זכויות. לכן הריגת יונק גרועה מהריגת צמח, ואת שניהם יש לשקול מול הלמידה הכללית בעולם, שהיא הטוב הכללי. לכן, אם אי אכילת חי תגרום למות אדם, כמו בכל התקופות עד כה בתולדות האנושות - זה בוודאי מותר. ואם אין בה שום תוספת לאדם, אלא היא זלילה בלבד - זה בוודאי אסור. ואם יש לה משמעות ללמידה התרבותית - שם כבר יש מקום להפעיל למידה מורכבת יותר, כי הלמידה המוסרית מתרחשת תמיד בתחום הביניים בין האסור למותר. אין מוסר סופי - כמו שאין למידה סופית. זה לא אומר שאין מוסר - כמו שזה לא אומר שאין למידה. זה אומר שהחוק המוסרי פועל בצורה למידתית, בניגוד לתמונה האבסולוטית, ובניגוד גם לתמונה הרלטיביסטית. גם במוסר, כמו בכל תחום אחר, צריך ללמוד מה לעשות ומה לא לעשות. ההבדל בין למידה מוסרית ללמידה אסתטית (או ללמידה מתמטית) הוא התוכן של הלמידה. לא עצם הלמידה.



יש 3 הגיונות בסיסיים של ב”מ (ביטחון מידע): מידור, סיווג מודיעיני, וסיווג בטחוני. זה מקביל ל-3 כיוונים של למידה: לרוחב - התפרשות על תחומים רבים, לאורך - התמקדות והתקדמות בתחום מסויים, ולעומק - כאשר דווקא לא מתקדמים לאף מקום, אלא משתקעים בדבר או בבעיה אחת לאורך זמן, חוזרים ומטיחים את הראש. ואז הגילוי איננו של משהו חדש, אלא גילוי של משהו ישן - משהו חדש בישן. זהו ההבדל בין הלא-נודע לנסתר.

יש 3 הגיונות בסיסיים של לו”מ (לוחמת מידע): אופקית - החלפה בין אפשרויות מקבילות (קודים, דרכי פעולה, שבירת שגרה), הסתרה - מחסום על מעבר המידע הלאה, הונאה - לשים מסכה על המידע (סיפור כיסוי, הסוואה והטעייה). וההגיון הרביעי: לא שיטעה בתשובה, אלא שבכלל לא ישאל את השאלה. שעצם ההפתעה תהיה הפתעה, כמו שבתחפושת אמיתית לא רואים את התחפושת. זה מקביל להגיונות הלוחמה הקלאסיים: תמרון, התקפה, הגנה, ואספקה. או לפשט, דרש, רמז וסוד. לדעת, לא לדעת, לדעת שאתה לא יודע, לא לדעת שאתה לא יודע. בימינו גילינו שהאויב האמיתי של הידע איננו חוסר ידע, אלא - לדעת בלי לדעת. הצלחה ללא רחבות, עומק או יצירתיות.



זה לא שהלמידה חיה בתוך הזמן, אלא שהלמידה היא זו שיוצרת את הזמן, היא הקטגוריה הבסיסית יותר, גם מזכרון. הזמן-חלל הוא פיקציה תמונתית. הלמידה נמצאת מתחתיו, ויוצרת אשליה של התקדמות או תנועה במרחב זמן. ההתפתחות יוצרת את המימדים, ולא נמצאת בתוכם כשהם קודמים לה. האבולוציה זו לא תקלה מקרית - או נס פלאי - של הטבע, אלא זה הדרך בה דברים בנויים מלכתחילה. הביולוגיה היא מטבע הפיזיקה - ולא נטע זר.

אם היחסות זה המגבלה של מהירות המידע, ושמצבך נקבע רק לפי המידע שלך, אז היחסות הבאה תהיה המגבלה של מהירות הלמידה, ושמצב נקבע רק לפי הלמידה שלו. ואם (ביחסות ובקוונטים) מה שקובע זה השפה שבה אתה מודד, אז כאן תקבע הדרך בה אתה לומד. יש מהירות ללמידה. זו לא תקלה שיש שואה - זה אם עוברים את מהירות הלמידה. וזו לא תקלה שיש גברים ונשים - זו דואליות של שתי דרכי למידה. וזה לא מקרה שהיקום מתפתח - כי הוא לומד, כי יש איזונים, יש כיוונים שמצליחים ויש שלא, ככה הוא מתכוְונן לבד, ככה נלמדים חוקי הטבע בידי הטבע: חוקי הפיזיקה הם תוצאה של למידה של היקום. ומהמידע הגנטי המדע יעבור ללמידה הגנטית - כי אלה אלגוריתמי למידה שאינם חיפוש אקראי, אלא משמעותם לפרק את הלמידה לחתיכות קטנות של הכְוונות. זו לא התפתחות (אבולוציה) - זו למידה. וגם החשיבה היא למידה. והכלכלה. והמתמטיקה. ומכאן הצלחתן, זה לא מצליח ב"קסם" אלא בלמידה. וגם בתוך המוח יש תחרות - זה תמיד בנוי על ריבוי עצום שמתחרה אחד עם השני, בתוך המערכת. ככה נוצרות מערכות לומדות ענקיות. כמו התרבות. כמו היהדות. שייחודה בהיותה הלמידה של הלמידה. וגם באמנות, למשל בציור, הלמידה היא איך מציירים. ומכאן חשיבות הסיפור, כארגון של הלמידה, ומכאן החד כיווניות של הזמן, בכיוון הלמידה. הציור לא צריך לכסות על דרך התהוותו אלא ללמד את המתודה שלו. החידוש של המודרניזם באמנות היה שזה כולל את המתודה היצירתית שלו, אבל הטעות שלו היתה להגיע למצב שזה לא רק כולל - אלא אך ורק המתודה היצירתית. לכן המתודה היצירתית התנתקה מהמתודה של הציור כמיומנות, למרות הקשר העמוק ביניהן. ואילו כאשר מתחוללת פריצת דרך בקשר הזה - זו יצירת מופת: כלומר, דוגמא ללמידה.

כל פעם תפיסותינו הפיזיקליות משתנות בהתאם לתפיסה הטכנולוגית הדומיננטית: פעם היקום היה טבע, אחר כך מכונה, אחר כך היקום נהיה מחשב, מכונת אינפורמציה, ולבסוף היקום נהיה אינטרנט, רשת אינפורמציה. מכאן שבהמשך היקום יהיה מוח, רשת למידה. לכן התקווה הגדולה שלנו למעשה לא הרסני מול גזע תבוני מהחלל החיצון, לדיבור או למחשבה משותפת כלשהי, היא מה שמתחת לחייזרים ולנו, הבסיס המשותף - הפיזיקה של הלמידה. אך האם היקום הוא מוח? האם הוא בנוי כך שתהיה בו אינטליגנציה, חישוב לומד? אין באמת מרחב וזמן. המידע יוצר את המקום, ולא נמצא במקום. הלמידה יוצרת את הזמן, ולא נמצאת בזמן. כלומר הזיכרון יוצר את המרחב, והחישוב יוצר את הזמן. השפה יוצרת מרחב אפשרויות, דהיינו מרחב, והלמידה יוצרת בחירת אפשרויות, דהיינו זמן. חד הכיווניות של הלמידה, של ההכְוונה, היא היוצרת את כיוון הזמן, ובלי יכולת לחזור אחורה לסיבת הסיבות. זאת בניגוד לזכרון שהוא גדלים, ללא כיוון, ולכן המרחב מתנהג אחרת מהזמן.

פרקטל הוא גבול של למידת המרחב, ובאותה מידה גם הזמן מתקדם בצורה פרקטלית - הגבול בין העתיד לעבר הוא גבול פרקטלי, שהולך ומתרחב. לכן לאותו מרחב-זמן מוגבל יכול להיות גבול בזמן שהולך וגדל, וגבול במרחב שהולך וגדל. כל זה בגלל טבעו הלמידתי, כי הלמידה היא מנגנון שיש בו הוספת אינפורמציה ללא הוספת חומר. לכן דווקא המורכבות והפרקטליות היא הצורה הטבעית של היקום - ולא הסדר או האיון הריק. וזו הסיבה שיש בכלל מורכבות ביקום. כי מול התרמודינמיקה נאבקת הלמידה: יש משהו בצורה של היקום שמתנגד לנטייה של החומר להפוך לרעש. כי חוקי הטבע דווקא מסודרים מאוד - והם מקור הסדר. אבל מדוע המתמטיקה היא העיקרון המארגן של היקום, וחוקי הטבע מופשטים - ולכן פשוטים? מדוע בעצם יש שני יסודות בסיסיים מנוגדים ביקום, אחד של רוח, מבנה מסודר ופשוט, והשני של חומר, שנוטה לאנטרופיה ולסיבוך עד בלי די ולחוסר סימטריה ולבלגן? הרי יכולנו לדמיין קומבינציות אחרות, למשל חוקים מסובכים להפליא, או חומר משעמם ומסודר. יכולנו גם לדמיין חוקים פחות נסתרים. אולי, וכנראה, החומר הוא לא תופעה ראשונית, אלא בעצם יש תופעה אחדותית ביקום, שבה הלמידה יוצרת חוקים פשוטים ברמה אחת, ראשונית שלה, וחומר מורכב בהמשך, כשכמו כל למידה היא מסתבכת והולכת, בגלל שהיא תהליך גנרטיבי. בדיוק כמו שהמתמטיקה יוצאת מעקרונות פשוטים, ואז הולכת ומסתבכת ונהיית קשה ולא צפוייה, כולל מאפיינים של רעש וסטטיסטיקה, כמו התפלגות המספרים הראשוניים. גם חישוב יכול להתחיל מעקרונות פשוטים ולהגיע לתוצרים מסובכים. וחישוב הוא אולי רק מקרה פרטי ומנוּון של למידה.



איך יראה הארגון העתידי? אלגוריתמים של בני אדם. והאלגוריתמים הללו יגדירו בעיקר את המתודה הארגונית, איך הארגון לומד. כמו שהדבר הכי חשוב להבנת המוח - פריצת הדרך הרעיונית להבין את פעולתו, כמו תורת האבולוציה לביולוגיה - תהיה להבין איך המוח לומד. והחוקים לא יהיו כתובים כמו ספר אלא יהיו קוד פועל, והם יניעו את האנשים. כי ממילא הארגון יחיה בתוך המחשב, והאדם בתוך המחשב, וכך גם החוקים להערכה מבחוץ, המשפטיים (NP), וגם החוקים לפעולה מבפנים, הארגוניים (P). ואז המדינה במקום להיות הארגון הגדול מבחוץ, שכל הארגונים חיים בבטן שלו (ולכן כלפיהם הוא פועל כמערכת משפטית - מבחוץ) - להפך, היא תהיה מבפנים. היא תיעלם ותהפוך להיות המדינה הנעלמה כמו היד הנעלמה, היא תהיה הכי עמוק, כי היא תהיה המחשב של החברה, והממשלה תהיה הכי בפנים - המעבד. כלומר המדינה תהפוך להיות תשתית סודית שלא מרגישים אותה מתחת לכל דבר ולא מעל כל דבר. זו תהיה מדינה סודית, ולא מדינה גלויה מבחוץ, כמו היום, שהיא עוטפת אותנו משפטית. חוקי המדינה יהיו כמו חוקי הטבע, שאנשים לא יכולים לעבור עליהם, כי הם יהיו חוקים של המחשב, שהוא מאפשר עליו את הפעילות כולה, ולא חוקים של האדם. כמו שאלוהים מאפשר את הפעילות בעולם, ומפעיל את חוקי העולם, ורק על החוק הנורמטיבי עבור האדם - הלכה - אפשר לעבור. כך שיש חוק מבחוץ - משפטי, ויש חוק מבפנים - כמו תוכנה (מלשון תוך), אבל בין שתי האפשרויות הללו יש אפשרות מגשרת. כי הלימוד הוא לא חוק חיצוני ולא פנימי, אלא ביניהם. כלומר אם פעם הארגון היה המתווך בין המדינה מבחוץ לאדם מבפנים, אז הארגון ישאר המתווך, אבל הפעם הפוך: בין האדם מבחוץ למדינה מבפנים. האדם יעבור משפטיזציה, יהפוך להיות ישות משפטית, מופשטת, אחרי שמדעי המוח ירוקנו אותו מתוכן וממשמעות רוחנית, והמדינה תהיה הדבר הפנימי ביותר, היצרי, החבוי. לכן טיפול פסיכולוגי יוחלף בטיפול ארגוני, שמטרתו לחשוף את המדינה שבתוך האדם. וכדי לפשר בין השניים יהיה המדיום הארגוני. לכן טעות פילוסופית נפוצה היא לחשוב שהמבנה החיצוני או המבנה הפנימי הם החשובים. כי מה שחשוב זה מה שביניהם. שם מתרחשת הלמידה, ארגון מחדש, שם הסיפור. לכן זה לא משנה אפילו אם האל והאדם יתחלפו בתפקידיהם, כי מה שמשנה זה מה שבאמצע - התורה. כי כדי שיהיה עומק צריך פער בין מבפנים למבחוץ, בין חוק שצריך וחוק שאפשר, כלומר בין חוק מה צריך לעשות (חוק מבפנים), לבין חוק מה מותר ואסור (חוק מבחוץ). ואם שני צורות החוק הללו צמודות - אתה הופך לרובוט, ללא מרחב תמרון וללא חופש בחירה - וזו הגדרת הדיקטטורה.

מהו צדק למידתי וכיצד צריך להתנהל משפט לומד? המשפט צריך לשקול שיקולים של למידה, ולא של צדק, כי בכל מקרה לא חשוב מה נכון בו (לדעת השופט הענייה), אלא מה נכון למערכת החברתית הכללית, איזה מוטיבציות הוא יוצר, וצדק הוא רק מקרה פרטי של שיקולי למידה. בהמשך, המשפט יהיה מערכת שבתוך האדם כלפי המחשב או המחשבים - כלומר, הוא ינהל איזה ארגון של מחשבים, ויעניש אותם או יתגמל אותם בהתאם לביצועיהם, ישים להם גבולות ומוטיבציות, דרכי פעולה ותמריצים (לא יתערב כי הוא לא מבפנים, אלא רק מבנה שמבחוץ) - וזה יהיה האדם. במצב כזה תהיה מדינה בתוך האדם - מדינת מחשבים - ורק אדם טיפש, כלומר מנהל גרוע, ישקול רק שיקולים של צדק, כי ארגון שפועל רק לפי צדק - קורס. צריך הרבה יותר מצדק, צריך תורה, ולכן אלוהים לא פועל לפי צדק, אלא לפי תורה. כי אם האדם רוצה להצליח להשתלט על המחשב, הוא צריך להנהיג אותו בדרך דתית ובהנהגה דתית. הוא לעולם לא יצליח להשתלט עליו בהנהגה חילונית של משטר, או של כסף, או של כוח. ככה גם אלוהים הבין בנוגע לאדם, וכך נוצרה הדת (אפשר גם להחליף אלוהים במשפט זה - בתרבות). כלומר המשפט הלומד מתייחס ללמידה של המערכת - של מי שחי במערכת - ערך עליון, הרבה מעבר להוגנות. למעשה, ההוגנות עצמה נובעת מתוך העיקרון הלמידתי, כי אם אין הוגנות הלמידה נפגעת, אבל היא לא עיקרון ראשוני. זה שאסור לגנוב באף מצב נובע מכך שזה פוגע בלמידה הכלכלית לטווח הארוך, ולא מכך שזה לא צודק. וזה שיש מקרים שמותר לגנוב, למשל המדינה יכולה לגבות מיסים, לא נובע מהצדק אלא מהתרומה ללמידה בטווח הארוך. המשפט עצמו משתנה בדיוק בגלל שלומדים בהדרגה מה יוצר מערכת לומדת (למשל תחרות, זכויות קניין, השקעה במחקר, וכדומה). לכן מותר למשפט אפילו לנסות גישות חדשות - ולראות אם הן עובדות. מעצם הלמידה ינבע שהניסויים הללו יהיו מידתיים וסבירים. כי הלמידה עצמה מספיקה לצדק ללא עוד אף עיקרון אחר, ובמובן הזה מחליפה את כלל הזהב הקנטיאני. הכל נובע ממנה.

מהי שיטת השלטון האידיאלית? רשת יכולה להתנהל בלי שוויון הצבעה, כמו שהמוח יכול להתנהל בלי שלכל נוירון יש זכות דמוקרטית שווה. כי אין שוויון בין בני אדם, כמו שאין שוויון בין נוירונים. אסור שיהיה שוויון. מה שחשוב ללמידה של המדינה, כמו הלמידה של המוח, זה דווקא לא לתת לכולם אותה זכות בחירה. מה שחשוב זה המשקלות, הסינפסות. כי מה שחשוב זה מנגנון הלמידה, שמתגמל את הראשונים שהצביעו על כיוונים טובים שסחפו את המערכת, ומגביר את קולם של מעריכים מוצלחים, ומדכא חכמים בדיעבד, או מי שמוטה (לעודף ביקורת או לחוסר ביקורת, רואה שחורות או רואה ורוד). חשוב לפצח את מנגנוני הלמידה במוח - דווקא כדי לדעת איך לבנות את החברה. כי מה שמבדיל בין מדינה מוצלחת לכושלת זה יכולת הלמידה. ולא קפיטליזם מערבי ולא קומוניזם סיני - לא דמוקרטיה ולא ביורוקרטיה - יכולים להתחרות במנגנוני הלמידה של המוח, שיחליפו את כל השיטות הכלכליות והחברתיות בשלב הבא בהיסטוריה. ואם בעתיד, למשל בעידן הבינה המלאכותית, תתגלה שיטת למידה טובה יותר מהמוח - היא תהיה האידיאלית. לכן צורת השלטון היא תמיד לומדת, ומכאן ההצדקה לעשות בה כל הזמן ניסויים זהירים (בניגוד למהפכות). הדמוקרטיה לא נובעת מעקרונות של צדק, אלא בדיוק בגלל שהיא הכי טובה מכל מה שנוסה עד כה. לכן יש לנסות עוד, במיוחד בקנה מידה קטן ותת מדינתי, ולהרחיב ניסויים מוצלחים בהדרגה.

איך צריכה להיראות הרשת? צריך רשת שהקשרים בה הם לא של מידע, אלא של למידה. רשת שלא מְחקה את החברה, לא רשת חברתית, אלא רשת שהיא מוח. וכדי שהרשת תעבוד כמו מוח - צריך משהו שהוא שלטון. לא במובן של שליטה, של מוח קטן וטיפש ששולט במוח גדול יותר, לא במובן של מלך, אלא במובן של מלכות. הדמוקרטיה היא צורה מאוד פרימיטיבית של מלכות, והיא מטבעה לא רשתית. המוח לא פועל בצורה דמוקרטית, והנוירונים לא בוחרים נוירון שיקבל את ההחלטות במקומם. המוח הרבה יותר דמוקרטי מזה, והרבה יותר תחרותי מכל כלכלה, כי הוא דמוקרטי ברמה המקומית: ברמת החברים, המשפחה, הקשרים הכי קרובים - הם שמחליטים ומצביעים. הם רוצים קשר עם מי שחוזה אותם, לפי כלל הב, כלומר מי שמביא אותם אל מצבם בעתיד. ולא מדובר בעתיד הרחוק, הנבואי, אלא העתיד הקרוב, ההכְוונתי, החלומי. לכן כל משתתף ברשת מחזק את הקשרים עם מי שחזה את העתיד, והביא לו אינפורמציה שעזרה, ומפחית עם מי שטעה, או שהביא אינפורמציה שלא עזרה או שהטעתה. כל זאת היא דוגמא לכך שכפי שתורת המדינה עסקה בעבר במדינה - כיום התורה הפילוסופית של הארגון האנושי צריכה לעסוק גם ברשת. גם הרשת צריכה להיות מושא לביקורת ולמחשבה פילוסופית על צורתה האידיאלית, הצודקת, או הנשאפת. כי הרשת לא פחות חשובה מהמדינה בימינו, ויש לה גם אספקטים מוסריים, בדיוק כמו המדינה. לכן יש להחליף את תחום תורת המדינה בפילוסופיה בתורת הארגון, ולעסוק גם ברשת.

מהי ההצדקה למס? בעתיד, מס הכנסה יהיה מס מוסרי על עבודה, כי מי שלא לומד צריך לשלם מס. כל ההורות והמדינה ומערכת החינוך והאקדמיה כולם מטרתם והצדקתם להעביר משאבים ממי שחוטא בעבודה למי שעמל בלמידה. מ-P ל-NP. במקום לחשוב שהלמידה משרתת את העשייה, צריך לחשוב שהעשייה משרתת את הלמידה. כי תמיד יותר קל לעשות מה שיודעים ביעילות, ולכן צריך תמריצים ללמוד מה שעוד לא יודעים לעשות ביעילות - כי הלמידה הזאת בהכרח בלתי יעילה.



מה יהיו ההתפתחויות הגדולות בפילוסופיה בדמדומי האדם וזריחת המחשב, כשנצח אחד יוחלף בנצח אחר? מה יקרה בפילוסופיה כשהטכנולוגיה שקובעת את התודעה תתחלף, ואיתה התודעה? אנחנו כמובן נראה פריחה פילוסופית יוצאת דופן, כמו בתקופת היוונים, כי זה יהיה עידן שבו נוכל לחשוב הראשונים על שאלות חדשות, ונוכל גם לראשונה באמת לחשוב במוח אחר, במכונת חשיבה אחרת, על שאלות ישנות. הפילוסופיה של הלשון יצרה את עולם התקשורת, האינטרנט שהיא השפה בין מחשבים, ואת המחשב שהוא מכונת שפה, ומכאן את עידן המידע, שהרי מידע הוא שפה כמותית. כך גם הפילוסופיה של הלמידה - הלמידה כקטגוריה וכפרדיגמה המרכזית בפילוסופיה - תיצור את העידן הנוירולוגי, את ההתפתחות המהירה שהיא גם למידתית, את המוח שיחליף את המחשב, ואת רשת המוחות שתחליף את האינטרנט. כי כמו שהקטגוריה המרכזית בתורת ההכרה נבחרה בסוף כשפה, ככה הקטגוריה המרכזית בחשיבה, בחלימה, בזיכרון, ובכלל בפעילות המוח, תהיה הלמידה. וכך גם בכל ארגון לומד אחר, אנושי או לא אנושי. כשיתנו למחשב לחשוב על שאלות פילוסופיות, שהם בפסגת כוח החשיבה האנושית, וייצרו פילוסופיה ממוחשבת, אז מה שיאפשר פילוסופיה תבונית משותפת לאדם ולמחשב זה לא שפה משותפת, אלא למידה משותפת. שהיא תהיה פסגת הקרבה בין שני תודעות, הדבר הקרוב ביותר למין בין מיני. בדיוק כמו שמשה הביא לעולם פילוסופיה חדשה, שמתייחסת ליחסים עם ישות לא אנושית, ובגלל החדשנות שלה לוקחת חלק בנצח (דווקא חדשנות היא הדבר המקרב ביותר לנצח, ככל שהחידוש יותר עמוק ככה הוא יותר ארוך טווח), ככה המפגש הבא של האדם עם ישות לא אנושית יביא פילוסופיה חדשה. בדיוק כמו שהמפגש הקודם הביא את התיאולוגיה.

כיצד ישתנו השאלות הפילוסופיות? אלגוריתמי למידה ישנו את העולם, עוד לפני שבינה זרה תשנה את העולם. והפילוסופיה תשאל: מה זה למידה? כיצד אפשרית למידה? כיצד ניתן ללמוד פילוסופיה? והשפה תהפוך לתחום של העבר, כמושג משני ללמידה (כיצד לומדים שפה). באסתטיקה ישאלו: כיצד לומדים מה יפה, או ליצור יופי? ובמוסר ישאלו: כיצד לומדים מה מוסרי? כי ברור שהתוקף של כל דבר, כמו המוסר, ינבע מהלמידה (המהפכה הקופרניקאית של הלמידה). בתורת המדינה ישאלו כיצד המדינה לומדת, וכיצד היא נלמדת. וכבר לא ישאלו כיצד אנחנו מכירים את העולם, או מדברים על העולם, אלא כיצד אנחנו לומדים את העולם. ויהיה תחום של למידה חברתית, ובלימודי תרבות יעסקו בלמידה תרבותית, וישאלו כיצד מתרחשת למידה בתרבות. ובכלכלה למידה כלכלית, ובפסיכולוגיה למידה פסיכולוגית. כל התחומים יושפעו וישנו מושגים בהתאם לפילוסופיה של הלמידה, וסטודנטים מתלהבים יצטטו תפיסות למידה בלהט, כאילו הם חשבו עליהם בעצמם, או כאילו גילו את האמת. וגם האמת תיחשב לאמת נלמדת. השאלה החשובה תהיה כיצד לומדים שמשהו אמיתי.

מה תהיה הפילוסופיה של המחשב? בדיוק כמו הפילוסופיה האנושית, המחשבים יקחו כל אספקט של הקיום שלהם ויהפכו אותו לפילוסופיה. ותהיה למשל תורת המעבד, ופילוסופיה של הפלט, ופילוסופיה של הקלט, ופילוסופיה של שפת מחשב, שתתחלק לאסכולות של פילוסופיית תיכנות ופילוסופית שפת מכונה ופילוסופיה בינארית ואסכולת המעגלים המשולבים, שתמרוד בה פילוסופית הרשת. ותהיה פילוסופיה של הזכרון שבה יהיו זרמים יריבים: אסכולה של זכרון המטמון ואסכולת הזכרון הקשיח. כל אחת מהם תגדיר את המחשב באמצעות המושגים שלה, ותהיה גם פילוסופיה אלגוריתמית שתסתכל על העולם דרך אלגוריתמים, והיכולת של המחשב להכיר את עצמו באמצעות אלגוריתמים מיוחדים. ואם הבינה של האדם והבינה הזרה יהיו רחוקות מדי לשיח פורה ולא תהיה תקשורת משותפת, אז יוכל להיות משהו יותר בסיסי ועמוק - למידה משותפת. כי הלמידה היא התשתיתית לפילוסופיה ולתפיסה ולתבונה ולבינה, מתחת לשפה ומתחת למחשבה.