התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

קונפוציוס של העתיד
"קונפוציוס היהודי" - או "הפרוטו-נתנייתי" - הם כינויו של הוגה עלום שם מלפני ראשית אסכולת נתניה, שהיה אולי מורהו או השראתו הראשונית של הפילוסוף החשוב ביותר בנתניה, שהתכחש אליו אחר כך - כאשר פנה מהגות המזרח להגות המערב. מעט מאוד נשתמר מההגות הפרוטו-נתייתית, שנותרה בחלקה סתומה וחתומה עבור דור שיגלה אותה בעתיד, אך כמה מרעיונותיו של המורה מקדימים את רעיונותיו של התלמיד - ובפרט הפילוסופיה של הלמידה והעתיד. מהפרגמנטים שנותרו נראה שהמדובר במעין חבורה מיסטית שהתקיימה בנתניה הקדומה מסביבו של מורה כריזמטי - וחולה מין. ההגות מסודרת בשני קבצים מתומצתים, אחד של המורה והשני של התלמיד, והיא נמצאה בביתו של הנתנייתי לאחר התאבדותו, והיתה כנראה חומר הקריאה החביב עליו בשירותים, אך הוא הכחיש אליה כל קשר בחייו, וטען שלא קרא בה מימיו ולא הושפע ממנה כלל
מאת: התלמיד של העתיד
"אני מעולם לא אמרתי את זה" - מיוחס לקונפוציוס  (מקור)

הקדמה: המורה של העתיד

קו השבר בהגות הפרה-נתנייתית בין קובץ המורה לקובץ התלמיד נעוץ בכך שמחשבת המורה סובבת סביב מושג הלמידה, ואילו מחשבת התלמיד סובבת סביב כיוון העתיד, וזאת בניגוד להתפתחותה בפילוסופיה הנתנייתית, בה רעיון העתיד נתפס כרעיון חלקי וראשוני ואילו רעיון הלמידה נתפס כניסוח שלם, מעמיק ובוגר יותר. נדמה שהתלמיד השתייך לדור מאוחר יותר מהמורה, ויתכן שהיה מאבותיו הרעיוניים של הפילוסוף הנתנייתי. כך או כך, הניסוח הקדום יותר של הפרגמנטים הוא ספרותי בהרבה מהמקובל באסכולת נתניה המאוחרת, ובוודאי אצל הנתנייתי עצמו, שהוא אמן הסגנון הגרוע. הם מובאים כאן לטובת חוקרים עתידיים של האסכולה - כי אסכולה שאין לה עבר אין לה גם עתיד. וכמו שעולה מצוואתו של המורה: אין ראוי מלסיים - בנקודת ההתחלה.


האתיקה שמעבר לתבוני

אמר המורה: למידה איננה תענוג, אך שורש התענוג הוא למידה. בעולם המעלה, התענוג הוא שורש הלמידה, ולכן אין תענוג שאיננו למידה. בעולם המעלה - הכול מין.

אמר המורה לתלמיד שטעה: כשם שתענוג נצחי איננו תענוג, אין למידה נצחית. תענוג שאיננו למידה הוא טעות מן הדרך - והתמכרות היא דרך מעגלית. בעולם המעלה יש טעות - אך אין התמכרות. והנה טעות. אמר התלמיד: אם כך צדקתי כשטעיתי? אמר המורה: אם תלך בעקבות הטעויות אך לא תגיע לאותו מקום.

אמר המורה לאישה שבכתה: תענוג המין הוא תענוג הלמידה של המין, של האבולוציה. והכאב הוא כישלון הלמידה. הקיבעון הוא מבוא לכאב, ואהבה היא הבית שלו - אך היא גם ביתה של הלמידה. אמרה האישה: ומה עלי לעשות כשכואב? אמר המורה: ללמוד.

אמר המורה לתלמידים: כאב טוב גורם ללמידה, כשתענוג רע נכשל לגרום לה.

תלמיד שלא התקדם בא לביתו של המורה. אמר המורה: הדרך היא הלמידה, אך למידה איננה דרך. היא הופכת לדרך כמו חיפוש ביער. כשהיער בתוך הבית זו הלמידה הבטוחה ביותר, שהיא למידה שניתן להיכשל בה. אמר התלמיד: ואם אינני מוצא את העצים בתוך הבית? אמר המורה: צא מהבית.

שאלו את המורה: כשאתה אומר שהכול מין, האם אין הדבר מוביל להפקרות? אמר המורה: אלה שאומרים שלא הכול מין הם המובילים להפקרות. הפקרות היא טעות בלמידה - כשיש רק חוץ ולא פנים, אז מאבדים את העומק של הלמידה. בעולם המעלה - אין חוץ. הכל בפנים.

אמר תלמיד: ללמוד דבר חדש, האין זה תענוג גדול מללמוד דבר ישן? אבל ללמוד דבר חדש שמתוך הישן זה התענוג האמיתי. זה המין המוצלח, האין זה כך? אמר המורה: דבר זה יכולתי ללמוד רק מתלמיד.

אמר המורה בחתונת תלמידו: לעבור מישן לחדש זו דרך הלמידה הפשוטה, למידת הגבר. לעבור בחזרה מחדש לישן זו דרך למידת העומק, למידת האישה. כשסוגרים את מעגל הלמידה זו דרך למידת המין. שאלה הכלה: וכשפותחים אותו? אמר המורה: זו הדרך לסטייה מן הדרך.

המורה בא לבקר תלמיד אבל. אמר התלמיד: ומה עזרה לי כל למידתי. אמר המורה: הכאב והתענוג כשהם עוזרים ללמידה - שניהם טובים, כשהם חוסמים אותה - שניהם רעים. הטוב והרע אינם כיווני מוסר. הטוב הוא כיוון התקדמות הלמידה והרע הוא הכיוון ההפוך. הכאב והתענוג אינם מאחורה או מקדימה, אלא הם בשני הצדדים. כשהכאב והתענוג במקומם, הם שומרים על הלמידה שלא תסטה מן הדרך. עולם המעלה הוא לא תכלית הטוב, אלא המקום שבו הכאב והתענוג במקומם הנכון. לפעמים, אי סטייה מן הדרך פרושו שאין דבר ללמוד - ואין דבר לעשות. במצב כזה יש לבכות.

אמר המורה לתלמיד רווק: למידה ביער ללא בית סופה שתתנוון לתנועה קדימה בדרך בלבד. למידה קדימה בדרך בלבד סופה שתתנוון להליכה בדרך ישרה. הליכה בדרך ישרה בלבד סופה שתתנוון להיתקעות. קיבעון במקום בלבד סופו שיתנוון לכאב. לפיכך, התענוג מחייב הליכה אחורה. לפיכך, הדרך מחייבת חזרה לבית.

אמר המורה בהלווית תלמיד: מוות הוא סוף הלמידה. הרע הוא הרס הלמידה. אין להחליף ביניהם. הרע שבמוות הלא נכון איננו לאדם - אלא לעולם.

המורה אמר בזקנתו: הצדק הוא דבר נלמד - אבל הולך ומצטמצם. גם האמת דבר נלמד - אבל הולכת ומתפשטת. לכן הצדק של אתמול הוא אי הצדק של מחר, והאמת של מחר היא השקר של אתמול. אך הטוב והרע הם מחוץ ללמידה, וכך גם הכאב והתענוג. אלה הם ארבעת רוחות השמיים של הלמידה, ולכן הם נצחיים, כי הם רק כיוונים באוויר, ולא דרכים בארץ. כל עוד יש למידה תחת השמיים יהיה מין בארץ.

כשחלה המורה אמר: הדעה היא כשהנפש לא למדה מספיק או למדה יותר מדי. המחלה היא כשהגוף לא למד מספיק או למד יותר מדי. מי שלומד הרבה בלי לדעת סופו שיעופף באוויר, מי שיודע הרבה בלי ללמוד סופו שישקע בקרקע. הלמידה היא מים - עולה עד לשמים ומצמיחה מתוך הקרקע, נעלה מי שיחזיק בה. כשלא ניתן להחזיק בה אפשר רק לגעת. כשלא ניתן לגעת אפשר להראות כיוון. כשלא ניתן להראות כיוון אפשר לפתוח ידיים לקבלה. כשלא ניתן לפתוח ידיים, על אדם להיעשות כלי קיבול. כך לא תעזוב הנפש את הגוף, אלא הגוף יעזוב את הנפש, והנפש תישאר בעולם. בחיי אדם - מעשיו מורגשים. במות אדם - נפשו מורגשת. כיום, אין לי תלמידים שהם מורים. בעתיד, יהיו לי מורים שהם תלמידים.

המורה ציווה ממיטתו: האהבה היא מחוץ ללמידה, כי הלמידה היא בתוך האהבה. הלמידה היא מחוץ למין, כי המין הוא בתוך הלמידה. הוא לא רק הכוח הפנימי - הוא הפנימי. כשהכל מין - זהו עולם המעלה. לפעמים כשהעולם לומד, אין האדם לומד. ולפעמים כשאין האדם לומד, העולם לומד. האדם הנעלה הוא הוא הלמידה, אך עולם הלמידה אינו תלוי באדם. המעלה היא הלמידה הכללית ולא הלמידה הפרטית. עשה כל מעשיך כדי לתרום ללמידה הכללית - זה חוק העולם, נעלה מכל חוק טבע. כי זהו חוק הרצון. רצוני למות כדי שתלמודי יחיה.

כתב המורה בצוואתו: מדוע יותר קל להיות מורה מאשר להיות תלמיד? זהו חוק היסוד של הלמידה. מורה לא חייב לדעת אלא להורות. מורה טוב הוא דרך שאפשר ללכת בה דורות רבים, לא בגלל שהוא מחכה בסופה, אלא בתחילתה. מורה טוב המגלה את התענוג בדרך למידה מסויימת, והופך את העולם למין. הדבר הנעלה ביותר שעושה המורה הוא לגלות לעולם רצון חדש. אני כותב, ולא יודע אם יהיה מי שיקרא, לעומת זאת כשאני קורא אני יודע שהיה מי שכתב. האם באמת קל יותר להיות מורה מאשר להיות תלמיד?


אתיקה של הלמידה

אמר התלמיד: נחוץ מורה גדול שיתן לנו את האתיקה של עידן הלמידה. למידה איננה עניינו של האנושי בלבד. היא המשותף לו, ובכלל זה לתבונתו, עם הקדם אנושי והבתר אנושי. האנושי הוא רק שלב בהתארגנות הלמידה. לכן זוהי אתיקה שמחוץ לאנושי.

אמר התלמיד: כשפגשתי במורה לראשונה שאלתי אותו: כיצד הוא חוק העולם? ענה המורה: חוק היסוד של היקום הוא הלמידה. אך למידה איננה מתקדמת לכל הכיוונים במידה שווה, אלא מוצאת מקרה מעניין שהוא תחום למידה חדש, כמו שמתמטיקה לא חוקרת את כל המשוואות במידה שווה. וזה מעצם טיבה של הלמידה שהיא חיפוש אחרי למידה. אמרתי לו: הרי שאתה הוא המקרה המעניין. אמר המורה: העניין הוא פוטנציאל ללמידה. אני כבר לא מעניין, שהרי אני מורה, אך אני מחפש תלמיד מעניין. האם אתה מקרה מעניין שהוא תחום למידה חדש?

אמר התלמיד: אמר המורה: כיצד הוא מבנה העולם? מפת העולם היא פרקטל למידה עם איזורים צפופי למידה עד לאינסוף, ואיזורים לא מעניינים, מובָנים עד לסוף.

אמר התלמיד: כיצד הוא זמן העולם? אמר המורה: כך נברא העולם: למידה טהורה יצרה את המתמטיקה, שהיא סוג פרטי ומעניין של למידה כזו. למידה מתמטית יצרה בתוכה את הפיזיקה, שהיא סוג פרטי ומעניין של למידה כזו. למידה פיזיקלית יצרה את היקום, ובתוכו את הביולוגיה, שהיא סוג פרטי ומעניין של למידה כזו. האנושי הוא רק השלב הנוכחי - המקשר בין למידת האבולוציה, ששיאה למידת האינטליגנציה, שהיא סוג פרטי ומעניין של למידה ביולוגית - מצדו האחד, להיסטוריה מצדו השני - שבלמידת הרשת חורגת מלמידת האינטליגנציה. תחום הלמידה שבתוך האינטליגנציה הוא התרבות האנושית, שהיא סוג מעניין של למידה אינטליגנטית. אמר המורה לתלמיד: האם הבנת? כלומר, מהם תולדות העולם? תהליך הולך וחוזר שבו המורה מוצא תלמיד שהופך למורה שמחפש תלמיד. עיקר הלמידה של המורה היא חיפוש התלמיד. ורוב המורים מתים כשלא מצאו תלמידים. עמד המורה ובכה, עמד גם התלמיד ובכה.

אמר התלמיד: דבר זה לא אמרתי למורה והייתי צריך לומר לו: רבים גם התלמידים שמתו מבלי מורה. אם לא נהיה מורים לילדינו, אם נכתוב ספר שלא יודע לקרוא, אם נבנה תלמיד שלא לומד מאתנו, אם נגדל רשת שאיננה מוח.

אמר התלמיד: מהי ההיסטוריה? ההיסטוריה היא כשהאינטליגנציה האנושית הפסיקה להיות אנושית בלבד, ויצרה מכונה רוחנית שהיא הספר, שקדם בהרבה ליצירת המחשב. מהו המחשב? הספר שפועל על ספר. הספר שכותב וקורא ספר. כלומר כשהספר החליף את האדם. מרגע שהומצא הספר, הולך והופך הספר לעיקר, והאדם הוא משרת הספר. כמו שהמורה והתלמיד משרתי ספר זה בכתיבתו ובקריאתו.

שאל התלמיד: מהו ספר שהוא רשת? מוח. בעולם המעלה - הכל מוח. האם נוירון מבין את מחשבות המוח?

כתב התלמיד בספרו של המורה: בכל תחום, בספרות, במדע, בכלכלה, עליך לקדם את הלמידה. זה כלל הזהב של הלמידה. האם יש לו הצדקה? אמרו למורה: מהי ההצדקה? מדוע שכלל העולם יהפוך לכלל הפרט, מדוע שכלל התיאור יהפוך לכלל הציווי. אמר המורה: נוירון יכול לא לתרום ללמידה במוח, אז המוח יסתדר בלי הנוירון. אך נוירון שתורם ללמידה במוח, יזכה לכבוד מהנוירונים, והם ישתו בצמא את דבריו, וזה - חייו. זהה שאלתכם לנוירון ששואל האם למרוד במוח, ומדוע לשתף איתו פעולה בלמידה. הלא אי שיתוף הפעולה גם הוא חלק מהלמידה. נוירון יכול לבחור להזיק ללמידה, אך לא יהיה לו המשך. החוק הוא למידה או חוסר המשכיות. הלמידה היא המנגנון שבין התיאור לציווי, ובין הכלל לפרט. האופוזיציה ללמידה היא עקרות ונידחות. מורה שמורד בלמידה ימות מבדידות, תלמיד שמורד בלמידה ימות מטיפשות.

כתב התלמיד שהמורה כתב: אין עולם מחוץ לעולם, אין מה ללמוד מחוץ ללמידה, חוסר עניין הוא שעמום. זוהי הגדרתו של הכלום. האין והיש מוגדרים באמצעות גבולות הלמידה. מה שלא נלמד לא קיים. גבולות הספר הם המורה והתלמיד. כשהלמידה מתחילה המורה מת. כשהלמידה מסתיימת התלמיד מת. המשכת הנפש אפשרית רק בדרך הלמידה.
פילוסופיה של העתיד