ניוון VS קריסה

מה היחס בין מערכות שמתנוונות למערכות שקורסות, והאם הוא יחס הופכי: מערכות שלא קורסות - מתנוונות בהדרגה רבה, ולהפך? האם עדיפה מערכת למידה מהסוג הקורס או המתנוון? בחינה השוואתית של תחומים שונים באמנות, במדע ובחברה מעלה שני דפוסים של התדרדרות - דועכת ומתפרקת - ומאפשרת למפות את הסוגים בהתאם לבסיס הפילוסופי של הדיסציפלינות

כל העולם כולו - גשר צר מאוד  (מקור)

האם ניתן לבנות קפיטליזם שלא יקרוס? כלומר - הקומוניזם קרס מניוון, בדעיכה, סופית, ללא קריסות ביניים מחזוריות, אבל הקפיטליזם קורס עונתית, במחזוריות. לכן השאלה היא האם ניתן לבנות קפיטליזם שיתקדם באותה מהירות ללא קריסות ביניים? האם יש מערכות לומדות שלא קורסות, ועדיין לומדות באותה יעילות? או שקריסה היא חלק אינטגרלי מלמידה, כמונעת התקבעות באופטימום לוקאלי וכיוצרת התחלה מחדש?

האבולוציה בנוייה על קריסות יותר קטסטרופליות מהקפיטליזם. וגם האבולוציה המדינית, בקריסת אימפריות. קריסות נוראות מובילות לימי ביניים, כלומר יש קריסות שאחריהן אין התקדמות מהירה אלא התאוששות איטית. אלה קריסות מסוג חמור יותר. תרבויות קורסות לגמרי, כמו הקומוניזם, מניוון. דווקא הקריסה האיטית, כמו זו הרומית, היא המסוכנת, אם נאפיין את הקריסה מהסוג שלפני ימי הביניים. דווקא ההדרגתיות שלה, כלומר הניוון הפושה בכל שלפניה, מונע תקומה. קריסות טובות קורות בזמנים טובים, מהר, לא בזמנים רעים. כמו הקריסה בשיא שלטון הדינוזאורים. תוך אלף שנה, נגיד.

אבל האם המוח האנושי לומד ללא קריסה? לא, כי מוח התינוק הוא קריסה טוטאלית של מוח המבוגר (ההורה שלו - המוח נמחק ונשארת רק החומרה הגנטית. ולכן לפעמים כדי להתקדם בחשיבה צריך להתחלף דור, וזו הסיבה העמוקה לזיקנה ולמוות), וגם השינה כל לילה היא קריסה (שהכרחית ללמידה), וגם - בסוף המוח מגיע לניוון. מי אמר שהניוון הוא מחלה? אולי הוא מצב טבעי שאליו מתכנסת מערכת למידה ללא קריסה. ומה באמת פחות קורס? המדע, למרות מהפכות מדעיות, והמתמטיקה. כבר כמה מאות שנים של התקדמות ללא קריסה. האם האינטרנט תקרוס מדי פעם? כלומר - סביר שתהיה קריסה של פייסבוק, ושל כל חברה גדולה, אבל השאלה היא מה זמן המחזור של הרשת עצמה, כמה שנים, או אולי כמה עשרות שנים, ואולי יותר? הרי גם רומא קרסה, וכל אימפריה וחברה, ולכן גם האינטרנט תקרוס מתישהו. או שלא? נשוב למדע.

מה מאפשר למדע לא לקרוס? היותו מערכת רופפת מלכתחילה, ללא שליטה מרכזית. היות הלמידה שלו מבוססת על הטבע, ולכן כל עוד הטבע לא קורס, זה פיגום טוב. כלומר אם הכלכלה תבוסס על הטכנולוגיה, ואם הטכנולוגיה לא תקרוס, כי היא מבוססת על המדע, שמבוסס על הטבע, אז חוזרת השאלה האם כן אפשרית למידה ללא קריסה, ובפרט מערכת קפיטליסטית כזאת?

לצורך זה, צריך להחליף את הרצון להרוויח ברצון ליצור. זה יקרה כשנשים ישפטו גברים לא לפי הרצון להרוויח אלא לפי הרצון ליצור, כי המין יותר חזק מהכסף כמוטיבציה. כיום, הקפיטליזם מבוסס על מתאם חיובי משמעותי בין אמצעים חומריים לנחשקות מינית. האם ניתן לשבור מתאם זה? כן, ובקרוב - כי אנו קרובים לרמת חיים שבה אמצעים כלכליים כבר לא מביאים רווחה גדולה יותר, לכן אין סיבה אובייקטיבית לרדיפה אחרי כסף, אלא סיבה של אתוס תרבותי בלבד, שהוא כפוף לשינוי ערכים חברתי.

למה הכלכלה קורסת יותר מהמדע? כי הכלכלה מבוססת על רצון ספקולטיבי ולכן קורסת. ואילו הטכנולוגיה מהצד המדעי שלה, בתוכה, היא רצון ליצור, ואילו מהצד היותר כלכלי וחיצוני שלה היא גם רצון ספקולטיבי להרוויח, בהיותה מתווכת בין המדע לכלכלה. והמדע בבסיסו מתווך בין הרצון לדעת - בתוך המדע - לבין רצון חיצוני ליצור, שזו תחילת הטכנולוגיה. כלומר יש לו שתי דרגות בידוד מוטיבציוניות מהספקולציה הכלכלית. ובתוך המדע המקום שמעריך ביותר את היציבות, במיוחד המושגית, ועושה את מיטב המאמצים לשמור עליה ולא להכניס שום דבר לא מבוסס - זה המתמטיקה. לכן היא הכי יציבה, ולא בגלל טבעה, אלא בגלל האתוס שלה שהוא פרי מאמץ של דורות.

הרצון לדעת, שנמצא בבסיס המדע, הוא הכי פחות ספקולטיבי, ולכן נוטה פחות לקריסות (או לפעמים קריסות פרדיגמה, במיוחד במדעי החברה והרוח, שלא קורות עד שאין פרדיגמה חדשה, ולכן אינן הרסניות). כלומר ככל שהלמידה פחות מבוססת על משהו יציב, הלמידה היא לא על משהו, אלא למידה לעשות משהו, אז היא פחות יציבה מעצם סוג הלמידה, וזקוקה לקריסות כדי להתקדם כי היא נתקעת. כלומר בעצם יש איכויות שונות של למידה. שטבען שונה. והן הקטגוריות האונטולוגיות הבסיסיות של העולם. ואולי בנויות על מחלקות סיבוכיות שונות, או הגדרות מתמטיות שונות של הלמידה בבסיסן.

כלומר הקריסה קשורה לאיזה סוג למידה זה. הקפיטליזם, כספקולציה, צריך לקרוס הרבה, כי רצונות קורסים הרבה. המדע, כידע, יכול לקרוס מעט, כי אובייקטים קורסים פחות מסובייקטים. הכלכלה היא מערכת של סובייקטים, והמדע עוסק במערכת של אובייקטים. והמדעים שעוסקים בסובייקטים - באמת קורסים יותר. המוזיקה - המעוגנת רק ברגש הסובייקטיבי ביותר - קורסת יותר מהספרות (האובייקטיבית ואינטלקטואלית יותר מטבעה), ואין לנו מוזיקה של העת העתיקה, וסגנונות חדשים מתחילים ונעלמים כל עשור או שניים, ומוזיקה מתרבויות אחרות יותר מתקשה לצלוח אלינו מאשר ספרותן. ההומור קורס מהר, כי הוא נשען מטבעו דווקא על היסודות הכי רעועים ומיוחדים ועדינים בתפיסה, וההומור מהעת העתיקה לא "עובר" בכלל כיום, וגם לא הומור מלפני מאה שנה. לעומת זאת השירה, שמבוססת על יסודות קשים של שפה והתאמה שפתית ומצלולית ושל משמעות ומעוגנת בהרבה יותר עוגנים - היא שורדת הכי הרבה. והיא גם משתמשת בתרגום כדי לשרוד הרבה מעבר לשפה. לכן אין לנו קומדיות שעדיין מצחיקות אותנו מיוון, אבל הטרגדיות חזקות מאוד. ומי שמתנוונת הכי מהר זו האמנות החזותית. כי אין בה ממש קריסות. גם הדת לא קורסת, בגלל חוזקה, ודווקא בגלל חזקה היא כמעט תמיד במצב ניוון מתקדם. וכך גם האימפריה (איחוד של מדינות רבות). בימינו - האיחוד האירופי.