התדרדרות הארץ
ניסינו לשנות את הארץ מבפנים - ונכשלנו. הגיעה העת לאלטרנטיבה     

דת העתיד ועתיד הדת
אם דתות העבר הן הדתות הקלאסיות, ודת ההווה היא החילוניות, מהי דת העתיד? על המורכבות כאינטרס מוסרי וכאינטרס דתי - ועל התאוצה לעבר העתיד כאשלייה פילוסופית-אופטית. לא זכינו להיוולד בתקופה מיוחדת
מאת: זה מורכב
מעשה מרכבה  (מקור)
מעל לבשר הצמחונות, ומעל לצמחונות הטבעונות, ומעל לטבעונות המלאכותיות - אלה שלבי הרוח ביציאתה מהגוף, מהגופניות. שיהיה מותר לאכול רק אוכל מלאכותי, ושהאכילה עצמה תתבטל, ותהפוך לקבלת אנרגיה, כי האכילה של כל דבר אחר היא לא מוסרית, כל אובדן אינפורמציה ומורכבות לטובת אנרגיה הוא לא מוסרי. מדוע לקח לאבולוציה 2 מיליארד שנה רק לעבור מפרוקריוטים לאיקריוטים? ולמה זה קשור לחמצן, כלומר לאנרגיה, שהיא זו שאיפשרה את מורכבות האינפורמציה הגדולה יותר (הגנום בגרעין התא)? איזה מחסום מערכתי היה שם, שהיה כל כך יציב וגבוה? תמיד נתקעים בקושי לעבור ממערכת לא מובנית למערכת מובנית: מחקלאות למפעל, מחברה לקטית לחברה עירונית, מאמונות לדת, מפילוסופיה למדע. האם שם החסם של פרמי?

התהליך הקשה של התארגנות מביזור אל מרכז כוח, נגיד כמו מה שעיכב בימי הביניים, הוא הטראומה הגדולה של התרבות, שעיכבה אותה באלף שנה ותמיד מפחדים שתחזור. דווקא ברגע שאין למבנה החברתי מספיק כוח (מהסוג שהיה ברומא או במדינה המודרנית), דווקא כשאין ארגון, אז דברים נתקעים, וזה בניגוד לפחדי הכוח של פוקו וכו'. הכוח הממורכז מקדם דברים, כמו שהמוח קידם, ולכן אינטרנט מבוזרת איננה בשורה טובה, ולהפך היא מתמרכזת, עם החברות הגדולות. כלומר עדיף אימפריה על פני בלגן וחוסר סדר, עדיפה היררכיה חברתית על חוסר היררכיה ועדיף סדר מיני על פני ג'ונגל מיני. כי ריבוד משיג מורכבות והתקדמות, והחברות המתקדמות ביותר הן המורכבות ביותר.

למה הדינוזאורים לא פתחו מוח חכם והיונקים הקטנים כן? זה מראה שמוח לא קשור לכמות אנרגיה אלא לכמות ארגון. כלומר יצור יותר מוצלח אם הוא ברמת ארגון יותר גבוהה, לא אם הוא יותר חזק. רק כך ניתן בכלל לראות את האבולוציה כהתקדמות (אחרת מה הקריטריון?), ולהבין למה לקח זמן רב כל כך להגיע לאינטליגנציה (פשוט כי לוקח זמן להרכיב מורכבות מאבני בניין פשוטות יותר. זה לא עניין של הסתגלות לתנאים מיוחדים שיצרה את האינטליגנציה, אלא הגעה לסף של מורכבות). לכן, אם רוצים להמשיך את הכיוון של מיליארדי שנות אבולוציה, ולהפיק את הלקח הבסיסי ביותר מהם, יש להסיק כי כלכלה צריכה לשאוף למורכבות, תרבות צריכה לשאוף למורכבות - וההיררכיה הרבה יותר משרתת מורכבות מחסרונה. ודווקא הצעד הראשון למורכבות הוא הכי קשה, והצעד השני קשה מעט פחות, וכך הלאה, כי מורכבות יוצרת מורכבות - וקשה ליצרה יש מאין (כלומר - מדובר בחסם של מעבר פאזה). החיים עצמם הם לא התופעה המורכבת והם נוצרים ספונטנית במהירות. אבל מורכבות החיים זה הדבר הקשה. כלומר יש הרבה מאוד חיים פרימיטיביים ביקום ומעט מאוד חיים מורכבים.

החילוניות היתה עלייה במורכבות - לא מחיקה של התרבות אלא הוספת ספירה חילונית לתרבות. מחשב הוא בינתיים מחיקה של העולם האנושי, כשלעצמו, אבל בשילוב איתו הוא הוספת ספירה ממוחשבת לעולם האנושי. הדמוקרטיה היתה הוספת ספירה אזרחית להיררכיה המלוכנית - השלטון עדיין היררכי, כלומר היא הוסיפה מורכבות. כלומר התקדמות אמיתית באבולוציה היא התקדמות יצירתית של המצאת מורכבות, ולא התקדמות התאמתית של אופטימיזציה והמתאים שורד, אלא המשוכלל שורד.

המורכבות מאיצה את עצמה כמותית אבל כדי להגדיל אותה בעוד מימד צריך שיפור במורכבות האיכותית, כלומר יש הבדל בין עוד אינפורמציה לעוד למידה. מבחינת אינפורמציה המורכבות הגדולה ביותר היא אקראיות אבל מבחינת למידה אין שום מרוכבות באקראיות כי המנגנון שיוצר אותה הוא פשוט, ואין בה היררכיה. מורכבות היא סימפוניה ולא רעש. וזה מה שמפחיד באמת את החוזים והחוששים, שהעתיד לא יהיה פשוט, שלא יהיה פתרון, שלא יתכנס, שאין סיום פשוט לעולם ולהיסטוריה ושאין סיום בכלל. זה הרבה יותר מפחיד מקטסטרופת פרמי. כי זה מראה כמה אנחנו פרימיטיביים. כמה חסרי ערך לעומת העתיד.

אבל כל זה חוסר הבנה מוחלט שמורכבות העתיד בנוייה על שכלול המורכבות בהווה. כל אחד בשרשרת הדורות תורם ללמידה אינסופית, יש סולידריות בינינו לעבר ולעתיד, וענווה כלפי שניהם ולא יהירות או תחרות. אנחנו לא נמצאים ברגע מיוחד. לא זכינו להיוולד בתקופה מיוחדת. הכול חסר תקדים מאז ומעולם. אשליית התאוצה היא סוג מיוחד של אשליית פרספקטיבת האני של קאנט, הכול נתפס דרך משקפי ההווה שאי אפשר להורידם, מה שקרוב נראה גדול, ומה שרחוק בזמן נראה קטן. לכן הפחד מהעתיד הוא ממהירות שלא יהיה ניתן לעמוד בה, אבל אף אחד לא מרגיש את המהירות, אלא רק את התאוצה, את הכוח. כלומר אולי האינפורמציה גדלה אקספוננציאלית, אבל הלמידה לא בטוח שבכלל.

הפחד שמה יהיה בסוף, שנובע מפחד המוות, נובע מהתפיסה שיש סוף. אבל אינסוף. תפיסת הקץ, המשיחיות, שיצרה את תפיסת העתיד, צריכה להתבטל לטובת תפיסת עתיד אינסופי, אלוהי, שלפניו אנחנו עומדים ויראים, והוא השופט והמרחם. העתיד הוא אלוהים. ומקדשיו הם כל חברת סטארט אפ שמקריבה קורבן, כל אוניברסיטה שמקדשת אותו, וכל עיתון ומדיה הם נושאי דברו. את דת העבר החליפה דת ההווה שמוחלפת בדת העתיד.
פילוסופיה של העתיד