הקדמות לכל פילוסופיה של העתיד

סיכום של מגמות באסכולת נתניה. בהמשך למסורת הפילוסופית המפוארת של מי שלא הובנו כלל בחייהם - מייסד הפילוסוף מסורת חדשה של מי שכלל לא נקראו. הקדמות כסיכום - זהו סיום יאה לפועלה של אסכולה שעסקה בעתיד. כמיטב המסורת הדחוסה של האסכולה, שספרה היחיד מכיל חומר השווה ערך לכאלף ספרי עיון, והמתעבת את השחתת הזמן שבז'רגון הפילוסופי (ששבר שיאים שליליים במאה העשרים, במגמה שמשותפת למסורת האנליטית והקונטיננטלית כאחד), דוחס הנתנייתי את כל תורתו כולה למאמר קצר. ואידך זיל גמור

פילוסוף ידוע מאיר לתלמידיו - ומחפש אדם שימשיכו (יסתפק גם בכלב)  (מקור)

בניגוד לתועלתנות, הפילוסופיה של העתיד לא בוחרת במטרה בעתיד, אלא בעתיד כמטרה. המוסרי הוא מה שצריך לעשות בהווה מנקודת מבט עתידית, ולכן תמיד יש בו אי-וודאות, אבל הוא לא ריק ואין בו שרירותיות, שהרי העתיד בוא יבוא. לכן הראייה ארוכת הטווח מובנית באתיקה מונחית עתיד, מה שפותר בעיות פילוסופיות רבות, כולל הדוניזם וציניקניות ובודהיזם. למשל, כמובן שהעתיד נגד סבל בעבר, אבל זה לא שיקול ראשון במעלה, אלא כפוף לקידום ההיסטוריה לכיוון חיובי בעיני העתיד.

יטענו נגד האתיקה הזו שהיא איננה נותנת קריטריון יציב בהווה, אבל יש תמיד דיכוטומיה בין הקריטריון האתי העקרוני - לבין האתיקה המעשית. אי הוודאות במעשה המוסרי העכשווי אמורה לטעת צניעות, לא ייאוש וניהיליזם, שהרי אנחנו יודעים במידת וודאות רבה שרצח לעולם לא נחשב ולא יחשב מוסרי. בפילוסופיה של העתיד, לא רק טעות מוסרית, אלא טעות כלשהי, נובעת מחוסר ראיית עתיד. האפיסטמולוגיה והאתיקה חד הן (כי כל תפיסה נכונה היא תפיסה הנכונה בעתיד דווקא). למעשה, כחלק מהמוסר נדרש לצפות את העתיד, וכמכונות אבולוציוניות הבנויות לקראת עתיד (שזו הגדרת החיים) אנחנו מסוגלים ובנויים לעשות זאת. למעשה, זה הדבר היחיד אותו עושה האבולוציה - בונה מכונות עתיד.

המטרה שלנו היא לא לטעות ולצאת נגד קונצנזוס עתידי נגדינו, ולכן יש הרבה מעשים בגווני האפור (שהעתיד לא יגבש ראייה ברורה שלהם), אבל יש גם תחום לבן ושחור. כמו אצל אפלטון - אף אחד לא עושה את הרע מרצונו, וטעות אתית היא טעות ידע, אבל לגבי העתיד. ניקח דוגמת קיצון: היטלר טעה כי לא צפה את העתיד (ובצורה קיצונית). המנצחים כותבים את ההיסטוריה. וזוהי בדיוק העבודה המוסרית - להרחיק ראות. רוע הוא רצון של ההווה להשתלט על העתיד. ובהפשטה - רוע הוא שלטון ההווה. מכאן הבלבול לאורך כל תולדות הפילוסופיה בין הטוב למטרה, כי הטוב נובע מהעתיד.

נכון גם שההווה יכול להכתיב, במידת מה, ראייה עתידית, אם יצליח לדחוף את ההיסטוריה לכיוון שלו. אבל הוא צריך לשקול אם זה הכיוון הסביר. והמשחק המעגלי הזה בין המוסר בהווה למוסר בעתיד, שבו שניהם יכולים להשפיע אחד על השני, הוא מותר ובסדר, ואיננו מאיין את הקריטריון (שהרי, בפועל, יוודע בעתיד אם היתה השפעה). למרות שכל מעשה הוא הימור מוסרי - עדיין יש הימור מוסרי טוב והימור רע. היטלר נלחם נגד העתיד, ורצח חלק מהעתיד - ממה שהיה מקדם את העתיד בלעדיו. ההסתרה מראה את הידיעה שיש להסתיר את המעשה משיפוט העתיד. גם השוגג סובל מהנחה חלקית בגלל חוסר ידיעת ההווה שבו, ולא בגלל חוסר ידיעת העתיד, כלומר הוא מסכים לראיית העתיד המוסרית.

הפילוסופיה מונחית העתיד יכולה לפתור את הבעיה של יצירת מוסר שיתנגד לעבדות ולשואה ולעוולות עבר - בלי להיגרר לניסיון לפצות על העבר בהווה. המוסר של הקורבניות הוא רצון לדון את העבר בהתאם למוסר ההווה - במקום לדון את ההווה בהתאם למוסר העתיד. ההכפפה של האתיקה לפילוסופיה של השפה - כחלק מטרנד השפה הנרחב של המאה שעברה - היא זו שהובילה לפוליטיקלי קורקט (הצרפתים - המואשמים תדיר - הם רק תירוץ) ולכן זוהי מגמה אתית שיצאה מהשיח האנגלוסקסי דווקא. בעולם של לשון - האתיקה עוסקת ב-"לשון הרע", ובמה שאסור ומותר לומר, בניגוד לאתיקה הקלאסית שעוסקת במעשה. ההבנה שמדובר באתיקה שנובעת מרגע ספציפי, שכבר דועך, בתולדות הפילוסופיה, היא שנותנת פרספקטיבה עתידנית יותר על האתיקה. לימוד תולדות האתיקה חשוב - כי הוא נותן ראיית עתיד אתית נכונה יותר, ולכן אתית יותר. הצדיק הוא הצופה פני עתיד, כלומר הנביא המוסרי.



העבר חסר נפח, קו יחיד, אפשרות אחת שקרתה, וכבר לא קיימת, מתה. ההווה הוא חור דק שמושך חוט אחד מתוך עולם אינסופי של אפשרויות, שתמיד נשאר כזה (כאינסופי), שהוא העתיד, ובכך מכווץ מוריד אותו למימד אחד. עולם העתיד משתנה כל הזמן בהתאם לאפשרויות חדשות ומתפצלות באינספור עתידים, וחי ודינאמי יותר מכל דבר אחד, הולך ומצטמצם ככל שמתקרבים להווה, כי לא כל עתיד יכול להמשיך מההווה, ורק הוא ישנו. כי ההווה הוא בעצם הסיום של האפשרויות השונות, נקודת הקצה של העתיד, בדיוק כמו נקודת הבריאה של היקום, שכל היקום אחריה ולפניה אין כלום. למעשה ההווה הוא נקודת הסוף של העולם, שכולו בעתיד, הוא הקריסה והקטסטרופה שהופכת עתיד לעבר.

הנפש, החי, היא נגיעה של העתיד בהווה של החומר המת, בגלל התמשכותה בעתיד, ורגע המוות הוא הרגע שבו היא נשארת בעבר. פיזיקאלית, העתיד הוא מרחב אפשרויות, והעבר כבר לא. מה מבדיל בין חומר לחיים? היותם של החיים תופעה מתמשכת בעתיד בעל הכוונה לקיום בעתיד, שזה כל מטרתה - תכליתה הוא העתיד עצמו. בכך היא חלק מהעתיד כבר בהווה, ולעומתה החומר הוא כבר חלק מהעבר בהווה. מה שמבדיל בין נפש לחומר זה היותם מצד העתיד או העבר, בדיוק על קו הגבול בין העתיד לעבר. כי הנפש היא סוף האפשרויות שהוא עדיין חלק מהאפשרויות, כי לשם היא נמשכת - אל העתיד, ואילו החומר הוא סוף האפשרויות שכבר לא חלק מהאפשרויות, כי לשם הוא שייך - לעבר.

האל האינסופי המכיל כל הוא העתיד, ולכן לא יכולה להיות לו השפעה על ההווה בחומר, מלבד בנפש. מההתגלויות שלו בעבר אפשר לדעת רק איך הוא היה בעתיד ביחס לעבר זה, כלומר איך העתיד נראה מנקודת מבטו של משה, למרות שעתיד זה אולי כבר חלף. הבריאה היא ההווה שהיא הנקודה של צמצום האל לחומר ולנפש, שממנו בעבר נשאר רק חומר. ההתגלות היא למעשה מפגש מלא של הנפש עם העתיד, איזו חריגה שלה מהגבול של ההווה צעד זעיר - רגע אחד - לתוך העתיד, ואז היא נקודה שמוכלת בעתיד, ובאותו רגע גם העבר המיידי שלה הוא רגע עתיד, ואין הווה, כי אין קריסה וצמצום של האפשרויות, היא מוכלת בהן - וזה המיסטי. האהבה היא מפגש נפש בנפש ואז הן נוגעות בעתיד וגם בעוד נקודה מהעתיד מהצד, כי היא רגע המשכיות המין והנפש - שיכול ליצור עוד נפש בין שתי הנקודות.



המטרה היחידה של עולם האמנות צריכה להיות לייצר יצירות מופת שיעמדו במבחן הדורות, ולצרוך כאלה שעמדו - ושתי המטרות הללו סותרות אחת את השנייה, ולכן יש להפריד ביניהן במוסדות שונים. אסור להציג לקהל שום דבר שיוצר בדור הנוכחי, וכל יצירה שאיננה יצירת מופת, או שצפויה בעיני מישהו להיות יצירת מופת בעתיד, לא צריכה להיווצר או להיות מוצגת או להיקרא גם בהווה. וכל דבר אחר זה בידור. גם בספריות - יש להפריד בין ספריות לספרות גבוהה לבין מוסדות בידור.

מוסדות שאינם יכולים להרשות לעצמם יצירות מופת צריכים להציג רק העתקים דיגיטליים מעולים, כמו רפרודוקציות, הקלטות, העתקים, וכדומה, ולהתייחד בהקשר ובידע שניתן מסביב. לכן הדבר הכי חשוב בשדה היא ביקורת חזקה, שתהפוך את השדה לריק. המוזיקה הקלאסית היא המודל לאמנות בריאה, כי בה המודרניזם המרוקן לא תפס יוקרה, והיא פשוט מחכה לתקופה יותר טובה. האמנות החזותית במצב הכי גרוע בכניעתה להגיון ההווה, והספרות באמצע.

אמנות, לפיכך, איננה כלל אמנות בזמן אמת, אלא רק בעתיד. לכן היא תחום לא קיים בהווה, אלא רק בעבר. כי האסתטיקה היא הסתכלות אחורה, וראיית משהו מהעבר כמשהו בעל ערך לזמן העתיד. התכלית של ייצור האמנות היא להעביר משמעות לעתיד, לא להווה, היא איננה תקשורת בהווה ולכן גם איננה יכולה להיות פוליטית. מה שמייחד את האמנות, זה הרצון לתקשר עם העתיד, ולהעביר לו מסר. היא פנייה, תפילה, אזהרה, לקח, או כל העברת תוכן אחר, כלפי העתיד.

לכן, אכן, בפרקסיס, אף אחד לא יודע לזהות אמנות בהווה, ולדעת מה תהיה יצירת המופת בעיני העתיד, כי זה בלתי אפשרי, ולכן אפשר להפסיק לנסות להתיימר לכך. רק האמן, שרואה את עצמו כנביא שיש לו מה לומר לאנשי העתיד - ולא לאנשי ההווה לגבי העתיד - לו יש זכות לנסות לדבר עם העתיד, ורק אם יש לו משהו בעל חשיבות אדירה לומר לעתיד. והדבר המרכזי שיש לאמן לומר לאנשי העתיד הוא לגבי ההווה, למשל הנצחתו שלא ישכח. לכן אמנות היא לא פעם ביטוי של תקופתה, ולא כי היא מיועדת לתקופתה.

גם היופי בטבע, הוא יופי אבולוציוני שמטרתו להעביר משהו לעתיד. למשל באמצעות מין. או נוף שקורא לך לתוכו. האינטרס של היופי הוא תמיד לא בהווה אלא בעתיד. זנב הטווס לא מועיל לו בהווה, אבל מועיל לו בעתיד. זו התכליתיות שקאנט לא מצא לה תכלית - כי התכלית בעתיד. לכן אמנים לא יכולים להיות רודפי כבוד בהווה, אלא רודפי כבוד בנצח.



ידיעה היא העברה של מידע מהעבר אל העתיד - כל ידיעה היא הסקה מתוך העבר (למשל, נתוני החושים, או שלבים קודמים בהוכחה מתמטית) אל תוך העתיד. זאת, בניגוד לאתיקה שהיא העברה של מידע מהעתיד להווה, ומאסתטיקה שהיא העברה של מידע מההווה לעתיד.

מטאפיזיקה היא מיוחדת - היא מעבר של הסובייקט עצמו אל תוך העתיד, ולא של מידע (או - אם הוא מת, העברה של הסובייקט לתוך העבר). מכאן שיש בה מפגש בין האתיקה לאסתטיקה. האתיקה בגדולתה, כשהסובייקט כולו אפוף בה ובמה שזורם אליו מהעתיד, היא הידמות לכניסתו לתוך העתיד, ולכן היא בכיוון החיים (למשל הצלת חיים), והאסתטיקה בגדולתה היא הידמות לכניסתו לתוך העבר, ולכן היא בכיוון המוות (למשל הצלת המוות).

מה שאיננו פילוסופי, אלא רגיל - הוא ההווה. הזרמים הנוראיים ביותר בפילוסופיה הטיפו לחיים סתמיים בהווה, בהוויה. ההווה הוא המעבר הטבעי והנורא, המתרחש כל הזמן - מהעתיד לעבר. זה המעבר שנגדו יצאו החיים, ונגדו יצאה התרבות, ונגדו יצאו דיסציפלינות הפילוסופיה, ומתוכה הפילוסופיה של העתיד, כראש חץ.

הידיעה היא תמיד השערה מהעבר לעתיד, ואז האתיקה מחזירה מעתיד להווה מה צריך לעשות, ואם הדבר נעשה אז הוא עובר מהווה לעבר - שזה מעגל נגד כיוון השעון, מעגל הצדק, המעגל הנכון. מי שעושה את המעגל הזה של מעבר ברדיוס גדול בין כל הזמנים, שככל שהוא מעגל יותר גדול הוא יותר צודק (מעבר מעומק העבר לעומק העתיד ובחזרה) הוא הצדיק. וזאת לעומת המעגל הנקודתי שממש סביב להווה, שדומה להווה עצמו.

ככל שהמעבר בין הווה, עבר ועתיד מגיע עמוק יותר ולטווחי זמן ארוכים יותר, ככך האתיקה צודקת יותר, האסתטיקה מופתית יותר והידיעה מבוססת יותר. אין להשוות ידיעה לגבי עוד שנייה לידיעה על עוד אלף שנה, או ליצירת מופת שהחזיקה אלף שנה. הידיעה הנצחית, התמידית, היא המתמטיקה. מכיוון שכל שלב קודם בהוכחה מקושר בקשר מוחלט לשלב הבא, היא העברה בלתי נשברת של ידע מהעבר לעתיד.



המדינה היא מסגרת ארגונית שיש לה פן אתי ופן אסתטי. היא נובעת מן האתיקה שמלמדת אותנו שהמדינה נחוצה לה, כי כבר אלפי שנים שמסגרת מדינית היא אתית יותר ולכן יש לנו ידיעה מוצקה יחסית שכך יהיה בעתיד, ולכן עלינו לקיימה בהווה (ההיסק האתי). אבל יש לה גם פן של אסתטיקה - להעביר לעתיד כיצד ראוי לחיות, ולהעביר לדורות הבאים מורשת תרבותית ואמנותית, ולעניין את אנשי העתיד בציביליזציה שלנו. הצלחתה הגדולה ביותר של המדינה היא בהיסטוריה ובארכאולוגיה.

אך מן הצד האתי, על המדינה לאפשר בחירות, שהן מעבר אתי מסדר שני מהעתיד להווה, כלומר בחירה בסובייקטים בהווה כמי שיעשו בעתיד את המעשה האתי ויעבירו מהעתיד להווה. כל המדינה מכוונת אל עתיד המדינה, ולכן צריך דמוקרטיה, שהיא מוכוונת לשינוי, ולא מדינה שמוכוונת לשימור העבר וכוחה, כמו בדיקטטורה או אוליגרכיה. העתיד הוא הנימוק לדמוקרטיה, ובלעדי תפיסתו כזמן העליון על כל הזמנים אין לדמיין אותה.

הדמוקרטיה תמיד מכוונת אל הבחירות הבאות, כלומר אמנם לעתיד, אבל בן שנים ספורות. אבל חלק מהמדינה היא שיפורה בעתיד, והפיכתה ליותר ויותר מוכוונת עתיד בעתיד. הסכנה בדמוקרטיה היא פעולה לטווח קצר, כאשר המעשה המדינתי האתי ביותר הוא תמיד ארוך הטווח ביותר, ועוד לא פוענחה השיטה המדינתית לכך, ולכן הדמוקרטיה היא שיטה פגומה, שיש להחליפה בעתיד.

למשל, יש ליזום בנוסף לבחירות גם מוסדות משלימים עם בחירות ארוכות טווח יותר, למשל לעשר ולעשרים שנה, ומוסד שנבחרים בו לכל החיים, ומוסד שמטרתו לדאוג לאיך המדינה תיראה בעיני הנצח, דהיינו בעתיד הרחוק ביותר (ולא בעיני העבר הרחוק ביותר, שאיננו הנצח, ולכן הישענות על מיתוס קדמון היא לא לגיטימית, בניגוד למיתוס עתידני). מי שדואגת לאיך אנו נראים בנצח מהצד של עיני אנשי העבר הרחוק זו דווקא הדת, שכל תקפה הוא רק אם הדת תחזיק בעתיד, וכך נזכה לשיפוט טוב מאנשי העתיד. לכן רק דתות ארוכות טווח הן סבירות, ודתות חדשות הן כתות. ולכן תחילת הדת היא בדת האבות - כיצד אנו נראים בעיני אבותינו המתים, ותחילתה של המדינה היא בדאגה לילדים. זו ההצדקה לכוחה ומקור האמנה החברתית.