על ההשחתה: במשך חצי שנות דור השתתפו הישראלים בחינגת שחיתות וריקבון מחשבתי, וכשהם ניצבים מעל כל מוסדות הארץ הנמקים - הם רק התחילו לשלם את המחירים. במאמר תוצג תפיסת ביטחון עדכנית לישראל, שאף אחד לא יאמץ, לא יקרא ולא יבין, והתהליך ההיסטורי של התדרדרות הארץ ימשיך בדרכו אל תכליתו האחרונה. פישלו קציני סדום ודמוקרטיית עם עמורה
במאמר שפורסם ב-"הארץ" היום לפני חמש שנים בדיוק, בתאריך 9 באוקטובר 2018, הציג עיגול שחור תורת ביטחון חדשנית שתוכל להביס את החמאס (בקישור
כאן). כיום, הקריאה המשועשעת במאמר מזעזעת, כי מתברר שמי שקרא ויישם אותו - והנחיל באמצעות רעיונותיו תבוסה מוחצת לישראל - הוא דווקא החמאס. לא נחזור כאן על הניתוח המעמיק - והחודר יותר מכל תוצר "מקצועי" של מכון מחקר - של מלחמות ישראל בעבר, אלא נציין שגם המלחמה הנוכחית מצייתת לאותו דפוס בדיוק. ניצחון ההפתעה.
כיצד נראית השחתה? לא מפלצת שחורה - אלא שוקולד. השחתה היא העדפת מנגנון התגמול המיידי על מנגנון הלמידה: העדפת הטווח הקצר על חשבון הארוך, נראות חיצונית על חשבון תוכן פנימי, קיצור הדרך על פני הדרך, עצלות בקלי קלות על מאמץ, ודברי חלקות על דברים נכוחים. ומהי צורתה הקיצונית והבוטה ביותר של ההשחתה? הרמייה, כי בה מפל המתח הוא התלול ביותר: רווח טקטי קל ומהיר והפסד אסטרטגי במשבר אמון בלתי הפיך, עד להיפוך ערכים. הרמייה הופכת לערך עליון, ונולדת תופעת הערצת הרמאות, ומיהו מלך מדינת הרמאים? מלך הרמאים. האין זו דמותה של החברה הישראלית? מהי האנטי-פראייריות? זוהי החברה שאינה מוכנה לשלם מחירים, שרוצה לקבל הכול בלי לשלם כלום - ולכן תשלם את המחירים היקרים ביותר.
אפילו בשעה זו הישראלים עסוקים בלספר לעצמם סיפורים - מה יקרה בשעה שש בערב (כשעוד אינם מפנימים מה קרה בשעה שש בבוקר). שהרי דקה אחת אחרי שש שאחרי המלחמה מחכה להם מלחמה פנימית - מלחמת השישים ואחד - כשכל צד בטוח (!) שעכשיו הצד השני בוודאי (בטוח!) התפכח, והאלימות בפתח, בצונאמי של זעם. מתי מעט מביניהם מכירים את הלך הרוחות של הצד השני, שהרי עונשם בתופת הוא שהם לכודים מחוץ למציאות - ברמייה עצמית.
חבורות השירה המלקקות לעצמן, חתונות השופוני על חשבון האורחים, התמיכה הציבורית הרחבה בעסקת שליט, דיווחי הכחש ומידע הפנים בבורסת תל אביב שהבריחו כל "משקיע סביר", העמידה מנגד הנפשעת מול הפשעים נגד האנושות בסוריה ושל רוסיה, מעשיית העם על עץ הכסף שגדל במשרד האוצר שעליו להיטיב עם הציבור ולחלק מתנות על חשבון הברון, ייבוש המחקר המדעי הבסיסי וניצול מיטב המוחות ל-"מכירה" (של מוצר שלא באמת עובד למשקיעים שכספם יפיק מסיבות לעובדים שמחר יפוטרו), האגדה הנפלאה כאילו נכתב אפילו בתנ"ך שאנחנו עם נפלא (כשבפועל מסופר שמדובר בעם רשע וקצר רואי וכפוי טובה שמוענש בידי האל ואף פעם לא לומד. זוהי נק' האמת שבעליית הנצרות!), השקעות החסר ארוכות השנים שהצטברו למשבר תשתיות בכל תחום אפשרי (מתחבורה ודיור ועד תקשורת ודואר), סאגת הרפורמה שכל משמעותה היא "אמא! זה הוא!" (עליה כתבנו בקישור
כאן), הפרוזה הממוחזרת שלא מכירה מאמץ רעיוני וצורני מהו, החינוך האינפנטילי מההורים ועד המורים (לחוסר משמעת (עצמית (שוקולד!))), הכניעה ללא תנאי לכל קבוצת לחץ אפשרית, הסגידה לביטחון עצמי ורושם חיצוני, הכול מתנקז בסוף לשאלה אחת: כמה מהישראלים יודעים שביבי קירח?
הכול מכוסה בשיטת הלוואה וחיסכון על חשבון העתיד. לכן כנראה שאין עתיד, אך למען דמם של הרוגים על שם קדשך, נחלום בקצרה מה היה צריך להיות העתיד, וכיצד היה צריך להתפכח. צבי לניר גרם לישראל נזק אסטרטגי, בהמשיגו את בעיית ההפתעה כבעיית המשגה (כלומר כעניין אינטלקטואלי!), וז'בוטינסקי גרם לביטחון נזק אדיר בדימוי הפסיבי של הקיר. במקומו, נציע דימוי חדש: נחש הברזל. הטעות האסטרטגית של הדור הנוכחי לא הייתה ההתנתקות עצמה, להפחתת החיכוך - בעזה ובלבנון (וחבל שלא בשטחים) - אלא עצם הרצון להתנתק. לא התקבעות מחשבתית מול שינוי פרדיגמטי מתמיד - אלא התקבעות פרוזאית הרבה יותר: פסיביות.
עלינו להשליך לאסלה את השילוש הקדוש של דוקטרינת (דוֹגמָת?) הביטחון האסטרטגית (האורתודוקסית?) הישראלית - הרתעה, התרעה והכרעה - כי מדובר בשרשרת פסיבית מטבעה, שיש להחליף בנחש. שרשרת כזו שראשה ותחילתה בראש היריב היא אסונית בעולם המשתנה במהירות, כי צריך ללמוד במהירות, ולא לומדים הרבה באמצעים אינטלקטואליים פסיביים, של קליטת ידע על המציאות (למשל: מודיעין), אלא בעזרת אמצעים אקטיביים, של חלימה על מציאות חדשה. כל חיכוך עם האויב (מרחב עמום החביב על השיעים) מאפשר לו ללמוד ולהסתגל אלינו בהדרגה, וגם מטריד אותנו ואינו מאפשר לנו קפיצת למידה חלומית - שלא תאפשר לאויב להסתגל. חמאס הסתגר שנתיים ללמידה בתוך המערכת, בהם נתן לנו שקט - ואז הכיש בבת אחת, כשהוא אינו מאפשר למערכת היריבה זמן ללמוד, והגשים את חלומו, שהוא הסיוט שלנו. עלינו לחלום את הסיוט של היריב - ולהתנפל עליו כנחש במרווחים שלא יאפשרו לו שיקום. את כל שלושת עקרונות ה-עָה יש להחליף ברגל נחשית אחת: ההפתעה.
בתפיסת הנחש, ההפתעה איננה אופציה, או אמצעי להשגת מטרה, אלא היא המטרה עצמה - אין אופציה לפעול שלא דרך הפתעה. במצב הנוכחי היה עלינו להסכים לעסקת שבויים כוללת ומשפילה עד אחרון האסירים, ואז להמתין לרגע הנכון ולהכות בהפתעה מוחלטת ביריב (וזהו הטיפול הנכון גם בצפון). להבליג ולא להיגרר למעגלי תגובות ו-"הרתעה" וחיכוך אלא לחכות בסבלנות אין קץ ולנשוך בכוח את השפתיים ולהידרך כקפיץ, ואז להכיש ביוזמתנו - זהו נחש הברזל. המעבר כל שנה-שנתיים-אולי-שלוש מאפס למאה ברגע אחד, שמחסל את המערכת היריבה. זו כל התורה כולה. לא איזו המשגה רעיונית או תובנה המצליחה להסתגל דרך פלא לעולם משתנה, אלא פעולה מעצבת יצירתית וחלומית שהאויב אפילו לא דמיין, בזמן שהוא ישן והכי פחות מוכן, ולנו הכי מתאים. תורת הביטחון נשחטה, ויש להחליפה בתורת חוסר ביטחון - כל פרסי נחש ארסי. כוונות הן דבר חמקמק - צריך לשלול יכולות. הדרך למנוע הפתעה אינה התרעה והרתעה - אלא הפתעה נגדית, שוב ושוב. פתאומית לעד, עת ברחוב לוחם - עיניו בך הלומות.
מבחינה ארגונית, המשמעות היא סוף הסגידה הישראלית למודיעין, לְדעת, לאפיסטמולוגיה - חטא הדעת הישראלי. את אתוס המודיעין יש להחליף באתוס חדש - התכנון, ואת גילוי סודות הצד השני - ביצירת סוד פנימי. לא נבואה והתראה וחיזוי עתידות - אלא חלום. במקום למידה חיצונית את האויב באגף המודיעין - צריך להתרכז באגף התכנון, במרכז הלמידה הפנימית, ולהפנות אליו את מיטב המוחות, המשאבים, היוקרה החברתית והכוח הארגוני. להמשיג נכון את השינוי הבסיסי טרם אסון, כמעט בזמן אמת? זוהי דרישה לא אנושית, צבי, ובוודאי מצבא, שהוא צב מחשבתי. אך לפעול, ודווקא בגדול? אפילו נחש יכול. מי שלא מפתיע - מופתע. ההשחתה הישראלית הכללית הבטיחה ששקט זמני יועדף תמיד על אי נוחות זמנית ותשלום מחירים בהווה לטובת העתיד. החלימה ארוכת הטווח הוחלפה בעונג רגעי, עד הסבב הבא. התקווה בת שנתיים - להיות תינוק בארצנו. עד שההשחתה הפכה לשחיטה (של תינוקות). והיית אך שמח - ונטבחת בחגך.
היכן טעו אסטרטגים צה"ליים מבריקים כמו עומר דנק או צבי לניר? לא ב-"הפתעה בסיסית", אלא בעצם הסטינג הבסיסי. בניאו-קאנטיאניות, שבה הכיוון העיקרי הוא מעולם התופעות אל קטגוריות התבונה. בתפיסה הדומיננטית של האסטרטגיה כ
סביבה אסטרטגית (משתנה), אליה מגיבים (בשיקול דעת כמובן, או בשינוי דעת, כלומר: בתיווך עולם הדעת). הטעות: תגובתיות. כמו סופרים ש-"מגיבים" למציאות/למצב/סוגייה-חדשותית-בוערת ורודפים אחרי רלוונטיות, כי הם בהגדרה מפגרים (אחרי האירועים), במקום להבין את מהות האסטרטגיה (והספרות!) כתווך יצירתי - שבו אנחנו יוצרים מציאות. הרעיון היעלוני של הכרעה סיזיפית בתודעה כתוצאה סופית מפספס את יצירת הלם התודעה דווקא כתוצאה ראשונה, כראש הנחש - ליצור את ההפתעה הבסיסית בעצמך: מחלום למציאות חדשה. בום!
אם כך: לא הכרעה בתודעה, אלא בתת מודע, במעבר מאורב לאויב. ממלכת הזוחלים מתקיימת בעולם התת-סיפי, החומק, מתחת לָדעת, ולכן היא לא עמדה שצריך להחזיק, והיא יודעת גם לסגת ולהתקפל מבלי לאבד את אינסטינקט הארס. את העמידה הרעועה על רגלי ההתרעה, ההרתעה וההכרעה - שאולי הספיקו (בערך) מול הערבים - יש להחליף בעקרונות פרסיים, נחשיים: אריבה, הפתעה ועורמה. והנחש היה ערום מכל חיית השדה. מי אמר שחשיבה בדימויים היא פחות יעילה אסטרטגית מחשיבה "רציונלית" של ראשים מדברים? איך רוצים תמונת ניצחון אם לא יודעים לצייר? חמאס צייר לנו את פורנו התופת שלנו בעזרת מצלמות גו-פרו בדימויים מהדהדים והופכי קרביים, היורדים עד תהומות הנפש הישראלית, ומתי אנחנו אחזנו במכחול?
איך נחש היה יכול למשל לטפל מהשורש בסוגיית האסירים ומשוואת החטיפות של שני העשורים האחרונים? לאפס בהזדמנות הראשונה האפשרית צד אחד במשוואה: לחכות למכת ההכשה הבאה היזומה מטעמו (תמיד בחשיכה, בלילה), ובאותו חצי הלילה גם לעצור במיטתם את כל פעילי החמאס בגדה, להגדירו כארגון נאצי, ותחת סעיף עשיית דין בנאצים ועוזריהם להוציא להורג בפתאומיות ובסוד (שדליפתו והפנמתו הדרגתית להחריד, ללא אירוע) את כל האסירים כולם בהמתת חסד בידי אזרח שמשפחתו נרצחה ומפזר את אפרם בים, כך שחמאס יהפוך מכאן והלאה לארגון במחתרת - שעצם ההשתייכות אליו משמעותה עונש מוות, ודיכויו מוחלט. זוהי רק דוגמה אחת אפשרית מבין רבות לחשיבה נחשית - נחש חושב באמצעות תכנון רב תסריטים ודימיון פרטני, דהיינו חלימה, ולא בצורת "תגובה". מטרתו היא להדהים את היריב, לבצע את מה שהוא בלתי נתפס על ידו. אך כיום, התסריט הסביר הוא שמה שיבוצע הוא הבלתי נתפס על ידינו.
הבינה המלאכותית תביא על ישראל אתגרי הסתגלות בטחוניים מאיצים והולכים ורצים וטסים, כאשר נשק ביולוגי אתני הוא המועמד מספר אחת לשואה הבאה, ומודל שפה פתוח יכול להסביר למה (והוא אכן ישָאל). אך גם מול רובוטים שמהירות תגובתם פי מאה מאדם או נחילי רחפנים עצמאים או נקמה גרעינית אחרונה של אייתוללות על סף נפילה לא נוכל להתמודד. לקשת הרגשות שישראל מעוררת היום - עצב, זעם ובושה - ילך ויתווסף גם הפחד. האם ישראל, שקמה בסערה, רק תדרדר לה בהדרגה, כסיפור דעיכה משעמם להיסטוריונים? משלב מסוים, היא יכולה גם ליפול מהצוק. יום כיפורים והתדרדרות לעזאזל.
אך קללת קסנדרה תוודא שלמרות כל החלומות והמאמרים המלומדים - ישראל לא תלמד. ואם היא תלמד - היא תלמד את הלקחים הלא נכונים (כבכיפור). ואם היא תלמד לקחים נכונים - היא לא תיישם אותם. ואם היא תיישם - יהיה מאוחר מדי. בסופו של דבר, לתופעה הנאצית הנצחית - האנטי רציונלית - ישנם סיכויים לא רעים נגד התופעה הישראלית. שואה בהפתעה צריכה להצליח רק פעם אחת. ומה יותר גרוע מלהתכונן למלחמה הקודמת? להתכונן לשואה הקודמת. והרי כל המפעל הציוני הוא התכוננות כזאת, שדווקא מעלה את הסיכון לשואה הבאה, באופן אסוני. אך בבואנו לבכות את הטרגדיה הישראלית - אל נשכח את ההיבריס הממאיר, החֶברה החולה, את כל הפעמים שרימו אותנו, כל הפעמים שרימינו אחרים - ואת כל הגועל נפש.
בשלב הנוכחי, ברור בחכמת הבדיעבד שהציונות היתה טעות, מרגע שלא הגיעה בזמן לרכך את השואה (ולו כן היתה מדינה יהודית בשנות העשרים אפילו, האם לא הייתה מטרה ראשונה של הוורמאכט, שהיה כובש אותה תחילה בקלי קלות ומבצע בה שואה מרוכזת? היטלר היה פולש למדינת היהודים מהים לא הרבה אחרי פולין, והעולם היה משלים עם תאי גזים גם בתל אביב). ואבוי, כבר עברו מספיק עשורים לְפרספרקטיבה בהירה: כל התוצרים הנוכחיים של ישראל - ממדע ותרבות ועד ילדים - הם עלובים להפליא לעומת אותם תוצרים של יהודים בגלות, בקבוצת הביקורת. הניסוי העברי נכשל בענק (אבל תמיד יהיה לנו ביאליק!). הוא התבסס על הון אנושי שנצבר לא כאן, בשיטת הלוואה וחיסכון לכיסוי הקרחת, עד שירידת הדורות חשפה את ערוות הארץ.
ומעל לכל זה, בעולם מתרחש ברגע זה סיפור עצום, דרמטי וגורלי פי מאה מעזה, והוא הסיפור של הבינה המלאכותית - האם באמת נרצה שהסיפור שלנו יהיה ביבי? האם העליבות אינה מעליבה אותנו? המסקנה מכל זה ליהודי הפרטי היא ברורה - חכמה יהודית עתיקה - לקחת את הרגליים ולרדת מהארץ אוכלת יושביה. עבדים משלו בנו - פורק אין מידם. ומי הבטיח תיקון? כי אם מאוס מאסתנו - קצפת עלינו עד מאוד.