האם תיתכן מיניות ללא חטא? תנועת #מי_טו מכוננת מחדש את רעיון החטא במיניות המחולנת

ימי הביניים חוזרים - וזו התפתחות חיובית. החילוניות מעולם לא נפטרה מהתשתית הדתית שבבסיסה, והכישלון לעשות זאת בתחום המיני עלה לנו בסבל רב ומיותר

אדם וחוה - פרנץ פון שטוק  (מקור)

טענה ידועה של אינטלקטואלים דתיים כנגד תנועת החילון היא שהחילון איננו "אמיתי" אלא מסווה לרעיונות דתיים סמויים, ולפיכך המסכה החילונית היא בהכרח מרודדת, חקיינית ואף פרוורטית ונלעגת לעומת המקור. כך למשל, רעיון קדושת האמנות במערב נולד מתפקידה בדת הנוצרית, ומשנותקה האמנות מכור מחצבתה שמרה בתחילה על הילת הקדושה שלה בפרקטיקות סגידה שונות, כמו ביחס לאמן עצמו כאל "קדוש" ובמקדשים המיוחדים לדת זו - הלא הם המוזיאונים. מבקר התרבות הדתי-שמרני יטען שמתחת למסווה החילוני הועתקה הסטרוקטורה הדתית, אך עם הזמן היא הפכה לסטרוקטורה ריקה ומנותקת, שתוצאותיה אמנות לא אותנטית, חסרת עומק ורצינות, וממוסחרת יותר מכל ממסד דתי מסואב.

הגנאולוגיה הדתית תזהה לא פעם את הפסיכולוגיה כאידיאולוגיה דתית שהתפתחה בבסיס החילוניות המערבית ותראה בה תחליף דהוי לדת אמיתית. פרויד יתפס כגרסה מודרנית ושרלטנית של פאולוס או מוחמד - פופוליזטור של תפיסות דתיות שמקורן ביהדות החסידית של משפחתו, המשווק מיתוס מומצא להמונים. הצדיק המסייע לזיווג בין האל לשכינה מוחלף בתינוק המקנא במיניות של אבא עם אמא, כאשר בגרסה החילונית הוא כמובן מורד באב (שהוא מקור החוק). אך מכיוון שמדובר במיתוס פרוורטי ושרירותי הוא לא מחזיק מעמד כמו המיתוסים הקדומים. הרעיון החילוני של הנפש - שמהר מאוד התרדדה למוח - יראה שטחי ולא מספק לעומת המעמקים שבהם נוגעת הדת בטיפולה בנשמה וברוח. ואילו הטיפול הפסיכולוגי החילוני יבוקר כמתדרדר לנרקיסיזם ילדותי וקרבני - תחליף עלוב לווידוי, לעמידה מול האל או לפנייה לכתבי הקודש העשירים באיכויות ספרותיות ורוחניות.

ביקורת דתית זאת של התרבות תראה גם בתנועות החילוניות החשובות ביותר של ימינו, כמו התנועה לשמירת כדור הארץ, מימד דתי-משיחי כוזב, שעונה על הצורך באפוקליפסה תוך סובלימציה דתית שקופה. החילוניות המירה את הפחד מהגיהנום בפחד מהתחממות כדור הארץ, ואת הרצון להגיע לגן עדן בשאיפה הירוקה לשמור איכות הסביבה ואיזון אקולוגי. בראייה זו, כל המגמה הסביבתית בתרבות היא גירסה מחולנת של המיתוס של גן העדן האבוד, שעונה על תשתית רליגיוזית בסיסית הנמצאת בתוך כל אדם - גם החילוני ביותר.

מכיוון זה של ביקורת התרבות נראית #מי_טו כתנועה נוספת של כישלון החילון. יתכן שהפרויקט התרבותי החילוני הגדול ביותר במאה העשרים, בעקבות המהפכה המינית, מהפכת הפמיניזם ומהפכת הלהט"ב, היה לכונן מיניות שאין בה מושג דומיננטי של חטא. רעיון האשמה הוקע כמדכא מיניות בריאה ועונג מיני, המוסר המיני נתפס כרעיון מזיק ופרימיטיבי שנגזר עליו לעבור מהעולם, ואפילו בגידה לא נתפסה עוד כחטא. כתוצאה, המיניות המחולנת והמשוחררת היתה מקור משיכה מרכזי של העולם החילוני המערבי ושל התעמולה שלו למול העולם הדתי ותרבויות שמרניות ברחבי הגלובוס.

בעולם שבו היצר זהה לטוב, קשה לנו לתפוס את הזיהוי הכמעט מובן מאליו בעבר של המיניות עם יצר הרע. איזו מין תפיסת עצמי מפוצלת נוצרה כשמין היה פיתוי דמוני מצד אחד, ונחשק מצד שני? יתכן שזהו המקור לפיצול בין הגוף לנפש שאפיין את התפיסה הימי-ביניימית. האם כיום אנחנו עוד חשים את עצמנו כמורכבים משתי ישויות נפרדות - נפש וגוף? אם התשובה היא שלילית, יתכן שבעקבות השחרור מהאשמה על העונג הגופני גם תפיסת העצמי שלנו השתנתה עד כדי כך שבעיות פילוסופיות שנחשבו נצחיות כמו הבעיה הפסיכופיזית איבדו מעוקצן.

תנועת #מי_טו מלמדת אותנו שהפיצול בין רוע מיני לבין טוב מיני עומד כנראה בתשתית הנפש האנושית, ולא רק במקרי קיצון פרוורטיים ואלימים או בתרבויות נחשלות, אלא גם במיניות הרגילה והנורמטיבית שחווים בני אדם בעולם המערבי המחולן, וביחסים היומיומיים ביותר בין המינים בחברה שלנו. היא מכוננת מושג חטא מיני חדש ודומיננטי, שכמו מושגי החטא המיניים הקודמים הוא נוכח בכל רחבי המיניות, וגורר טקסים פולחניים של אשמה, הוקעה, וידוי, נידוי, חילול, קורבנות, הזדככות בעזרת דיבור, נפילת קדושים ופיתוי של תמימים, ושאר תפיסות דתיות ואפילו ימי-בינימיות. האם זה מפתיע אותנו שהחטא המיני הוא נפוץ כמעט כמו המיניות עצמה? שחינוך מיני כולל בתוכו התמודדות עם היצר? שהרוע טמון במיניות לא פחות מאשר הטוב? הרי זו הייתה התובנה הבסיסית ותחושת המציאות של העולם הקדם מודרני. והאם נלמד לחקות מן העולם הדתי גם פרקטיקות אחרות הנוגעות לחטא - כמו כפרה וחזרה בתשובה?