הפוליטיקה של המוסר (ג'): ממוסר הכוונות ומוסר התכליות אל מוסר האמצעים

מבוא תיאורטי לאתיקה חדשה, שנחלצת מהפרדוקסים המאפיינים את הדיון הפוליטי בין זמננו. המוסר בימינו פשט את הרגל והפך לגורם שלילי בקבלת ההחלטות - ולכן לא מוסרי. לפיכך יש צורך בפרדיגמה אחרת, שרואה בלמידה את המעשה המוסרי - ובפרט בלמידה האמפירית-מדעית, כמקבילה למוסר ההלכתי של לימוד התורה. כבר כיום חשיבה זו יכולה לשמש כמורה דרך שלילי: לזהות את צורות החשיבה המוסרניות ההרסניות, ולנקות את המוסר מהמטאפיזיקה הדתית המזיקה שפשטה בו - גם ובעיקר בצורתו החילונית לכאורה

דרך האמצע: התייחס לכל כאמצעי ולא כתכלית  (מקור)

מוסר הכוונות מוביל לאינספור כשלים פנימיים (גם להיטלר ולקומוניזם היו כוונות טובות - רק האמצעים היו גיהנום), ואילו מוסר המטרות סובל לא פעם מריקנות ומעגליות של הגדרותיו, או מקשיחות יתר שלהן. למעשה, ניתן לאפיין באופן גס תורות מוסר לפי שלושת הזמנים היסודיים שמאחוריהן, שמקבילים לחלוקה המשפטית הקלאסית של כוונה, מטרה ואמצעים. ישנן תורות ששופטות מעשה לפי מה שמטרים אותו - לפניו. למשל: מוסר הכוונות הקנטיאני, או תורות המדגישות את הרצון - כמו שופנהאואר והבודהיזם, או הלב - כמו בנצרות, או הידיעה המוסרית האפלטונית, או המידות. כל אלה באים לפני המעשה וכגורמים לו. לעומתן, ישנן תורות ששופטות את מוסריותו של מעשה לפי מה שבא אחריו, כמו התועלתנות, מוסר המטרות, התכלית האריסטוטלית, הפרגמטיזם, המקיאבליזם, או אידיאולוגיות משיחיות שונות שמשעבדות אליהן כל מעשה, ובפרט כלכליות (סוציאליזם וקפיטליזם). אך כיום, ישנו צורך דחוף בחיזוק פרדיגמה מוסרית מסוג שלישי: מוסר האמצעים.

"מוסר האמצעים" היא מעין פילוסופיה של המוסר שטוענת שמוסריות מעשה נמדדת לפי האמצעים, ורק האמצעים קובעים אם המעשה טוב או רע - והיא רחוקה מהחשיבה המוסרית הנפוצה בימינו. תורות אמצעים מוכרות הן השמרנות, הדאואיזם ודרך האמצע. בחשיבה כזאת, הדרך והמתודה הן החשובות, ואילו הכוונות והמטרות הן טריביאליות, אם בכלל קיימות (כי בסוג החשיבה הזה תיתכן גם פעולה שנקבעת רק באמצעות האמצעים, ללא מטרות או כוונות, כמו הפעולה האסתטית והאמנותית). מוסר האמצעים האמפירי הוא תורת מוסר שבה שאלת הכוונות והמטרות נתפסת כשאלה טריביאלית ומעגלית - להיטיב - ואין רואים בה קריטריון להבחנה מוסרית (היטלר רצה להיטיב!). לעומתה, שאלת האמצעים, היא השאלה הקריטית, והיא למשל תבחין בין קפיטליזם וקומוניזם. אם האמצעי מוכח - המעשה מוסרי, ואם הוא מוכח כשגוי או איננו מוכח - המעשה לא מוסרי. ובמידה ואין אמצעי מוכח - הרי שצריך לפעול מתוך מתודה מוכחת, וזו תהיה הפעולה המוסרית והטובה, ואילו פעולה לפי מתודה מוכחת כשגויה או לא מוכחת - היא הרוע.



הגישה האמפירית איננה ריקה - דווקא כי היא מבוססת על ניסיון אמפירי. מבחינה אמפירית, המתודה המדעית היא המתודה המצליחה והמוכחת ביותר בתולדות האנושות (יותר מהקפיטליזם התעשייתי, שהוא צעיר ממנה, וידע לא מעט משברים וקריסות). לכן כדי להיטיב, למשל להוסיף בריאות, עושר ואושר, תרבות וחכמה (שאלת הכוונות נתפסת כילדותית. מי לא רוצה להיטיב? ואם קיים כזה פסיכופת - אף מוסר לא יעצור אותו), יש לפעול לפי האמצעים המוכחים. שאלת הכוונות והמטרות נתפסת כמין הסחת דעת רעיונית, שעיכבה את החשיבה המוסרית והשאירה אותה תמיד תקועה בנקודת המוצא שלה (שהיא נקודת הפתיחה או הסיום של המעשה המוסרי). במקום נקודות ההתחלה והסיום - יש לעסוק באמצע.

ויכוח מוסרי מניח מראש את שותפות הכוונות והמטרות, והוא ויכוח על האמצעים, או ליתר דיוק מאבק הוכחה אמפירי (כמו במדע!) על כך שאמצעים אלו או אחרים הם יעילים. בפרדיגמה זאת אין שום משמעות לסברות כרס לא מוכחות, ופעולה ללא בסיס ניסויי מוצק - במובן המדעי - היא פעולה בלתי מוסרית, חסרת הצדקה - ורעה. במקרה שלא קיים ניסוי כזה, ויש לפעול מייד, הרי שיש לפעול בצורת נסיינות מדעית, דהיינו לפי מתודה מוכחת. ובמקרה שהמתודה המדעית לא עוזרת, יש לפעול לפי המתודה הכי מוכחת האפשרית, למשל: אלגוריתם למידה, למידה אבולוציונית, שמרנות, חכמת ההמונים, או אפילו קפיטליזם ודמוקרטיה (שתי מתודות מאוד גרועות - מלבד כל המתודות האחרות שנוסו בקנה מידה כזה).

אם נדמיין עתיד שבו יהיה ניתן להוכיח בצורה מתמטית, או אפילו חישובית - למשל באמצעות סימולציית מחשב - מהו האמצעי הנכון, הרי שהמעשה המוסרי ביותר יהיה לפעול לפי המתודה המתמטית, או החישובית, ולא המדעית. למעשה, אם בינה מלאכותית תהיה מתודה יותר מוכחת מבינתינו אנו - הרי שהטוב יהיה לשמוע לעצותיה, והרע יהיה להתעלם מעצותיה. בדיוק כמו בתקופה בה האדם עמד בפני מצב שבו האל טוען שהוא מבין יותר ממנו מה טוב לו, ולכן יש לשמוע לעצותיו. כלומר, מוסר האמצעים האמפירי היא תורה היסטוריציסטית, ומה שהיה מוסרי ונכון בה בעבר איננו בהכרח כזה בהווה - וזאת מעצם טבעה כתורה אמפירית, שבה הראיות מצטברות. בשנת 1000 לפני הספירה לא היו ראיות ליעילות ונכונות המתודה המדעית, ואילו כיום, אפילו בעולם הדתי לא מקובל לטעון להוכחה לנכונות הדת - אלא לאמונה בה.

הדאונטולוגיה, אגב, בניגוד ליומרתה, איננה מוסר אמצעים במובן לעיל, כפי שההלכה איננה. מי שרואה את המעשה עצמו כבעל משמעות מוסרית, איננו מתעניין בו כאמצעי, אלא הופך אותו עצמו למטרה, או לנקודת המוצא. מוסר האמצעים מסתכל תמיד על המעשה כדרך וכמתודה, כלומר לא כשלעצמו. קאנט עצמו הוא מקרה מסובך במובן הזה, כי הגותו מכילה כמה הגדרות מוסריות שונות (שהוא כמובן טוען לזהותן), שכל אחת נופלת בקטגוריה אחרת בטקסונומיה המשולשת לעיל. על כל פנים, אם נסתכל היסטורית ואמפירית על כשלים מוסריים, נגלה שרק לעיתים רחוקות הם נובעים מכוונות רעות או ממטרות רעות, ואלו המקרים שהכי קל לזהות כלא מוסריים ולהימנע מהם. הרוב המוחלט של הכשלים בפעולת בני אדם - בכל סדר גודל, היסטורי או אישי - נובעים מבחירת אמצעים לא נכונים.



תורת מוסר שרוצה להיות רלוונטית למעשיהם בפועל של בני אדם, חייבת לרכז 99% מכוחה בשאלה איך מוצאים אמצעים נכונים ומוכחים, ומהן המתודות לכך, ואת ה-1% הנותרים יש להשאיר לדיון פילוסופי בהגדרות מופשטות של מטרות ומניעים. כיום, המצב הוא הפוך בחשיבה המוסרית, ולכן היא לכודה תמיד בהצבעה על עוול ובביקורתיות, ובתחרות קורבנית בין עוולות שונות (דהיינו מטרות מוסריות שונות. יש שיזעקו את כאב הנכים, ויש שיתמחו - כן, ב-ח' - בכאב הנשים, וכו', ויש שיתמכו בכולם, כי זה הכי מוסרי וקל). לחילופין היא לכודה במוסר הכוונות, דהיינו בניסיון לחנך, להבנות את השיח, ושאר כיוונים שהבעיה בהם שהם אינם אמצעים יעילים, ולפעמים משיגים ההפך ממטרתם. ובמה הדיון המוסרי עוסק בצורה החובבנית ביותר? בבחירת דרכים ומתודות נכונות.

מעתה אמור: לא רק שהמטרה לא מקדשת את האמצעים, אלא שהיא מחלנת אותם. היא מכפיפה אותם לבדיקה אמפירית. החשיבה המוסרית של מקור המוסר, שבא לפני המעשה, הביאה לרעיון של צו האל, והחשיבה של התכלית שבאה אחרי המעשה הביאה לרעיון השכר ועונש בעולם הבא והמשיחיות. ההתמדה של סטרוקטורות אלו במוסר החילוני מביאות לדומיננטיות ולפופולאריות של מוסר הכוונות ומוסר התכליות, והגיע הזמן להשתחרר מהן. אפילו הברירה והתעדוף בין מטרות מוסריות שונות (או אפילו סותרות) איננה צריכה להיפתר ברמת הכוונות והמטרות, אלא ברמת האמצעים, למשל במציאת אמצעים שבהן הסתירה העקרונית לא מתממשת בפועל (לדוגמא מעקף או התחכמות או אמצעי יצירתי בכיוון שלישי), או לחילופין בהעדפה העולה מתוך האמצעים עצמם. למשל, אם כיום קיימים אמצעים יעילים לעזרה לנשים ולא לשחורים, הרי שיש לעזור לנשים ולא לשחורים כרגע, בלי שנצטרך לשקול האם הנשים חשובות מהשחורים. הרי יתכן שיש מטרות מוסריות ביותר, למשל חיי נצח, ואנו איננו פועלים בכיוונם כי עוד לא בשלו האמצעים. אם כבר, האמצעים הזמינים, המוכחים והיעילים - הם המקדשים את המטרות.



במוסר מוטה אמצעים (MOM - Means Oriented Morality), למחקר ולניסוי ולבחינת האמצעים יש ערך מוסרי עליון, ובכלל זה למחקר המדעי - כחזית המוסר. חזית זו מבססת אמצעים מוסריים - ומייצרת את המעשה המוסרי, שהוא תוצאה של האמצעי, ולא של הכוונה או התכלית. למשל, אם יש קונצנזוס בקהילת המחקר בכלכלה לגבי אמצעים מסויימים - הרי שיש ליישם אותם לפני פנייה לאמצעים פחות מוכחים, וחזית המחקר המוסרי היא ההגעה לשאלות שבהן אין ידע מספק לגבי האמצעים הנכונים, ובהן יש להתקדם באמצעות ניסויים. פעולה במערכות מורכבות ללא ניסוי, ועל סמך סברות כרס ואינטואיציות או תיאוריות שמבוססות על "ההיגיון של ההמון", שבהן מתמחים פוליטיקאים, היא פעולה לא מוסרית. הכשל המוסרי הנפוץ של זמננו הוא כשל ההצדקה האידיאולוגית במקום ההצדקה האמפירית.

אם נידרש להקצנה קנטיאנית, מה שקובע את הקריטריון המוסרי הוא לא מידת ההצלחה הספציפית של המעשה ותוצאותיו, וגם לא הכוונה מאחוריו, אלא נכונות המתודה. מי שתוצאת המעשה שלו טובה במקרה או במזל, כמו מי שהציל אדם בטעות - לא עשה מעשה מוסרי. מי שהתכוון לטוב אבל פעל על סמך סברתו ויוהרתו האישית תוך התעלמות מידע אמפירי לגבי התוצאות, כמו מי שנתן צדקה בצורתה הנאיבית במקום בצורתה האפקטיבית - עשה מעשה לא מוסרי. לעומת זאת מי שפעל לפי מתודה מוכחת וידע אמפירי והתוצאה היתה רעה - עשה מעשה מוסרי, והמעשה המוסרי הבא הנדרש ממנו יהיה מחקר לשיפור המתודה, על סמך הפידבק החדש - כלומר מדובר במוסר לומד.

כך נפתר הפרדוקס המוסרי של ריצוף הדרך לגיהנום. הכוונות הטובות שמובילות לגיהנום - הן רעות. כשל הכוונות הטובות, הכשל המוסרי האנושי המרכזי של ימינו, שמחליף את ההיבריס בהיסטוריה המודרנית - זוכה לטיפול שורש במוסר שבו הדרך והמתודה חשובות מהתייפייפות הכוונות ונמלצות המטרות. ההתהדרות בערכים ובאידיאלים, הצביעות וההטפה הכרוכות בה, והתחרות על ההון המוסרי - כל אלו מגמות חולות שצומחות ממוסר מוטה כוונות - בניגוד לתחרות על האמצעים היעילים. הבעיה עם הפוליטיקלי קורקט היא שהוא אמצעי ריקני ולא יעיל של השקעת אנרגיה, ביחס לחלופות מוכחות בהרבה, ולכן איננו מוסרי.

במוסר מוטה אמצעים יש הרבה פחות נודניקים, מחנכים מטעם עצמם, ומטיפי פייסבוק - והרבה יותר מנתחי נתונים, מדענים, כלכלנים, חוקרי מדעי החברה, סטטיסטיקאים, וגרפים. הדיון הענייני - הוא תמיד דיון אמפירי. העיסוק המוסרי ביותר בעולם זה לא להיות עו"סית או פעיל חברתי או אפילו פילנתרופ אלא חוקר ומדען. לכן, המוסר אינו אורתוגונלי לאינטליגנציה, כפי שהורגלנו להאמין. וזה הדבר שהקופים הכי פחות רוצים לשמוע, כי הוא הכי פוגע בגאוותם המוסרית - כדי להיות אדם במעלה מוסרית גבוהה לא צריך ש-"הלב שלך יהיה במקום הנכון", או להיות צדקן, אלא חובה להיות, כתנאי מקדים, חכם. אידיאל "המופת המוסרי" קשור הדוקות לאידיאל ה-"חכם" וה-"חכמה". וזו כבר חכמה עתיקה מאוד - וחתרנית באמת.