מדוע לגיטימי לבחור ראש ממשלה לפי יופיו החיצוני?

ביבי הוא תנועת אוונגרד שמאתגרת את האסתטיקה של החברה הישראלית ומעמידה אותה מול בחירה חריפה בין נורמות אסתטיות יהודיות לנורמות נוצריות-אירופאיות

ראש ממשלה עתידי  (מקור)

יום אחד איילת שקד תהיה ראש הממשלה. מדוע הנבואה הזאת כל כך נפוצה? מדוע קשה כל כך לבוחרים בכל רחבי העולם להתעלם מהמראה החיצוני של מועמדים, מגנץ ועד להילרי קלינטון, שהוא מהמנבאים הטובים ביותר לזכייה בבחירות? האם יתכן שהבחירה לפי התרשמות ראשונית ממראה המועמדים מוצדקת יותר מכפי שנראה במבט ראשון?

חשיבותה של האסתטיקה בעולם הפוליטי הייתה מוכרת עוד מהעת העתיקה. כבר המקרא מציין לטובה - ובאופן חריג לגברים - את חזותם החיצונית של שאול, דוד ושניים מבניו כקריטריון לבחירה בהם, בבחינת "מלך ביופיו תחזינה עיניך", וזאת בניגוד לגיבורים מקראיים מרכזיים אחרים כמו האבות או הנביאים. המחויבות האסתטית של שליטים, מהעת העתיקה ועד לחצרות המלכים באירופה, העניקה לנו את מיטב יצירות האמנות והארכיטקטורה בתרבות האנושית - ולא פעם היה זה עיקר מפעלם. מה מחליף זאת בתרבות הפוליטית המודרנית?

אם נעשה דה-קונסטרוקציה של הפוליטיקה מנקודת מבט אסתטית נוכל להגיע לטענה הבאה: הפוליטיקה היא בעיקרה שאלה של סגנון. ראש המדינה קובע במידה לא מבוטלת את האסתטיקה של המדינה, לעתים יותר מאשר את המדיניות עצמה, שהיא לא פעם מדיניות מוסדית של מערכות ענק שהוא יותר מייצג מאשר שולט בהן. גם כשאין לו הרבה כוח ביצוע עדיין יש לו כוח אסתטי משמעותי, ולכן הוא נבחר פעמים רבות מסיבות אסתטיות וגם מודח מסיבות כאלה. לביבי, לשרון, לבן גוריון, לרבין ולבגין - לכל אחד מהם סגנון אסתטי עקבי משלו אותו השרה על הציבוריות הישראלית (לעומתי, תחבולני, ממלכתי, ישיר ופומפוזי - בהתאמה). ואילו מנהיגים שגרמו לבוחריהם לחוות כשל אסתטי - כמו אולמרט, ברק ופרס - מודחים ונזנחים על ידי בוחריהם שלהם ומשלמים על כך מחיר יקר בהרבה מאשר על שגיאות במדיניות.

ברק, למשל, ייצג את האסתטיקה של האינטלקט המדויק, את היופי שבמבצע מודיעיני מתוחכם של סיירת מטכ"ל, הרכבת שעונים שווייצריים ונגינה בפסנתר, וכשנחשף במערומיו נזנח כמבצע שכשל או שעון שהתקלקל. מוסכמה ידועה גורסת שכאשר מנהיג הופך לנלעג זהו סופו הפוליטי - יותר מאשר אם היה אחראי למלחמה. לכן אין זה מופרך לבחור ראש ממשלה על פי הפנים שלו, ההדר שלו והארומה האסתטית שהוא מביא עמו. הרי מנהיגים הם מהדמויות הנצפות והמוכרות ביותר בעין הציבורית, פריט הריהוט המרכזי בסלון של הדמוקרטיה, ויכולתם להציג מה שעד אתמול היה דבר כיעור כדבר נאה ומקובל היא מהמפורסמות. בעידן הפייסבוק ראש הממשלה הוא תמונת הפרופיל של המדינה.

המחלוקת חסרת התקדים סביב דמותו של ביבי צומחת בעיקר מאסתטיקות מנוגדות תהומית ולא מפערי מדיניות משמעותיים. לשמאל ביבי נראה כשולט בצורה מכוערת, כהפרעה אסתטית חמורה ומעוררת קבס בעצם קיומו במרכז העין הציבורית, שמשלבת קיטש מניפולטיבי זול עם רעש צורמני בלתי פוסק. לעומת זאת הימין מזדהה עם סגנונו, שניתן לראות בו גלגול פוסטמודרני מעודכן וחצוף של ההדר הביתרי בגרסת הפייסבוק, בתוספת ראליזם בלתי מתנצל. לכן מבחינה אסתטית ביבי הוא תנועת אוונגרד שמאתגרת את האסתטיקה של החברה. תנועה כזו לפעמים מצליחה להביא לשינוי טעם אסתטי ולפעמים נזכרת כקוריוז נלעג, אך אין ספק שהוא מפלג את החברה מבחינה אסתטית הרבה יותר ממנהיגים קודמים שניסו לקלוע לאסתטיקה המקובלת בשכבות רחבות בחברה.

המאבק של ביבי במערכת החוק הוא מאבק חשוב בהרבה ממאבק פרסונלי או משפטי, ובניגוד אליהם הוא טרם הוכרע, כי הוא מאבק על הטעם הטוב הישראלי. האם אסתטיקה שמכפיפה את האמצעים למטרה היא נאה או מכוערת? האם דווקא הנכלוליות והתכמנות הישראלית הן אסתטיות או שמא הנורמות האירופאיות - להן הוא לועג ושחיסולן הוא עיקר מפעלו האסתטי - הן האסתטיקה אליה שואפת ישראל? האם אנו מזדהים עם האסתטיקה היהודית - הבלגן, הזיעה, הגוועלד והפלפול - או עם אסתטיקה נוצרית?

הכינוי יפה נפש הוא ביטוי מפתח במניפסט האוונגרד הביביסטי. הבחירה בדוגמנים כמו גנץ ולפיד היא לפיכך חזרה לאסתטיקה המוכרת של הישראלי היפה, ומכאן כוח משיכתם בעידן ביבי - הרצון לחזור למרכז האסתטי ולטעם הקלסי של הישראליות. השאיפה למרכז נובעת משאיפה לסימטריה אחרי שבירת הנורמות והצורה הדווקאית הביביסטית. אם רבין ייצג את דלות החומר הצברית, בן גוריון את הברוטליזם של הקמת המדינה ובגין את האקספרסיוניזם הלאומני של מחוות גדולות - כל אלה מגמות אסתטיות מודרניסטיות - ביבי מייצג אסתטיקה פוסטמודרנית. אסתטיקה זו מתאפיינת בשעטנז בין מגמות סותרות כמו כוחניות וקורבניות או הומור ועלבון, מעברים חדים בין גדול וקטן - ממדינאות בינלאומית לעיסוק אובססיבי בזוטות, וברגישות יוצאת דופן לדימוי התקשורתי.

רגישות זו מובילה אמנם את ביבי למפלתו, אך כלל לא ברור שהתוספת שלה ליצירת האמנות שהיא חייו הפוליטיים לא תחזק דווקא את דמותו מהבחינה האסתטית - ולדורות. במיוחד אם יצליח לגרום למשבר חוקתי ולבלגן חסר תקדים מול מערכת החוק - הביטוי המזוקק לנורמות של המכובדות בהן הוא מורד - תהיה הסתבכות קולוסלית זו שיא מפעלו האסתטי של קעקוע האירופאיות מתוך הישראליות, כהמשך למפעל שלילת הגלות הבן-גוריוני, ויצירת תרבות שהגדרת היפה שלה היא החוצפה - ועל כך גאוותה, בין בהייטק ובין ביחסים הבינלאומיים. מורשת זו תיחקק בעומק התרבות - כי עצם יצירת התקדים לחסר התקדים היא ההישג הנדרש שלה, בדיוק כמו באמנות הפוסטמודרנית.

ומה עם איילת שקד? היא כבר מייצגת אסתטיקה עתידנית אפשרית אחרת למדינת ישראל. זוהי אסתטיקה של נשיות קרה, כוחנית ויעילה. השילוב של רובוטיות חסרת הבעה עם סימטריה עגלגלה וחלקה, קווים נקיים וגימור מושלם הוא מאפיין של גאדג'טים רבים השואפים לייצר חוויה של "עוצמה רכה". זוהי עוצמה נשית שמתבטאת ביעילות ואלגנטיות המנגידות אותה לכוח הגברי הגס, ומבדלת מכשירים "חכמים" מהמכונות ה-"חזקות" של המהפכה התעשייתית הקודמת. אסתטיקה פוליטית-טכנולוגית כזאת, אם תסחוף בעתיד את הטעם הגלובאלי, יכולה להתבטא בעליית דור חדש של מנהיגות צעירות ויפות במיוחד, שלעומתן המנהיגים הנוכחיים יראו כשואב אבק מול אייפון.

עליית טיפוס המנהיגה-הדוגמנית, אם תתממש, תציג את התנועה הפמיניסטית באור היסטורי אירוני חריף. דווקא ההישג האולטימטיבי של טיפוס נשים לצמרת סולם הכוח יהיה כרוך בעמידה בסטנדרטים גבוהים להפליא של יופי נשי, בהתאם להיגיון האסתטי של המדיה הדיגיטלית ששואפת לדימוי מעוצב מושלם. בניגוד לנהייה הישראלית הנוכחית אחרי מרכז אסתטי וסימטרי - "לא ימין ולא שמאל" - שהיא מגמה אסתטית ריאקציונית במהותה המנסה לחזור ל"ישראל היפה", שקד מציעה לנו אסתטיקה פוליטית עתידנית, שלעומתה גם האסתטיקה הפוסט-מודרניסטית הביביסטית כבר מיושנת. זוהי "אסתטיקת הייטק" נקייה ומעודכנת עמה יכולים להזדהות רוב מוחלט של הישראלים. ולכן יום אחד היא תהיה ראש ממשלה.

* גירסה ערוכה של המאמר פורסמה בערוץ 7 ובהארץ.