האם הטאבו המיני הבא הוא טאבו על מין בין הורים?

השינויים הסוציולוגיים והרפואיים יפרידו בין שתי הפונקציות שחיבורן ההיסטורי היה מוסד המשפחה: מין והורות. זה יהיה סופה האמיתי של הפטריארכיה

אושר ההורות - ז'אן בולנד  (מקור)

האם הדרך הטבעית שבה אנו מביאים ילדים תיראה לדורות הבאים כחוסר אחריות משווע? לאן מובילות אותנו התמורות המפליגות במבנה המשפחה וביחסים בין המינים? האם תצוץ פרדיגמה חדשה שתחליף את המשפחה הגרעינית, המבנה החברתי האחרון ששרד פחות או יותר מאז תקופת האבן? לאיזו צורת יחסים יציבה יכולים להוביל אותנו הפמיניזם והמהפכה המינית?

נדמה שאין חולק על כך שהתא המשפחתי נמצא במשבר העמוק בתולדותיו, מה שמרמז על שינוי פרדיגמתי שלו שעומד בפתח. סופו של התהליך ההיסטורי של פירוק של כל המסגרות החברתיות - מהשבט, לקהילה, לחמולה, למשפחה המורחבת - הולך ומתקרב במהירות לפיצוח האטום של החברה: התא המשפחתי. זמן מחצית החיים של משפחה גרעינית - המועד שעד אליו מחצית מהמשפחות מתפרקות - הולך ומתקצר. במצב מעורער כזה של היחלשות הדבק החברתי תיתכן תופעה הידועה בשם מעבר פאזה, המתרחשת במהירות כשמספיק קשרים נחלשים כמו במעבר הפתאומי בין מצבי צבירה: ממוצק לנוזל או מנוזל לגז. אז תיווצר צורה חדשה בה יוכלו להסתדר מחדש החלקיקים החברתיים - הורים, ילדים, גברים, נשים - כשהם משוחררים מקשרים כובלים כמו מוסד הנישואין, והחברה כולה תעבור למצב צבירה תקדימי בהיסטוריה האנושית.

נדמה ששני כוחות בסיסיים מנוגדים פועלים כיום בעצמה על החלקיקים האנושיים שמרכיבים את המרקם החברתי שלנו: 1) ילדים זקוקים ליציבות. 2) קשרים זוגיים (רומנטיים ומיניים) הם חסרי יציבות. איזו קונסטלציה יכולה ליישב בין כוחות אלה הקורעים אנשים ומשפחות לגזרים כמעשה שגרה?

למעשה הקונסטלציה היציבה היחידה שיכולה לשלב ביניהם, שאיננה מנסה לחזור לסידור האנכרוניסטי - שהצלחתו מוטלת בספק באקלים הפסיכולוגי הנוכחי - שבו אחד מהכוחות מצליח לדכא ולגבור על חברו, היא הפרדה דיכוטומית בין הורות למין. בהפרדה כזאת, שאולי תעוגן גם במוסכמה חברתית, בחוק האישי או אפילו בטאבו חברתי, הורים יגיעו לתפיסה חדשה של אחריותם כלפי ילדיהם. האחריות החדשה תיגזר מההבנה שזהו עוול גדול להוליד ילדים לתוך מערכת בלתי יציבה אמפירית כמו זוגיות רומנטית, שהבחירה בבן זוג כפרטנר מיני מתנגשת לעתים חזיתית עם קריטריוני הבחירה בשותף מתאים להורות, ושעדיף להימנע מראש ומלכתחילה מלקשור בין שתי הפונקציות הנפרדות כיום לחלוטין הללו - מאז שהטכנולוגיה מאפשרת הפריה מלאכותית. כך, מהפכת טכנולוגיית ההפריה תוכל לעשות להורות מה שמהפכת הגלולה עשתה למיניות - ותשלים את מהפכת ההפרדה בין הורות למין.

הניתוק המוחלט בין מין לבין הולדה מונע גם מהתפתחויות רפואיות. יתכן שהדורות הבאים יסתכלו בחלחלה על חוסר האחריות הגנומית של עשיית ילדים בצורה טבעית כפי שאנו מסתכלים על הריון ללא אולטרה-סאונד ובדיקות רפואיות. כיום, כ3% מאוכלוסיית הילדים סובלת מפגיעה גנטית ניכרת (מפיגור דרך אוטיזם ומחלות נפש ועד לשלל תסמונות גנטיות) ושיעורים ניכרים בהרבה סובלים משלל בעיות בעלות בסיס גנטי (מהפרעות אישיות, קשב ודיכאון ועד נטייה למחלות קשות בבגרות). בנוסף, אנו עדים לירידה מהירה של עשרות אחוזים באיכות וספירת הזרע של גברים בעולם המערבי, עד כדי איום עתידי על פוריות הגבר הטבעית, ולעומתה עלייה מתמדת בגיל הכניסה להיריון אצל נשים. כל זאת, במקביל לתופעות בלתי מוסברות כיום למדע כמו השערורייה של האוטיזם - גידול דרמטי תוך עשורים ספורים של שני סדרי גודל בתפוצתה של תסמונת, שבניגוד למשל למחלות נפש, אין לה תיעוד בהיסטוריה התרבותית האנושית ויתכן שהיא תופעה חדשה. כל אלה ישפיעו בוודאי על הפיכתו של האבחון הגנטי הטרום השרשתי בהפריה מלאכותית לנורמה חברתית ורפואית - שתחליף את יחסי המין כדרך המקובלת להבאת ילדים.

אך יתכן ששובר השוויון לניתוק בין מין להולדה ינבע בכלל מהתפתחויות בעולם השלישי - ולא הראשון. לא רחוק היום שבו ניתן יהיה להשביח גנטית ילדים ולבחור תכונות רצויות במידה הולכת ופוחתת של סיכון ועלות כספית. האם ניתן יהיה למנוע מעשירי סין, למשל, או ארצות אחרות בעלות תרבות לא מערבית, לבצע השבחה כזאת? והאם עשירי המערב יסכימו להישאר מאחור, כשהילדים הסיניים (לדוגמה) הם בעלי יתרון גנטי עליהם? המירוץ הגנטי הוא בלתי נמנע. לא ניתן יהיה לשלוט בכל מעבדה גנטית ברחבי העולם ולא ניתן יהיה להעלים ילדים שנוצרו מהשבחה כזאת והם יהפכו לחלק מהחברה. לכן סביר שהעידן שבו ילדים מגיעים לעולם כתוצאה מיחסי מין עומד בפני קיצו, והדבר ישתלב להפליא גם במגמות הסוציולוגיות שאליהן מובילים הפמיניזם והמהפכה המינית.

כיצד תיראה בפועל חברה כזאת? סביר להניח שאחת התמורות הגדולות של זמננו - המעבר של אינספור מבנים חברתיים ותפיסתיים ממבנה היררכי למבנה רשתי - תשפיע גם על מבנה המשפחה. במצב שבו הזוגיות מתחלפת בהתאם לרצונות הלב, אך כל ילד נוצר בהסכמה מודעת ומקובעת בין שני פרטנרים לגידולו, יתכן שמבנה חברתי נפוץ יהיה מגוון של בני זוג, במקביל או לאורך החיים, ולעומת זאת מספר בודד של פרטנרים להבאת ילדים משותפת. מבנה נפוץ אפשרי נוסף יהיה אולי ילד שיש לו הורה חוקי אחד שנעזר בתרומת זרע או ביצית. כל זאת, ללא תלות כלשהי בנטייה המינית, מה שינרמל את כל הנטיות המיניות בתוך מרקם החברה בעצם ההפרדה בין מיניות להורות.

השינוי במבנה ההורות ישנה מהיסוד גם את האחאות. האחים הנורמטיביים יהיו האחים החורגים, והמשפחות ידמו יותר לרשתות של קשרים מאשר עץ משפחה, מה שיהווה את סופה האמתי של הפטריארכיה. בחירת הפרטנר להורות תזכיר אולי דווקא תקופות קודמות ותדמה יותר מכול לשידוך - החלטה רציונלית קרה לגבי תכונות המיועד, שתהיה בוודאי מוצלחת יותר מהנישואים הרומנטיים (המצאה חדשה למדי במונחים היסטוריים ומלאת סתירות פנימיות במונחים פסיכולוגיים).

גם שינויים טכנולוגיים בניידות האישית ובתקשורת הבין-אישית יהפכו לראליים מבנים חברתיים שכיום הם מסורבלים טכנית ותאפשר סידורי חיים שהיום הם כמעט בלתי אפשריים. הרכב האוטונומי יוכל להסיע ילדים בין הורים ומסגרות ללא צורך בהורים, המציאות הרבודה תיצור תקשורת ממרחק באיכות של תקשורת בין-אישית באותו חדר, והעבודה הווירטואלית מהבית תאפשר גמישות חסרת תקדים במיקום הגאוגרפי של בני אנוש. לבסוף, לא יובן כלל מדוע התעקשו דורות קודמים לקשור באופן טרגי ומגוחך כאחד בין שני תחומים סותרים כל כך: הורות ומיניות. חכמת הדורות ואינספור יצירות דרמטיות מלמדות שזהו מתכון לאסונות רגשיים, אם של הורים ואם של ילדים, ולכן כמו שקרה עם יחסי מין בתוך המשפחה - יתגבש בהדרגה טאבו חברתי על יחסי מין בין הורים.

לפרדיגמת הדיכוטומיה בין מיניות להורות יש בוודאי יתרונות רבים, אך ביחסים בין בני אנוש אין פתרונות מושלמים. מה תעשה חברה שבה מין בין הורים הוא טאבו - אם יקרה וזוג הורים יתאהבו אחד בשני?