בחירות הכלום נגד השום-דבר: שני המועמדים הגלותיים מוכיחים שהפסיביות היהודית ניצחה סופית את האקטיביות הציונית

חלופה לבחירות הדמוקרטיות שמבוססת על אלגוריתם למידה עמוקה תייצר בחירה איכותית בהרבה מזו הקיימת, ומסוגלת להציל את הדמוקרטיה מעצמה. לקראת שיטת בחירות המבוססת על ארכיטקטורה חדשה ועמוקה

מה הסיכוי שטראמפ היה נבחר בדמוקרטיה עמוקה?  (מקור)

הבחירות לוועד הקהילה היהודית בארץ הקודש (המתיימר להיקרא ממשלת ישראל) הן בין שתי גישות יהודיות קלאסיות לאנטישמיות: הגישה הפסיבית הרועשת, שמפצה על חוסר המעש שלה בצעקות גוועלד, ולעומתה הגישה הפסיבית השקטה, שמנסה לא להרגיז את הפריץ ומעדיפה לא להתעמת אפילו מילולית עם הגויים. מתמודדים בהן שני מועמדים אינטליגנטיים ורבי ניסיון שמה שמאפיין אותם (בניגוד לכל ראשי הממשלה שלפניהם, מלבד גולדה ושמיר) זו קבלת החלטות פסיבית, חסרת יוזמה ותגובתית, מתוך זהירות והססנות מופלגת, שלא באה לעשות מהפכות אלא דווקא לשמור על הסדר הקיים.

מצד אחד, בהמשך למורשת הרטורית של בגין וז'בוטינסקי יש לנו מועמד שנואם גבוהה גבוהה, באופן לעומתי ודווקאי וקורבני, ומדברר את הנרטיב היהודי המתריס לעומת העולם, אך לא עושה כלום. מן הצד השני, בהתאם למורשת תנועת העבודה, המנסה "להסתדר" בשקט עם הגויים ולהמשיך את הקיום היהודי באמצעות הסכמות שבשתיקה וירידה מתחת לרדאר, ניצב מועמד נגדי שמתבלט בחוסר התבלטותו וחוסר נחרצותו, ובנה סביבו 3 חישוקאים שיבטיחו (למי שהיה ספק) שלא יעשה דבר.

לאחר כישלון כל היוזמות של חמשת ראשי הממשלה הציוניים האחרונים (רבין, פרס, ברק, שרון, אולמרט), הקהילה היהודית בישראל איבדה את אמונה ביכולתה לעצב את גורלה ברמה המדינתית, ופנתה לאינסטינקט היהודי הקלאסי המנסה להסתדר כל פעם עוד יום במצב מאוים תמידית. הפחד המרכזי מגנץ, בניגוד לנתניהו שכבר הוכיח את עצמו כמשמר המצב הקיים, היא שבכל זאת אולי טמון בו איזה רצון ציוני לשנות. הפחד המרכזי מנתניהו הוא שלמרות גיליונו המוכח בתחום חוסר הביצוע, אולי בכל זאת יגרר לאיזו עשייה כשגבו כנגד הקיר, ולו נגד בית המשפט.

הרצון הקולקטיבי היהודי מסתכם במילה אחת: כלום. במצב של חוסר ודאות "שב (על הכסא) ואל תעשה - עדיף". לואו ריסק - לואו גיין. באופן מפתיע רק לכאורה, מורשת הגלות של גולדה ושמיר ניצחה את מורשת הציונות של בן גוריון ובגין. היהודים לא מחפשים מנהיגים שיעשו היסטוריה אלא מנהיגים שינציחו את הקיום היהודי מחוץ להיסטוריה. בכך, אגב, העם היהודי מתואם להפליא עם העם הפלסטיני: שניהם שואפים לקיום נצחי מחוץ להיסטוריה הריאלית.

ניתן לטעון שהתגובה ההישרדותית היהודית הזאת היא אחת התגובות הבוגרות ביותר של עמים ברחבי תבל למשבר הדמוקרטיה העולמי. לא יהיה פה טראמפ ישראלי שיזרע כאוס, וכל המועמדים שלנו בעלי אייקיו גבוה וראייה מערכתית. מן הצד השני, מוטב כבר כעת להתנסות באופן זהיר ומדוד באלטרנטיבות חדשות לדמוקרטיה, שהטכנולוגיה מאפשרת לראשונה בהיסטוריה, בזמן שהדמוקרטיה הולכת ודועכת כשיטת שלטון יעילה. באין לנו שום רצון להידמות לשיטות פופוליסטיות או דיקטטוריות פשטניות, עלינו לשאוב השראה ממערכות קבלת החלטות מורכבות אחרות בטבע, ובראש ובראשונה מפאר היצירה שלו בתחום - המוח. ובאין הבנה טובה של פעולת המוח ברמה הגבוהה, ניתן להשתמש דווקא בתובנות שהמדע הסיק בעשורים האחרונים לגבי הרמה הנמוכה של פעילות המוח - ולהתחיל לישמם ברמה החברתית, הקהילתית, ולבסוף (לאחר התאמות וצבירת ניסיון) ברמה המדינתית.

אין ספק שהמוח פועל בצורה שונה לחלוטין מדיקטטורה: אין נוירון או קבוצת נוירונים בודדים שמקבלת החלטות, או שעומדת בראש איזו פירמידה היררכית. מצד שני, אין ספק שהמוח פועל בצורה שונה לחלוטין מדמוקרטיה: אין אף הצבעה של כלל הנוירונים שיוצרת החלטה, ואין שום שקלול שלהם שמתבסס על רוב פשוט ושיוויוני. המוח פועל בצורת ביניים בין שתי אלטרנטיבות קיצוניות אלו של ביזור קיצוני וריכוז קיצוני, ובין הצבעה שוויונית לאנטי-שוויונית: המנגנון שלו הוא רוב משוקלל. בנוסף, הארכיטקטורה של שיקלול הנוירונים במוח איננה עצית ואנכית מלמעלה-למטה, כמו בדיקטטורה הביורוקרטית המודרנית. היא גם איננה ארכיטקטורה שטוחה הפרוסה במאוזן, כמו בשקלול הדמוקרטי. היא עובדת בדרך שלישית, שבעצם משלבת את שתי הארכיטקטורות: מדובר בארכיטקטורה עמוקה.

ארכיטקטורה עמוקה מתאפיינת בשכבות הצבעה רבות, שבה כל שכבה משקללת את ההצבעה של השכבה הקודמת. זוהי הארכיטקטורה שעומדת מאחורי מהפכת הלמידה העמוקה בתחום הבינה המלאכותית, ונכון להיום זהו אלגוריתם קבלת ההחלטות המשוכלל ביותר הידוע לאנושות. היכולת שלו ללמוד בנסיבות מגוונות עולה משמעותית על פני כל אלגוריתם מוכר אחר, ומכיוון שיכולת הלמידה של מערכת מדינתית היא המשתנה הקריטי ביותר להצלחתה בסביבה משתנה במהירות מואצת - יש צורך קריטי בהטמעת התובנות העולות ממנו במבנה הפוליטי (ואולי גם במבנה השווקים, הפירמות המסחריות ומערכות ענק חשובות אחרות). בהשראת הארכיטקטורה העמוקה, ניתן להציע שלטון נציגים מרובה שכבות-ענק:

פעם בארבע שנים, בוחר כל אזרח (מתוך עשרה מיליון) אזרח אחר שהוא סומך על שיקול דעתו במערכת אלקטרונית מבוססת בלוקצ'יין (לשמירת הפרטיות ולמניעת זיופים). זה יכול להיות אבא שלו, הפרופסור שלו, מישהו מוערך בעבודה, או הרב שלו. לאחר מכן, מאה אלף האזרחים הנבחרים (כלומר כל אזרח נבחר זקוק לבערך מאה תומכים) בוחרים פעם בשנתיים אלף נציגים נבחרים מתוכם לפרלמנט. פעם בשנה, בוחרים אלף האזרחים הנבחרים בפרלמנט עשרה נבחרים מתוכם לתפקידי עשרת שרי הממשלה השונים ובכללם ראש הממשלה. האם מערכת זאת תעבוד יותר טוב מהשיטה הדמוקרטית הנוכחית?

קשה לדעת. ההיכרות האינטימית יותר עם המועמדים, והרמה האישית הגבוהה יותר של הבוחרים בכל שלב, תחסל כמה ממוראות הבחירה הישירה, הפריימריז והפופוליזם הזול בתקשורת ההמונים. אך כפי שיודע כל מפתח אלגוריתמים, יש להתנסות בכמה תצורות שונות של המערכת על מנת להגיע לתוצאה אופטימלית (קריטריון חשוב הוא איזון בין יציבות לדינמיות. מערכת שמחליפה ראש ממשלה כל שנה איננה טובה. גם כזו שלא מחליפה אותו כבר עשר שנים). אולי יש צורך ביותר שכבות? כנראה (כאן פישטנו את התיאור). אולי יש צורך בכמה המלצות מכל בוחר? סביר. אולי פרקי הזמן האידיאליים הם שונים? בטוח. כל זאת ניתן לקבוע רק בתהליך של ניסוי וטעייה ואופטימיזציה.

אך אם התהליך הזה לא מתחיל, למשל ברשויות המקומיות, או בארגונים אחרים בהם מתנהלים בחירות (כמו ארגוני עובדים, מפלגות וכו'), או אפילו במחקרים אקדמיים ממומנים היטב וסימולציות מרובות משתתפים, לא יהיה לנו מספיק זמן לטייב את השיטה ברגע שהדמוקרטיה תגיע לקריסה אמיתית, והיא בהחלט בדרך לשם. או אז יתכן שנמצא את עצמנו עם מערכות שלטון עוד הרבה פחות אופטימליות. המקובעות של השיטה הדמוקרטית - והפיכתה מאמצעי פרקטי לאידיאולוגיה, אינדוקטרינציה ואורתודוקסיה - היא האיום הגדול ביותר על המערב.

לבסוף, החוק החשוב והמעמיק ביותר לגבי פעילות הנוירונים המוח, כלל הב (ע"ש דונלד הב), הוא כשלעצמו הרעיון היחיד המשמעותי והמבוסס ביותר שהעניק לנו חקר המוח. במערכת אינטלקטואלית סבירה הוא היה צריך להיות נכס צאן ברזל של החשיבה בתחומים מגוונים, ובהשראתו ניתן לדמיין מערכות מורכבות (חברתיות ואחרות) אפקטיביות באמת. הכלל הזה קובע שנוירון שמנבא את פעילות נוירון אחר - הנוירון האחר יקשיב לו יותר בפעם הבאה - ולעומת זאת נוירון שמחקה פעילות נוירון שני - הקשב של הנוירון השני אליו יחלש בפעם הבאה (כי השני הוא זה שמנבא את הראשון).

ניתן רק לדמיין את המשמעויות של יישום כלל זה לשיטה הדמוקרטית: בוחרים שבחרו מועמדים מוצלחים (כלומר שהגיעו בהמשך גבוה בתהליך השכבות) לפני שאחרים בחרו בהם יזכו לשקלול יותר גבוה בבחירות הבאות, בהתאם לחדשנות שבבחירה והצלחתה (למשל, הראשון שזיהה מתוך האוכלוסיה מועמד שזכה אח"כ בראשות הממשלה יהיה שווה קולות רבים של אחרים). ואילו אלה שמצטרפים באיחור אחרי כולם - ישוקללו פחות. כך שמי שהם הראשונים לזהות אנשים מוכשרים ומוצלחים, כיוונים חשובים, רעיונות מבטיחים, איומים מתגברים - הם שיזכו בהמשך להשפעה גדולה יותר מאשר אלה שנסחפים אחרי הזרם והקונצנזוס. מערכת כזאת תביס כל מערכת קבלת החלטות נוכחית, וכל מה שצריך זה ללמוד לקחים ממכונת הלמידה המוצלחת ביותר המוכרת למדע - המוח.