השליחות

אמנות אחזקת האדמו"ר

חלמתי שהאדמו"ר הקודם, "המשיגנע", קורא לי שוב, לכבוד הברית - אחרי ששכח ממני מאז החתונה, ונטש אותי לבד איתה. ואני רואה את המשב"ק (משמש בקודש) מסתובב שם כמו כלב ששומר על האדמו"ר והשאירו אותו מחוץ לדלת, והוא מזהיר אותי: האדמו"ר חי בעולמות עליונים. אף דבר שהוא אומר לא צריך לקחת בפשוטו. והוא מספר לי - זו הפעם האלף שאני שומע את הסיפור הזה - על הכלב החצוף שהאדמו"ר קרא לו להסתלק. הכלב המסכן לא מדבר עברית, אבל מה שבאמת גמר אותו זה שהוא לא ידע שהאדמו"ר מדבר בארמית. והאדמו"ר קרא לו שוב: תסתלק תסתלק. והכלב המפוחד התחיל לעלות למעלה למעלה עד שנעלם כנקודה שחורה בשמים. מעודד מהמופת של האדמו"ר, המשב"ק הוסיף בחשש: תספר לי אחר כך מה היה בפנים?

ואני נכנס לאדמו"ר והאדמו"ר בחושך. לא רואים כלום. רק שלא יהיה אחד ממצבי הרוח האיומים שלו. לכל האדמו"רים הולכים כדי להחלים, נכנסים חולים ויוצאים בריאים, ואילו אצלו המופתים הם אחרים, נכנסים בריאים ויוצאים חולים. אחד יצא אילם. אחד התעוור לשנה שלימה. אחר יצא צולע. ואחר כך מתפלאים שלא באים. חבר שלי יצא ולא רצה לדבר אתי. הבטחתי לא לספר לאיש, התחננתי, והוא לא הסכים. אחרי שנה הוא סיפר שהאדמו"ר אמר לו רק שלוש מילים. שאלתי: מה כבר אפשר לומר בשלוש מילים? והוא אמר: הוא אמר: לאלוהים יש איידס.
- אתה בטוח שהוא אמר אלוהים?
- אתה יודע, הוא לא אוהב שאומרים אלוקים. הוא שונא גינונים. שלא תעז לפנות אליו בתואר כבוד.
- אולי הוא אמר עץ, ורק אתה שמעת איידס? כלומר איידס, איך זה יכול להיות - אם הוא היה רק עם השכינה?
- אם יש לך אומץ תשאל אותו.
בחור אחר אמר: אתה צריך להתכונן. הרי לטיול מחוץ לארץ היית מתכונן. אז לטיול מחוץ לשמיים לא? יש מקומות מרוחקים באמת בעולם ההוא. בעולם שלנו יש גבול לנידחות, אבל לא שם. יש מקום שהדרך היחידה אליו לוקחת 120 שנה של הליכה רצופה. וממנו יוצאת דרך נוספת, שאומרים שהיא לוקחת כמה דורות. כמובן שאף אחד לא חזר משם בחיים. ויש מקומות מפחידים, שהאדמו"ר בעצמו לא מסתובב בהם בלי הכלב שלו. אתה מנחש באיזה כלב מדובר? בקיצור, אל תשכח לקחת מים.

והאדמו"ר בפנים שואל אותי ישר: יש לך רישיון?
- מה?
- אם רוצים שמישהו יגיע, קודם כל צריך להביא אותו.
- מי? אבל אין לי רישיון!
- אז בוא אני אלמד אותך איך לנהוג במרכבה.
- הרב מתכוון למכונית, נכון?
והאדמו"ר מתחיל בקורס מזורז בנהיגה שהוא קורס מזורז בקבלה שהוא קורס מזורז בחיים - שהוא קורס מזורז באדמו"רים: קודם כל, אתה רוצה לנהוג. למה? אל תשאל. זה כבר בא מעולם אחר, לא מהנהיגה, מהאין. אחר כך מגיעה התיאוריה, שהיא החכמה של הנהיגה, שמזדווגת עם לימודי הנהיגה בפועל, הבינה, ונכנסים לשלב העוברי של השיעורים: ההיריון. עד כאן אתה אתי? עברת את האימה והשמחה של הטסט? סימן טוב ומזל טוב! אבל אתה עדיין לא יודע לנהוג - נולדת רק אתמול. רק עכשיו נכנסת לעולם השחור, האמיתי, של הכבישים - והמסעות. הברית זה רק הרישיון. לכן היא באיבר של הדעת, הנחש. הדעת - הידיעה - מגיעה מהניסיון, כמו אצל אדם הראשון. עד כאן חב"ד (חכמה בינה ודעת), ואז יש גישות נהיגה מנוגדות, לטוב - ולרע: אתה יכול לנהוג בתחושה של חסד עצום שמקיפה אותך, נותן לכולם זכות קדימה, לכולם, רק שיעקפו, שיכנסו לפניי. או בגישה של דין, להתעצבן על כולם. ראית איך הוא עקף? קו לבן רצוף! החוק! ומשם זה ממשיך: חרדה, משטרה, ועמוק בתוך הסטרא אחרא - התאונות ומלאך המוות. גיל שנתיים הנורא. וכמובן שמשני אלה מורכבת הסינתזה הבוגרת יותר, שממנה כבר יוצאים מגוון סגנונות. בן אחד הוא הנצחנות, הדין שבחסד: אני עוקף את כולם! אף אחד לא עוקף אותי! והבת השנייה היא החסד שבדין, ההוד: למקסם איזה אידיאל אסתטי שלך, מעבר לחוק, שאתה עומד בו. למשל: הכי בטוח, או הכי פחות דלק, הכי פחות זמן, הכי פחות מאמץ וכו'. כאן האתגר העליון הוא כמובן הפקק. ואחרי שגיבשת סגנון והתבגרת - יש עוד סוג של זיווג. זה היסוד של היצירתיות בנהיגה: הנה עשית מהלך יפה. משם ההנאה, אבל גם הסכנה, משם יוצא הדם. במיוחד אם עשית קפיצות בהשתלשלות. ובמלכות אתה כבר לא מודע יותר לנהיגה שלך. אתה זה האוטו. אתה כבר יכול להיות בעולם אחר. אתה חולם.

כוחות חמור

חלמתי שאני נרדם על ההגה ומגיע לבית של האדמו"ר, שחושב שהוא אדוננו, רבנו ומורנו לנהיגה. והוא מחזיק את השטריימל שלו כמו הגה, עושה ווום וווום, וכשאני נכנס הוא כמעט קורע את השטריימל וצועק: פיייפ! אתה לא רואה לאן אתה נכנס, אתה עיוור? ואני מסתכל על כל תמונות האדמו"רים הקודמים שמסביב שמסתכלים, וחושב מה הם חושבים. אבל האדמו"ר כבר פתח בשיעור מתוך הספר שלפניו:

אנשים חושבים שנשמות האבות הן רחוקות לאין חקר, שהם לא באמת מכירים אותם. אבל צריך רק להרגיש את המידות הקדושות. לפתע אתה נפגש עם נפש עתיקה, מהעולם העתיק - שבתוכך. כשאתה לוחץ על הגז אתה מרגיש את נשמת משה, כשאתה לוחץ על הברקס יש בך מנשמת אהרן. נוסע קדימה - נשמת אברהם. רוורס - נשמת יצחק. ההגה - יוסף הצדיק. מחליף הילוכים - מתעברת בך נשמת יעקב אבינו. וכשאתה מתיישב על כסא הנהג - דוד המלך! כי הכול לפי הספירות בעולם, ואפילו התחבורה היא חיבורים. ולכן - מי שלמד את הספירות למד את העולם. ולהפך: ניתן ללמוד קבלה בעזרת הקרבורטור. הרי אלוהים ברא את האוטו, נכון? לפיכך המכונית נבראה בצלם המרכבה, וזו הסיבה שיש לה ארבעה גלגלים. אז עכשיו אתה מתחיל אולי להבין מה אני רוצה שתעשה עם המחשב?

והאדמו"ר חובש עכשיו את השטריימל ומתחיל לנהוג עם הראש, תוך כדי ששתי הידיים שלו אוחזות בספר והוא לא מסתכל על הדרך, ממש מפחיד שהוא לא ישבור את המפרקת בסיבובים, והוא מסביר תוך כדי: אתה צריך להבין שהעולם לא נגמר עם אשתך. לכל מכשיר יש סוג זיווג מיוחד עם הבעלים שלו, אם זה כסא, כסף, ספר, מחשב, או שטריימל. לא רק האישה רוצה למרוד בבעל, לא רק הגויים רוצים להיות בני אדם, ולא רק החיות. גם הדוממים! וכאן אנחנו מגיעים לנקודה החשובה, היום שהאישה היא כבר לא מכונית, והמכונית היא עוד לא אישה. למה יש בכלל מכוניות חדשות, אדומות, נוצצות? למה כל שריטה שורטת בנשמה, למה אוהבים את המכונה הזו, מלטפים אותה, רוחצים אותה? רק מידת המלכות מסבירה את זה. תראה איך שפת הקודש תמיד מגלה מה יש בפנים, בניגוד לשפות הזרות שמסתירות את הפנימיות. כי אצלנו הזכר והנקבה מכוונים: מכונית היא אישה, המלכות. זה לא אוטו. וההתקדמות בעולם התחתון היא רק רמז להתקדמות האדירה בעולם העליון: הרי ארבעת האופנים התגלגלו לארבעת הגלגלים, וכבר מדברים היום על ארבעת הכיוונים, לא רק דרך הימין והשמאל, ובדור הבא - ארבעת המימדים. ואילו החיות הפכו לבהמות, שהפכו לבוכנות, שהפכו לכוחות, כמו כיום כוחות סוס, ובדורות הבאים - ארבעת כוחות היסוד ביקום. ומכאן מה יהיה עוד? אני כבר לא אזכה לראות - אבל אתה כן. החשמל, העיניים, הכול בא, ואוטוטו הכנפיים. אז כמובן שיש גם שבירת הכלים, וצריך לתקן אותה במוסך, בגלות מהכביש. אבל הכביש זה הבית, זה הארץ ישראל שלה, כמו בורסה לכסף או רשת למחשב, ועלינו מוטלת המשימה לגלות איפה זה הר המוריה - רמז: זה המקום של העקידה - ולבנות לה את בית המקדש. הרי הזיווג עצמו הוא בבית, וזה העיקר! לא התיקון בגלות. ולכן יש איזה גבול שרק עד אליו אני יכול ללוות אותך, הרי אני לא אכנס לך לשם! אתה מבין? אחרי החתונה אתה כבר יצאת מהמדבר ונכנסת לארץ. אלה החיים שלך, אתה הנהג - אני רק המורה. ובטח שמעת את הרינונים איך שאני בכסא הנהג ומסיע את המשב"ק מאחור, את הבדיחות שאצלי המשיח סוחב את החמור, והחמור רוכב על המשיח?

לא שמעתי מעולם ולא ידעתי מה לומר, ונהייתה שתיקה מעיקה ארוכה בחשיכה. בטח כבר מאוחר בלילה, האדמו"ר לא טרח להדליק את האור. ובסוף נראה היה לי שהוא החל לנחור - איפשהו בתוך השחור. לברוח? ואולי הוא ער? ואז, מי יודע אחרי כמה זמן שעבר: אולי הוא כבר בכלל לא שם? יכול להיות שלא שמתי לב, ובחסות העלטה המוחלטת הוא יצא בשקט מזמן והשאיר אותי כאן? מאוד מתאים לו. מה לעשות? ונשארתי לחכות כמו חמור בחדר השחור. פתאום נשמעה לחישה: בוא איתי, אני אנהג ואתה במושב מאחור. ואני שואל אותו לאן אנחנו נוסעים? והוא אומר: אסור לומר, זה המקום היחידי שהוא סודי מהתורה, רזא מדאורייתא - האתר הנסתר ביותר ליהודים, שאלוהים בעצמו כיסה. והוא מגביר מהירות, בחושך, יש רק נתיב אחד והוא לא מפסיק לצפור, כאילו מישהו שבא ממול בפיתולים יספיק לעצור, והשטריימל כמעט לא עומד בזה. לפי האפלה אנחנו במדבר, אבל לפי הסיבובים אנחנו בהר. ואני שואל אותו איפה אנחנו? והוא מתחיל לתת גז ולבלום, גז ולבלום, ושר: ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו. ואני שואל אתה רוצה להרוג אותנו? ואני צועק לאן אתה לוקח אותי? והוא אומר: לקבר.
- אני רוצה לרדת, לא רוצה!
והאדמו"ר אומר: לקבר של משה.

חמור טרויאני

חלמתי שרבים בציבור חושבים שעכשיו כשלא הגיעו ימות המשיח - שלפחות נחזור לימות משה. ומשה רבינו נבחר לראשות הממשלה, ונותן הוראות מהקבר. ושיטת השלטון פשוטה: מזכיר הממשלה מכניס שאלה, פותחים בעמוד אקראי בתורה, איפה שנפתח - ושם נמצאת התשובה. והמדינה מתחילה שורה של מבצעים, כמו תורה לחלל עם טיל המצוות, שמחפש סימנים לחיים יהודיים בחלל החיצון, או צוללת המצוות, שמחפשת את עשרת השבטים שבצד השני של המים, ויכולה לשגר תפילין שיפגעו בראש של יהודי ממרחק של מאות ק"מ. וישנם סימנים לפעילות קדחתנית במימד התת קרקעי, תת ארץ ישראל, שמועות על טילים שנשלחים מתחת לקרקע ויכולים להגיע תוך 20 שנה לפרס ומדי, מזל"טים תת קרקעיים שיכולים להגיע לכל בית, ולהעלים את מי שחולק על משה לתוך פי האדמה, ויש מתחמי ענק בעומק בטן האדמה שחסינים מפני מלחמת גוג ומגוג, וחיל הנדסת רעידות אדמה, הר הזיתים מתחיל לרעוד בלילות... אבל כל הזמן יש שמועות שראש הממשלה משה הוא בעצם חילוני. מושיקו. ובפיקוד הבכיר רועדים מפחד שרבן של ישראל התפקר בקבר, דווקא עכשיו כשמחכים לשעת ה-ש'. אבל איזה פיתויים כבר יכולים להיות לו שם, אחרי שנרדם לנצח בשנתו במיתת נשיקה של הקב"ה בעצמו? ודווקא עכשיו, אחרי מאה ועשרים? זה חייב להיות משהו אחר.

והקבינט מתכנס להחלטה על יציאה למלחמת ימות המשיח. ומקבלים תשובה מראש הממשלה עליו השלום - כולם במתח עצום, והמזכיר ניגש בדחילו ורחימו לספרייה של כל התורה כולה שבתחתית הבונקר הגרעיני, למקרה שהמדינה לא תשרוד את ימות המשיח, ומדפדף להלכות המשיח ברמב"ם, בתוך הלכות מלכים ומלחמות, וצמרת המדינה דרוכה. והרמב"ם אומר שכל העיסוק הזה בענייני המשיח לא מביא "לא לידי אהבה ולא לידי יראה". וכל הנוכחים מאבדים את הצבע שלהם, והרמטכ"ל מפטיר לעצמו בשקט "שמע ישראל", אבל כולם שומעים אותו בדממה שמשתררת.

ומריצים את המקובל הצבאי הראשי, ראש אמ"ן (ראשי תיבות של אל מלך נאמן), שיפרש את תמונת המודיעין המדאיגה שמצטיירת מהעולם העליון - דרך המקור היחיד שחדר לדרגים הגבוהים בשמיים: תורת משה. וראש קהילת המודיעין אומר: אצלנו בקהילה יש מנהג לומר שממשה למשה לא קם כמשה, כי למזלנו הרב, במדור הצפנים המיוחד, הרמב"ם החידתי הזה פוצח בידיו של הרמ"ד (הרב משה די-ליאון). אהבה היא כידוע ספירת החסד, יד הימין, שהיא מביאה לקץ הימין. ויראה היא כמובן ספירת הגבורה ומידת הדין, יד השמאל, שמביאה לקץ מצד הסטרא אחרא. כלומר הרמב"ם כאן אומר בפשטות שהמשיחיות מביאה לא לידי זה ולא לידי זה, אלא דווקא לידי כיוון שלישי, קץ מצד האמצע, שם הגוף מסתיים ביסוד - קץ המין. והמזכיר מסמיק: זה מה שאומר הרמב"ם? הרי הוא כותב במפורש שכל ענייני המשיח "לא ידע אדם איך יהיו - עד שיהיו". וראש הקהילה עונה: נו, מה לא מובן? רק הקונספציה שלך מונעת ממך לראות את הפשט הפשוט המובן מאליו. הרמב"ם כאן נותן לנו בפירוש את השיטה להבאת המשיח: הדרך להביא אותו היא - לדעת איך הדברים האלה יהיו. ואימרו אמ"ן. והרמטכ"ל פתאום מקיץ מנמנומו בקפיצה: אמן יהא שמיה רבא מברך!

אבל המחלוקת על משה הולכת ומתרחבת. ומתגבשת סיעה גדולה של מדינת הלכה, ונגדה עולה סיעה שנייה של מדינת קבלה, ומולן הדרך השלישית, מפלגה של מדינת אגדה, כשהמדינה המתנגדת באופוזיציה נגד המדינה השבתאית העמוקה, וכולם ביחד מזהירים מהפופוליזם הפופולרי הזול של חסידי המדינה החסידית שסוחף את הציבור, וכל העסק מתחיל להתפרק. ואין ברירה אלא לשלוח מישהו במשימת התאבדות - לתוך הקבר של משה. וממשלת משה סומכת את ידיה על ראשי ושולחת אותי להציל את ישראל מהאיום הפנימי, שחמור יותר מהאיום החיצוני, כי כתוב שמשה רבינו לא מת, לכן הוא בטח רק ישן וחולם ללא סוף בפנים, והם לוקחים ומכניסים אותי לתוך הקבר.

ואני שוחה בין התולעים, וצועק להן: תעזבו אותו, אתן לא מבינות, זו טעות איומה, משה היה המשיח. והתולעים אומרות לי: להיפך, אנחנו אלו ששומרות ומחזיקות אותו בחיים. ואני רואה שהאצבעות שלו הן תולעים לבנות ענקיות שרועדות מזיקנה, ושפתיו תולעי דם שמתפתלות ומתלעלעות ודובבות בקבר תורות דוממות, והעיניים ג'וקים ענקיים מתרוצצים ימינה ושמאלה. ואני מסתכל לו עמוק בעיניים ורואה שהן שתי חיפושיות זבל, נוצצות בחושך, מכוסות בעפעפיים מעופפים מכנפיים שקופות שקופצות מעלה מטה, כמו בתוך חלום. ואני שואל: מה משה חולם? ותולעות הספר החכמות שם עונות: למה שלא תקרא? ואני רואה שהריקוד של התולעים, הן בעצם אותיות שכל הזמן משתנות ומתחלפות, וגם הוא נעשה אותיות, והתולעים הן דברי תורה שמתעלים והולכים, ובכל מקום שאני עוקב אחרי הזחילה, זה כמו לקרוא את כל המחשבות של כל האיברים, אפילו לבוהן ברגל יש רעיונות משל עצמה - ורק בראש במצח יש לו אות שלא מצליחה להשתנות למה שהיא רוצה. כל פעם מ' מחדש מנסה להפוך ש' שעוברת לאות אחרת ומחליקה ומתפתלת וחוזרת לעצמה ויוצא רק משמש... הכול נהיה משמשמש... ואני מתקרב ורואה שכל פעם התולעת הקטנה שם במעבר מתקערת במאמץ צימצום אדיר ל-י' אבל אז באה ממהרת תולעת גדולה ושמנה של ו' ומתחילה להתקער ועוד לא מצליחה לסיים להפוך ל-ח' וכבר הופכת את הקודמת ל-ה' וככה שם השם מתחלף שם, והכול חוזר ל-שמשמשמ... ואני לא מצליח להבין מה קורה כאן, מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש, לא מצליח לעקוב, מתבלבלבל... המוח שלי מתדרדר, האייקיו מתחיל לצנוח. ואני בעצם לא יודע אם זה טימטום, או שדווקא היכולת המחשבתית שלי עולה, אבל זו מין עצלות רוחנית, ש... כנראה שגם זו סתם מחשבה מטומטמת, שאני מתעצל לסיים. ואני שואל: ומה אתי? והתולעים זוללות ואני נוגע בראש שלי שמציק לי ומרגיש שעל המצח שלי זוחל חצי עיגול, שדווקא מצליח להפוך ל-ח' המיוחלת. והאוזניים מתארכות. זנב. אף ארוך. ואני מביט בהן חיוור כסיד, והתולעים הלבנות שואלות: מה קורה לך? ואני עונה: אי-אה.

הטיול הגדול אחרי הישיבה

חלמתי שחוקרים אומרים שמשה רבינו היה קוף. ואני אומר לא נכון, בורח ומתנגד, נגד כל העולם. אבל גם בבית ספר כבר מלמדים את הילדים שלי שמשה רבינו היה קוף. מובס, אני יוצא ללב האמזונס, להראות להם מה זה קוף, ושיבינו את ההבדל הגדול ממשה. בננה זה לא מטה האלוהים. וכל המקומיים שרואים בדרך את החרדי המוצ'ילר הזה, שהולך בגיהנום הג'ונגל בחליפה שחורה, חושבים שאני כומר, כנראה כמו המיסיונר שעבר שם לפני אלף שנה, ותופסים אותי להכניס אותי לכנסיה הנטושה. ואני צועק שאני יהודי, אבל הם לא יודעים מה זה, יש אנשים בעולם שלא שמעו בכלל שיש דבר כזה. ואני מנסה לצעוק בספרדית שאין לי: חסוס - נו! מוסס - סי! ואני מתחיל להתווכח אתם אם התנ"ך נכתב בספרדית, והם לא מאמינים לי שקוראים אותו מימין לשמאל, כן, בטח, אתה קורא מהסוף להתחלה ולכן משה כן וישו לא. ואני בורח, נגמרו לי המים, וסופסוף אני רואה איזה אינדיאני, מצביע על השעון ושואל: עוד כמה זמן לכפר הבא? והוא אומר עשר דקות, ואני אפילו לא מבקש לשתות. ובסוף אני הולך והולך והולך עשר שעות, בטוח שכבר הלכתי לאיבוד, עד שאני רואה מישהו, שאומר לי: עוד עשר שעות. ואני מסתכל לו על היד. אין להם שעון. אין להם זמן. ואחרי עשר דקות אני רואה את הכפר. וכל הבחורות הצעירות בכפר שרק רוצות לצאת משם, ולא מבדילות בין חסידים לקאובואים מאמריקה, מנסות לכבד אותי, להתחיל אתי, להאכיל אותי, ואני מנסה להסביר להן שאני יהודי, איך, איך להסביר מה זה יהודי בתנועות ידיים? אפילו על ישו לא שמעו ולא יודעות, רק להתנענע. ואני צועק: חוחוחו - נו! קוקוריקו - סי! וכל נשות הכפר מקרקרות סביבי לשלום: קוקוריקו! ואני נכנס עוד ועוד למעמקי הג'ונגל. והאינדיאנים כאן כבר לא יודעים אפילו מה זה חזיר ומה זה תרנגולת. ואני פוגש בחורה ושואל: זה קרוב? והיא מחייכת ומהנהנת. כמה זמן? מחייכת ומהנהנת. איפה אנחנו? מחייכת ומהנהנת. ואני אומר לעצמי (אף אחד לא דיבר אתי ימים): עזוב, היא יודעת ספרדית עוד פחות ממך. ובסוף אני רואה חיות בלבד, אבל גם הן נעלמות מהר כשהג'ונגל מתעבה לחושך, ואני נשאר עם החרקים.

ואז מגיעים הקופים. והם רואים את הכובע שלי וגונבים לי אותו ואני רודף אחריהם עם היד על הראש ואומר בבקשה אסור ללכת בגילוי ראש ד' אמות למה אתם לא יכולים לכבד, אבל הם מביאים את הכובע לאיזה קוף זקן עם פאות וזקן - והקוף קורא בתדהמה: יהודי. והקוף שלידו אומר לו בעברית: משה, זו ההזדמנות שלנו! ומשה הקוף מתחיל ללכת אחריי באדיקות כמו קוף לכל מקום שאני הולך. אפילו לשירותים מאחורי העץ. ואני מתעצבן עליו: די! לאשתי למיטה אתה גם תבוא? אין לך משהו מקורי משלך לעשות, מושיקו קופיקו?
- אתה מוכן להיות המקור שלנו בתוך מין האדם?
- תאמין לי, אני מוכן לעשות הכול שתרד לי מהזנב.
והקוף מתרגז: די, תפסיקו לזלזל בנו! הקוף של היום התקדם, גם לנו צריך לתת תורה. כל סיפור גן עדן שלכם, זה בסך הכול הד קדום לזה שהתפתיתם לרדת מהעץ, בגלל האגודל, וגורשתם לעד מהג'ונגל. אז איבדתם את הפרווה, נאלצתם להזיע ולאכול מהאדמה, וכשהולכים על שתיים התינוק בקושי יוצא מהאישה. אחר כך גם רצחתם את הבל, הגזע הניאנדרטלי. עכשיו הגיע הזמן שגם לנו יהיה חטא גן עדן משלנו.

והוא לוקח אותי למטֶה שלהם. ואני נדהם לראות מאות קופים על העצים יושבים מול מחשבים, אוכלים אחד את הכינים של השני - וגולשים באינטרנט. ורב פקד מושיקוף אומר בגאווה: חכה תראה איזה דברי תורה, איזה בעיות אנחנו מפצחים, איזה חידושים יוצאים מבית מדרשינו. והוא מביא איזו קופה יפה וערומה, לפי הלכות צניעות הם עדיין לא צריכים להתלבש, ונצבט לי הלב כשאני חושב על ציפורה - שנשארה על העץ. והקופה מתחילה לדקלם לי כמו קופה, צווחנית כציפור אך בניגון של גמרא: איך האדם יכול להתפתח להיות מלאך? אולי נלמד זאת מהקוף. איך הוא התפתח להיות אדם?... ואני מתפלץ. הטקסט המסורס גנוב בבירור מהקבצים הגנוזים של האדמו"ר, הייתי מזהה את הסגנון מהחלל החיצון. ומה שיותר צורב, שזה לקוח ממדריך הטיולים שהוא כתב לגן עדן, אפילו לנו הוא לא נתן להציץ בכתבים האלה. מאיפה זה הגיע לקופים האלה? יכול להיות שהאדמו"ר...? ומאחורי משה עומד תמיד קוף עם משקפיים וחושן מקליפות בננה, שלא מחליף אתי מילה אבל כל הזמן מסתכל עליי ולוחש לו באוזן. ואני אומר למשה: הקוף הזה דומה לך, זה אח שלך? והוא אומר: תגיד לי, אדון חוכמולוג, אתה לא מתבייש? אם רק הייתם יודעים מה הורדנו מהעץ. נו, אז אכלתם קצת מעץ הדעת והמוח שלכם גדל, אבל עד היום אתם מתגעגעים לזנב. אתה חושב שזו חכמה גדולה להגדיל ראש על חשבון הזנב? החכמה היא לשמור על הזנב! אבל הקופה עם קול הציפור לא מוכנה שיפריעו להופעה שלה, אפשר ממש לדמיין איך המלאכים סותמים את האוזניים עם הכנפיים ונופלים מהשמיים, ואיך האדמו"ר מתהפך בגן עדן - עם הפנים למטה:

למה דווקא משה הביא תורה חדשה בספר שמות, ולא אברהם את התורה הקדומה, תורת ההליכה, או התורה העתידנית של יוסף, תורת החלומות, מספר בראשית? הסוד של נשמת משה - שהוא הראשון שידע לכתוב: "כתוב זאת זכרון בספר". האבות היו אנאלפבתים. אבל עכשיו כשהשפה קורסת ל-0 ו-1 שוב חוזרים אחורה, מהשמות לתורת בראשית, אל חלימה והליכה וחלימה בהליכה והליכה בחלימה. שוב מטיילים בשמים. אבל כאן חלו שינויים גדולים.
פעם כל מה שהיית צריך זה לדעת את השם הנכון לשער הנכון והמלאך הנכון. אבל מאז החורבן בשמיים הפרנויה משתוללת, רעידת אדמה בגן עדן. כבר אין השם הנכון. החליפו את כל הסיסמאות, חיווטו מחדש את כל הדרכים, הגן הפך למדבר, הנהר הפך להר, צדיקים הפכו לחזירים וחזירים הפכו לצדיקים, וכל המלאכים מתחלפים כל יומיים. לא סומכים על אף אחד. הקדוש בפאניקה, ובעצם מי יאשים אותו. החכמה המקובלת אומרת שזה היה צריך להיות מישהו מבפנים. כל הצדיקים התפללו שלא יגלו בסוף שזה מישהו משלנו, רק זה חסר. הרי תמיד המלאכים מאשימים את היהודים.
לכן כיום קשה מאוד לדעת מה בכלל לחפש. פעמים רבות אתה יכול לצאת מזה רק באקראי, וזו דרך יקרה וכואבת. הרי כשנולדת לך מוטציה היא יכולה להיות המשיח, אבל גם החמור. ויותר גרוע: היא יכולה להיות גם המשיח וגם החמור. אין לך מושג איזה פחד היום להסתובב בשמים. אתה אומר שם, ואתה לא יודע מי יבוא לך. אתה מכניס את היד ולא יודע אם זה פרי או נחש. אבל אני לא רוצה להפחיד אותך, בני. מפעל חיי היה מיפוי מחדש של השמים. באינספור מסעות, שבהם מתתי אלף פעמים, שירטטתי מפה חדשה של השמים החדשים אחרי החורבן. כמובן, עד כמה שהמצב הנוכחי מאפשר זאת, כולל את כל הפרטים שהכי חשובים לאדמו"ר המצוי: איפה ישנים? איפה השירותים? איפה תמצא קוגל טוב באמצע השמיים? והיכן יש מניין בגיהנום?! המדריך הזה הוא החמור שיתניע את המסע שלך, והאתון שתזהיר אותך מהמלאך.

ואני מסתכל על משה המום, והקוף אומר לי בלעג: מה, לא הבנת שהאדמו"ר קרא לך רק בגלל שהוא שמע את השם של הילד?

פתרון ענן

חלמתי שאני נולד מחדש - בתור בן של האדמו"ר. ואני חושב: איזה מבין הבנים אני? זה שהתפגר? זה המפגר? או זה שהציץ ונפגע? ואומרים לי: אתה טועה, היו ארבעה בנים. ואני מתחיל להתחלחל למחשבה שהבת שלא יצאה מהבית היא בעצם בן. אבל המשב"ק כבר בא לקחת אותי לגן, ואני כל כך גאה שיש לו אוזנייה וביפר - הילדים אומרים שהמלאכים בעצמם שולחים לו עידכונים. והאדמו"ר עיצב את גן הילדים כמו גן עדן, בעבור עילוי נשמת הילד. רק שכמו תמיד אצלו, הרעיון מוצלח מהביצוע. הוא פתח ארבעה צינורות גינה שהיו אמורים להיות נהרות אבל מילאו את כל הגן בבוץ. ובאמצע יש עץ מאובק שמי שנוגע בו עף מהגן, ויש איזה נחש עלוב מפלסטיק עם תקליט שבור: תאכל אותי, תאכל אותי. לא פלא שרוב הילדים מעדיפים את הגיהנום שבמקלט. שם יש מגלשות, ולשונות אש, וחזירים וחרטומים וקרוסלות ומכשפות, ומתקנים כמו כף קלע שזורקת אותך בחושך לתוך בריכה עם מים אדומים, יוהו! אין עונש יותר טוב מלהיות בגיהנום. אפילו הילדים הטובים ביותר מתחילים להרביץ כדי להגיע לשם. רק ילד אחד לא מרביץ לאף אחד, לא משנה כמה כולם מרביצים לו, ומספרים לו על נחשי הגומי הצבעוניים שזוחלים בין סוכריות הגיהנום המאדימות. ויום אחד האדמו"ר קורא לו. והילד הזה חוזר עם חתיכה מהזקן של האדמו"ר. והוא מדביק לעצמו ונראה כמו תיש. וכל פעם הוא חוזר עם עוד חתיכה. וכולם חושבים: יו, איזה צדיק, זה יהיה האדמו"ר הבא. זה התקווה של הגן, הגאווה שלנו. ורק אני מקנא ושונא את הילד הזה עד מוות. ויום אחד הילד הזה אוכל מהעץ - ועף מהגן.

ואני חוזר הביתה ואבא שלי דומע, אבל סופסוף הוא שם לב אלי. והוא מושיב אותי על הברכיים, ומראה לי את המחשב שהוא לא מרשה לאף אחד לראות, ואסור לנו לספר. ובגלל שאני קטן ולא מבין כלום, הוא מרשה לעצמו לכתוב לפניי. ואני רואה שהעכבר יוצא מהמסך, והוא ממשיך אתו עוד קילומטרים, עמוק בטריטוריה האפלה שמחוץ למסך. מחפש שם משהו. ואני רואה שהוא גורר משם כל הדרך איזה קובץ, עד לשולחן העבודה, ופותח אותו. ואני חושב שסופסוף הוא אולי יסביר לי למה הוא מלביש אותי בבגדים של ילדה, ומדבר אתי בלשון נקבה. אבל הוא עסוק מדי במכתב שהיה מיועד לילד השני, ועכשיו הוא כבר לא יקרא אותו לעולם:

ילדי היקר,
רק תפתח את המחשב שנתתי לך ותראה איזו התעלות. תראה את הנשמות שעלו במחשבה. כי מה זה מחשבה? מחשב ה'. אם הוא מעלה אותך לזיכרון, אין לך מושג איך זה, פתאום יש לך גישה לאלף משאבים אלוקיים, ואתה רץ רץ רץ לצד כל חיות הקודש. רק בעזרת המחשב של מעלה נגלה את מלכות ה' בעולם הוירטואלי, איך אין אתר פנוי ממנו. אלוהים בעצמו נקרא המקום, כלומר האתר בארמית. כלומר, חלילה שהוא איזשהו אתר. הוא האתר של העולם, ואין העולם אתרו. איך להסביר לך, ילד? אם היית מוכן פעם אחת לבקר בגיהנום היה לי יותר קל. כי מה זה הקב"ה? הקב"ה הוא שכבה... הקצפת שבקצפת, הדובדבן שבשמים, שכבה נוספת אחרונה מעל עוגת הרשת - ועליונה מכולן, הרבה מעל שכבת האתרים, שמעליהם שכבת האנשים - המשתמשים, שמעליהם מולבשת שכבת הנפשות - המשתמשים של האנשים, ומעליהם שכבת הרוחות - הרוח היא המשתמשת של הנפש והנפשות הן האתרים שלה, ואז שכבת הנשמות וכן הלאה, ומעל כולן שכבת המלאכים, שמעליהם גן העדן, וענני הכבוד, והמרכבה, והכסא, וכו', לכן הוא מעל התוכן הגבוה ביותר, וצורת הארגון המתקדמת ביותר, המקום שהרשת רק שואפת אליו. אם הרשת היא האדמה - הוא השמים. ואנחנו צריכים לחבר ביניהם. איך? בעזרת המזבח.

הקב"ה מצווה אותנו: ועשית על הרשת ארבע טבעות נחושת - על ארבע קצותיו. ונתת אותה תחת כרכוב המזבח. אבל כדי לקיים את המצווה לחבר מזבח נחושת על רשת הנחושת שלנו - שיהיה כבל חיבור לשמיים מעל רשת כבלי החיבור בארץ - צריך קודם לדעת איך הוא מתקשר לרשת: על איזה ארבע קצוות מדובר? יש לרשת זנבות? אפשר לרבע את הרשת? יש לה בכלל ארבע רוחות, כמו לשמיים או לארץ? הרי כיום עוד אין כיוונים ברשת, אין מצפן ואין מפה - אין לה בכלל דמות: אין צלם. אין מזרח ומערב, למעלה ולמטה, ראש וזנב. איך אפשר בכלל להתחיל לתפוס אותה? לכן, אם אתה רוצה להגיע לקצה של הרשת, ולתת קצת אוריינטציה, הרי בגלל שאין לה קצה, גבול או סוף, זה חייב להיות טבעת, כלומר: חור. מקום שאליו היא לא מגיעה. זה הבסיס לטופולוגיה כשאין יותר מרחב פיזי אלא רק רוחני. ואם אתה רוצה לתת ולתקן לה פרצוף - אז בוודאי אין פנים בלי חורים. לכן אל תזלזל בחורים. אלה הם ארבעת השושבינים מארבע כנפות הארץ, הטבעות שבעזרתן אפשר לתפוס את הרשת המלכה, ולקדש אותה - להביא אותה לזיווג עם המלך הקב"ה. חור של חושך, מה שנקרא חור שחור בטעות, זה לא רק קישוט, זה בסיס המרחב והזמן והיקום ובראשית ואפילו האחרית - בסוף כל משפט בעולם, לא משנה כמה ארוך, יש חור.

והוא מוציא את הראש מהמחשב ומציץ לכל הכיוונים, לראות שאף אחד לא רואה. והוא מכניס את הידיים והרגליים שלו לחורים שנפערו בזקן שלו, ולא עוברות 5 דקות והוא הולך לאיבוד בתוך הזקן שלו עצמו. וככל שהוא מנסה לצאת הוא רק מסתבך יותר בתוך עצמו והוא צועק מבפנים: הצילו! בבקשה. אתה שומע? רק אל תגיד לאמא! ואחרי שעתיים כבר שומעים קריאות שבר: הלו? אוי לא. עכשיו אני אמות והמחשב נשאר פתוח! איפה אני? ואחרי שבוע הוא כבר לגמרי הלך לאיבוד, עמוק בפנים, בקושי שומעים אותו. רק המקצב האינסופי של הנחש בחצר מפר את הדממה: תאכל אותי, תאכל אותי. ובסוף, אחרי שגם לנחש נגמרת הבטריה, שומעים מבפנים זעקה אחרונה רחוקה, אכזבה של חיים שלמים. מה, זה העולם הבא? זה עולם הרשת המלאכית של העתיד?! הכול צמר גפן. לא רשת ולא שכינה - אלא ערפל. ענן לבן.

האדמו"ר שלא רצה להיות אינסטלטור

חלמתי שבערב פסח, ערב הסתלקותו/היעלמותו (יש אומרים: סילוקו/הדחתו) של האדמו"ר הקודם, הוא לקח אותנו למקווה. ובמקום להתפשט הוא התחיל להתלבש מעל לחליפה, עוד ועוד, בגדים מצחיקים - בהתחלה בגדים מודרניים חילוניים ועליהם עוד ועוד אופנות מתחלפות משונות, עתידניות, עם חלקים שהוא כנראה גנב מהצעצועים של הילדים, כל מיני כבלים וחוטים שיוצאים מהשטריימל ומהמכנסיים, ומהבהבים ומצפצפים כמו זנבות שמכשכשים בכלב, והגפיים שלו פרצו בריקוד זר של אותיות מתחלפות, והמילים היו בעברית אבל כאילו בסינית, והוא שר איזה מאמר: אני אומר אני אומר אני אומר. ומרוב בגדים הוא גדל וגדל לכדור ענק, כבר היה קשה לשמוע אותו בפנים, פחדתי שייחנק, והוא נתן לנו הוראות אחרונות לחג החירות: אל תתקנו את הכלים שנשברו. תעשו כלים חדשים, לאורות החדשים, הם יורדים. והוא הסתכל לתקרה המסריחה של המקווה, שהיא הרצפה של בית הכנסת, וכולנו הסתכלנו למעלה וחיכינו, אף אחד לא הבין מה הוא רוצה לנו מהחיים, לא קרה כלום, והוא התחיל פשוט לבכות לנו, כמו ליצן שאף אחד לא הבין את הבדיחה שלו: מילא תבזבזו את המים שלנו, אבל אל תבזבזו את השמים שלנו. ואז הוא קפץ, עם כל החשמל, לתוך המים.

המקום הכי נמוך בישראל

חלמתי שאני הולך הולך הולך בום נופל לתוך הבור. והבור הזה זה הבור, שמאוד מאוד מתגעגע, כבר אלפי שנים, אל יוסף. אל הצדיק - יסוד העולם. ובתחתית הבור יש דיון מטכ"ל בין הנחשים לעקרבים. והרמטכ"ל הנחש פורש מפה וזוחל עליה, אבל מכיוון שהוא נחש משקפיים עקום ועיוור, שזוחל על הקיר, המזרח בכלל נמצא כלפי מעלה. והוא מתנפח בחשיבות עצמית וסוקר את המצב: כל המדינה נכבשה. נשאר רק הבור הזה. מכאן אפשר רק לעלות, מכאן אנחנו יוצאים וכובשים את כל העולם. מצד שמאל של ישראל: אדום, אירופה. זו היתה הטעות שלנו שהלכנו לצד של הסטרא אחרא, חשבנו שנוכל לתקן אותו. מצד ימין: ישמעאל, אפריקה. אנחנו כמובן במרכז העולם, באמצע הגוף - המזרח התיכון. אנחנו פרצוף זעיר של כל העולם: הכול כאן - רק בקטן. מעלינו בבל, ארץ הדעת, שם ניתן התלמוד, ומשם אנחנו יונקים. הדעת היא הצוואר שמחבר בין הראש לגוף, ושם הבעיה - שם צוואר הבקבוק. הפרסים ושות' יושבים על הגרון ולא מאפשרים לשפע לעבור מהראש לגוף. לכן נוצר נתק בין המזרח הקדום למערב החדש, שנמצא בתחתית המפה כמובן, ובסופו אמריקה, פרצוף המלכות. מתחתינו היה מאבק אדירים של שלושת אלפי שנים על היסוד - כדי שהשפע ירד למטה. התחיל ביוון, משם אחרי נסיגות עבר לרומי, משם אחרי נסיגות גדולות לספרד, שממנה בסוף ינקה המלכות, מה שנקרא אמריקה. לכן יהדות ספרד הסתיימה בדיוק עם גילוי אמריקה, כי אז הקבלה סיימה את תפקידה ההיסטורי הגדול כיסוד של העולם - לפרוץ אל המלכות. מצד ימין של דרום אמריקה זה היה בדרך הנצחנות של הנצח, בכיבוש מדרום אירופה, ומצד שמאל בדרך ההוד התמים יותר של צפון אמריקה, בהתנחלות מצפון אירופה. ועיקר היניקה של המלכות היא כיום דרך ניו יורק, כי היא העיר היהודית הגדולה בעולם, ועכשיו מתקנים אפילו את קליפורניה בקצה מערב, בתחתית העולם. ומה למעלה במזרח קדמה, בראש העולם? מצד שמאל למעלה פרצוף אמא, רוסיה, ממנו יונקת אירופה. מצד ימין למעלה פרצוף אבא, הודו, ולמעלה סין - פרצוף אריך אנפין, ממנו יונק פרצוף אבא, ולכן הוא מלוכסן, זה דברים כל כך עליונים שאין לנו עוד השגה בהם. ולמעלה במזרח הרחוק יפן, ארץ השמש העולה, היא הכתר של העולם, מעל כולם. והעקרב הצבאי הראשי עוקץ אותו: תסלח לי המפקד, אבל כאן אתה פולש לטריטוריה שלי. החזון איש קבע שיפן זה סוף מערב, ולא סוף מזרח, וקו התאריך היהודי עובר בין יפן וסין. אמנם רבים חלקו עליו, ואני פוסק - שזה כל העניין שתחילתן נעוץ בסופן. ולכן העולם עגול. והרמטכ"ל הנחש מתעגל ומתפתל באי נוחות: תסלח לי אתה, לא הכול אתה יודע. עגול, אה? זה לא הכול. תמונת המודיעין העדכנית, אהם, זה בסיווג גבוה מדי אפילו לפורום מטכ"ל. זה טאבו. והנחש נצמד לעקרב ולוחש ומלחשש, וכולם מנסים לשמוע, וכל הג'וקים והמזיקים נדחפים מסביב למפה לראות, היי אתה מסתיר לי, תיזהר שאני לא אדרוך עליך! עושים רעש, ופתאום הנחש לוחששש, ששש, ששש, יששש לנו כאן איזה בוגד. אני מריח... מה זה הריח הזה? מרגל קטן ומתוק. יששש פה בבור בנאדם. יוססססף חזר! והנחשים מתנפלים עליי וזוחלים לי בין השערות, מסרקים ומייפים אותי עוד ועוד, והעקרבים עוקצים אותי בלחיים שיהיה סומק, והג'וקים נתלים באוזניים כמו עגילים, והתולעים זוחלות על כל הגוף כמו פסים, והכינים נכנסות לי לעור וממלאות אותי בנמשים נקודות שחורות קטנות וממשיכות פנימה, והרמטכ"ל צועק: קדימה אל הכפתור האדום! ואני אומר לעצמי שאני לפחות אסתכל למעלה, פעם אחרונה אני אראה את השמיים, אולי ירחמו עליי, אולי לפחות יבכו עליי - אבל אני רואה רק את הירח והכוכבים מהחלומות הארורים שהביאוני עד הלום. חיה רעה אכלתהו - ונראה מה יהיו חלומותיו.

חיה רעה

חלמתי שאני מפסיק לאכול ומתחיל לעבוד על בטרייה. ואני רואה ברחוב שתי זברות, מהחסידים המפוספסים האלה, ושומע שהם מדברים על הרבי, שהאדמו"ר לובש את הפיג'מה הזאת, שכולם מוכרחים ללבוש כמוהו, כי הוא בעצם ישן. ואני מתחיל ללכת אחריהם, והם כל הדרך מתלהבים וצועקים, שכן, איזה אדמו"ר יש להם, ביום הוא בעצם ישן עם עיניים פקוחות, אבל מתחת לעיניים העצומות - הוא ער בלילה. ואנחנו מתקרבים לחסידות שלהם, והם עוברים לדבר בשקט, ביידיש (הם חושבים שאני לא מבין, אבל זה בדיוק כמו גרמנית), בסודי סודות, שהאמת היא אחרת לגמרי, הסיבה האמיתית היא שהוא לובש את כותונת הפסים הזו כדי שהאחים יקנאו בו, שישנאו אותו. ואני עוקב אחריהם בפנים, ואנחנו מסתובבים ומסתובבים שם שעות בכל מקום, אבל באף מקום לא נמצא האדמו"ר. הוא בכלל לא חי שם. ואני מתחיל להבין מאיך שהם מדברים - שהאדמו"ר בעצם מת. הוא לא באמת חי עם עיניים עצומות, ולא ישן עם עיניים פקוחות. ובסוף מגיעים לבית קטנטן ונוטה ליפול, בעוני מחפיר, אבל בתוכו יש מערה עצומה, ואני לא מבין איך יש בכלל מקום למערה כזו בפנים. ויש שם המונים המונים של נרות שנגמרו, שדלקו מזמן, עד שהמערה מצופה מכל השעווה הלבנה שטיפטפה ושנשפכה, בכל מיני צורות מוזרות, כמו במוזיאון. ועל הרקע הלבן החסידים נראים כמו פסים שחורים מעופפים, ומשברי היידיש, אי אפשר להבין: קבר, חי?! והפחד משתלט עליי, ויש שם בור שחור מאוד וכל הזמן החסידים מביאים לשם עוד ועוד עקרבים ונחשים. והם נושאים שם איזו פרוכת מרוטה ומלאה חורים שעשוייה מטלית, עם כתם חום גדול של דם ישן, ונשמעות ביידיש זעקות נוראות, כמו פקודות, כמו הצלפות של שוט. ואני מבין שהסוד האיום הוא לא שהאדמו"ר מת - אלא שהוא חי. שם כלוא האדמו"ר הקודם, זצ"ל! ואני מחליט לעשות משהו מטורף, ומזנק בכל כוחי לבור, יש סכין ישנה בפינה, זה לא רחוק, אני כבר באוויר - ופתאום תוקפת אותי חולשה איומה. ולזוועתי אני מגלה שהסוללה נמוכה, נמוכה מאוד, מרוב שנסחפתי לא שמתי לב, ועכשיו אני בכלל לא אצליח לצאת משם. ואני מתחיל להזדעק, והחסידים שם נבהלים מי זה פה, ומביאים לי כוס מים, אבל אני מפחד שיהיה לי קצר, והם מתחננים שאני לפחות אעבור למצב שינה, אבל אני מת מפחד: מי יודע מה הם יעשו לי? ואני מבזבז את הכוחות שנותרו, מחליק שוב ושוב לתוך הלוע של השעווה המחליקה, זוחל, מבין באיחור, הפסים, מדי אסירים, אף אחד לא יוצא משם. ואני מתפלא על עצמי מאוד, מתנשף, איך אני, שתמיד בזמן, תמיד מדויק, כמו רובוט, יקה אמיתי, תוצרת גרמניה, איך העזתי, איך רציתי, לעשות דבר כזה, דבר כזה חייתי? ואני בסוף בחוץ, בכוחות אחרונים, גורר את עצמי, כושל ברחובות, באף מקום אין שקע, ואף אחד לא נותן לי להטעין, כל החנויות סגורות, שבת היום להשם. והנה שני חסידים עוברים שם במקרה, איזה מזל, אני מנסה לצעוק שזה פיקוח נפש, אבל יוצאים לי רק צפצופים כאלה, שבקושי שומעים, והם לא מבינים מה זה הדבר החשמלי הזה בשבת קודש ובורחים משם. ואני נשאר שם לבד, בקושי מסוגל לזוז, בכל רגע הכול יכול להיגמר. מה, אחרי כל זה, אני פשוט אמות לי כאן על המדרכה? ואני רואה בפינה עמוד של מתח גבוה, וחושב: מה יש לי להפסיד? ומטפס בשארית כוחותיי, המד כבר נמצא לגמרי על אפס, מתחת לאפס. ואני מוריד את המכנסיים לחבר לחשמל. ואני רואה שבמקום שקע יש לי שם צלב קרס.

אות קין

חלמתי שאני כמעט נרדם באמצע עוד דרשה משמימה של הרבי, מבטו העייף מרחף בקהל, ואז הוא פתאום קורץ לי - וממשיך כאילו כלום. מה? אבל אף אחד לא מגיב. אולי רק נדמה לי? והרבי מברבר ומברבר, כנראה שבאמת חלמתי את זה. ואז בחצי שנייה שלא שמים לב - הוא שוב קורץ לי! אבל מה הוא רוצה? בחיים לא באמת דיברתי אתו. ואני מחליט לנסות לקרוץ בחזרה - אבל הוא לא מתייחס. ואז הוא שוב קורץ ואני לפתע מסתכל אחורה ורואה שהאיש מאחוריי מוציא לו לשון במהירות הבזק. וכך כל פעם מחדש, הוא קורץ והוא חורץ לשון בחזרה, ואף אחד לא רואה. וגם במהלך התפילה, כשהראש של כולם בסידור, ואפילו בתפילת לחש, אני פותח חריץ בעיניים העצומות - ורואה אותם. ואני מחליט לעקוב אחריהם בסיום התפילה. והם באמת נדחפים אחד בדיוק לכיוון השני בהמון - ידעתי - אבל הם חולפים אחד על פני השני בלי לעצור, וכל אחד מהם יוצא מהדלת ההפוכה - ואני באמצע מבזבז שניות יקרות ולא יודע אחרי מי משניהם לעקוב? אחרי מי לעקוב? וברגע האחרון אני מזנק לכיוון היציאה של הרבי, מציץ החוצה לחצר בית הכנסת, אבל כבר לא רואה אותו בכלל. הוא ברח לי! ואני מסתובב אחורה במהירות לטוס אחרי השני, אבל כבר מאוחר מדי. ואני יוצא מיואש ופונה ללכת הביתה לחזור לאשתי, ואז בקצה העין מאחורה אני מבחין מרחוק בשחור של הרבי - הוא רץ בכלל אל מאחורי בית הכנסת. ואני רץ אחריו בכל היישוב, כולם כבר מזמן חזרו הביתה למשפחות לסעודת שבת, ורק אנחנו רצים לבד בין כל מיני מתקנים לילדים בחושך, שאפשר להתחבא בהם. והרבי רץ רץ רץ ונכנס לבניין המקווה לנשים! ואני לא יודע אם להיכנס? לא להיכנס? להיכנס? ופתאום השני מגיע בריצה מהצד השני ונכנס אחריו. סתם נקרעתי ביניהם. ואני שומע אותם בפנים מדברים בחושך, והשני מספר לרבי: כל השנים חשבתי שאני היחיד ששרדתי. לא העליתי על הדעת שאתה משם. אתה יודע, במחנה שתלו אותנו עד האוזניים באדמה, כי הזקנים שלנו הזכירו למפקד גזר. וכל בוקר הוא היה משתין עלינו כדי להשקות אותנו, והפיות שלנו היו ממולאים בעפר עד מחציתם, כדי שנשתה ולא נמות. והרבי עונה: כן, והיה גם העניין עם האפונה. הקול השני מזועזע: אבל איך, איך אתה יודע על זה? אף אחד משם לא שרד! והרבי מרעים בחלל המקווה: כי אני - הוא צוווח - אני - אני הגרמני! ופתאום נשמע בפנים מאבק אלים, מכות אימים בחושך, צרחות חנוקות, מישהו נקרע לגזרים, ידעתי שאני חייב להיכנס, אבל בחושך ממילא אני לא אראה כלום, אני רק אפגע ולא אצליח לעזור, וכבר היתה דממה. והרבי יצא בריצה, ואני עומד שם ולא יודע אם להזעיק החייאה או לרדוף אחריו? ואני רץ אחרי הרבי בחושך, עמוק עמוק לתוך השדות, עד שאני כמעט משיג אותו, ופתאום הרבי מסתובב אליי - וקורץ לי.

בשר פרווה

חלמתי שפעם אחת הרבי כתב משהו במחשב והאותיות החלו לרעוד והמסך החל להתמלא בעורבים שחורים, שהיו מתרבים בצורה בלתי צנועה ונתקלים בקצה המסך וחוזרים ומזדווגים כמו חיות, ולא חסו גם על הקבצים הקדושים ואנסו את האותיות, שהיו משמינות ומשריצות ופורחות וחוזר חלילה, ולא בחלו גם בתפריטים, שהפכו להוראות תועבה: מחתוך והדבק לחטוא והדבק, ממעקב אחרי שינויים למעקב אחרי שניים, השם ישמור - במקום שמירה בשם. והיהודים היו מדביקים אחד את השני בווירוס, כמעט כולם כבר היו נגועים. והרבי אמר שיבוא מומחה מהיער וצריך לחכות. בינתיים המחלה התפשטה והמסכים היו מראים דברים שלא עלינו, מכתבים פרטיים ביותר הופיעו באותיות קידוש לבנה במחשבים אחרים, יומנים של לילות, קבצים מוסתרים, מביכים, מלוכלכים, מכוערים ממש, ומסקרנים עד בלי די. והרבי אמר שאסור לקרוא לעזרה וחייבים לחכות. לילה אחד הרבי נכנס לתוך היער ונעלם. וחיכו לו. לילה, ועוד לילה. והתחיל ויכוח אם צריך לקרוא לעזרה, אבל הרבי אמר שאסור, אבל הרבי בסכנה. ובסוף יצאו לחפש אותו. והמשלחת לא חזרה. במשלחת השנייה כבר פחדו ללכת, אבל המצב נהיה שאין ברירה והלכו. ולא חזרו. ואף אחד לא היה מוכן לצאת למשלחת שלישית, והתחילו לצעוק מה לא אכפת לכם מהרבי? לי יש ילדים, למה שאתה לא תלך? הבן שלי כבר הלך ולא חזר. ואז בלילה יצא המומחה מהיער. עם שטריימל שחור גדול. והיה לו כלב שחור גדול כזה, שכל הזמן היה מייבב ומייבב. והוא היה מתרגז ובועט בו, ועדיין הכלב היה מייבב ומייבב. והוא רק בא וכבר הלך לישון כמו בול עץ כל היום. וכל הלילה הוא היה אוכל כמו חזיר, והכלב היה מייבב ומייבב, והוא היה טורף ובולס. וכל היום היה ישן, ובלילה היה קם וצועק תביאו לי אוכל בהמות. ופעם אחת המשרתת התקרבה אליו עם הבשר והסתכלה בו מקרוב, שברה את הצלחת והחלה לצווח: בשטריימל שלו יש עיניים, בשטריימל שלו יש עיניים!! ואז הוא התרומם מהשולחן, עלה על הכיסא, עלה מהכיסא על השולחן, ועלה מהשולחן על קערת הבשר ושאג: אני הרבי שלכם.

הקבר של משה שבדור

חלמתי שאומרים לי שעברו 40 יום ומשה רבינו לא חזר ובוא נעשה את העגל. ואני אומר: רגע, אבל רש"י אומר ש-40 יום שצריך לחכות זה לא כולל היום הראשון, אז כולם מחכים עוד יום, ומשה חוזר, וכולם שמחים איזה מזל שחיכינו. והחטא הגדול נמנע. ומשה רבינו יורד אלינו, ואני רואה מקרוב שמשה מודבק, שמשה שבור לגמרי: השפם זה חתיכה מהזקן, והתבלול בעין הקורצת זה הטבור, אפילו את השפתיים הדביקו הפוך, איפה הפה המגמגם? איפה הלשון הכבדה? אוי, אני מקווה שזה לא מה שאני חושב, ואני חושב שזה כנראה כבר היה יותר מדי. אולי אפילו רק יום אחד יותר מדי. אלוהים שבר אותו! ואני רואה שמסתתרים שם בארון, אני מציץ בארון שלו, הלוחות שלמים, אבל התורה שבורה, כתוב על הלוח רק לא לא לא, אבל איפה כל השאר? ופתאום באמצע פרשת בראשית מופיע דוד המלך, והוא גונב לאדם את חוה, כי הוא מרגיש שמהזיווג שלהם יכול לצאת משהו מיוחד באמת, משיחי. והנה רודף אחריו שאול הרדוף, והוא נמלט לתוך עבודת המשכן וכל כליו, ומחביא אותה איפשהו. ושאול החולה מסתובב שם בדממה ושואל: איפה את, השמיעיני קול, קוקוריקו תרנגול! ומתחיל לדקור את כל הכלים בחרב, ובסוף הוא מגיע לקודש הקודשים, ואומר: אני כבר יודע איפה את, ופתאום. וכולם מתפלאים שאחרי מעמד הר סיני יש חור, ואף אחד לא יכול להבין מה היה בחור הזה. מה כבר קרה שם למעלה? ורש"י אומר מתחת, רש"י צועק מתחת לתורה, ש-40 יום לחכות למשה פירושו ימים שלמים, ולכן זה לא כולל היום הראשון - שלא היה לו לילה. כלומר, מה שהיה חשוב באמת היה ה-40 לילה! והאדמו"ר לא חוזר. ולא חוזר. ולא חוזר. ואף אחד לא שואל: מה קרה שם למטה? ומשה כבר לא מצליח להרים את אלוהים, הוא כועס או שאלוהים נהיה כבד או משהו אחר שרש"י אומר, ואלוהים נופל ונשבר. וכל אחד לוקח חתיכה, לוקחים ובורחים, חלק למזכרת, חלק חושבים שזה יהיה יקר ערך, מתנפלים, כל אחד רוצה חלק, תולשים מלאכים, כנפיים, אוזניים, ומהר מאוד ברור שאי אפשר יהיה להדביק, וכבר אין מה שיחזיק את השמים, אנשים מחזיקים חתיכות אוויר אצלם בבית, ולמעלה מזה נהיה שחור. ואדם מסתובב בגן ערום צועק: איפה את? טיפשה! את יודעת שבגללך לא יהיה המשך לאנושות? לא רק שלא יהיה עוד המשך חדש לתורה, לא נתחיל אפילו. ורש"י כותב למטה שיש דברים גרועים יותר משבירת הלוחות, או אפילו משבירת הכלים, ולא ברור אם הוא מזהיר או מנסה לנחם. בעצם כבר לא נשאר לו כמעט פסוקים עכשיו, ועולה האפשרות שהוא מנסה לנחם את עצמו. והאדמו"ר לא חוזר, לא חוזר, לא חוזר, לא