לידה

(מקור)

קורס הכנה ללידה

חלמתי שאני חי בחושך. לא יודע שיש משהו שהוא לא חושך, או שיש לו חוץ במרחב או בזמן. חושך חי, שאפשר למשש, ממש לשחות, וימש חושך. ואשתי מעירה אותי מתוך ליבת החושך: תיקח את כל הספרים ה-"קדושים" שלך ותצא עכשיו החוצה. מצידי תישן ברחוב.
- מה באמצע הלילה.
- אני אשבור לך את המחשב. אני יודעת, רק מהמחשב הקדוש שלך אכפת לך.
והיא תופסת לי אותו ומחזיקה מחוץ לחלון ואומרת: אני עוזבת.
- שקט השכנים יראו.
- אחת, שתיים, ש... אתה יודע שאני מסוגלת.
ואני מוותר על הכול: אני מאמין לך! וחוזר לישון כמו מת.
- המחשב שאתה אוהב יותר ממני, אהבת חייך. אפילו אותו אתה לא באמת אוהב, אלא רק נמשך אליו. כמו חולה, כמו שרק אתה מטורף על דברים.
- אז תזרקי אותי איתו. כל הספרים והצעצועים שקנינו לבן שלנו, דווקא עכשיו רגע לפני, למה חזרנו אחורה? כמה שמנסים לצאת איתך מהמעגל, הכול בעיגולים, יום חלום - ויום גיהנום, לילה מלאכית בסדינים - ולילה לִילית בתחתונים, מושכת - ונושכת. היועץ היה קופץ מהחלון.
ואני מתחבק עם הכרית מתחת לשמיכה בלהט ולא רוצה לדעת. ואני חולם על הלב המסכן והעלוב של אשתי, הלב המעוך, המכוער, מעורר הרחמים, מלא בהורמונים ובדאגות ובנקמות ובכאב. לב דחוי ודפוק כזה שהאהבה לא יודעת אותו, אבל הוא הולם והולם ולא יכול להפסיק.
ופתאום היא מתחילה לזרוק את כל הדברים שנתתי לה לזבל, כל התכשיטים שקניתי לה, כל המתנות לפח. ואני קובר את הראש במיטה, ועושה את עצמי ישן. והיא לוחשת: אני פה לבד, ואתה ישן לך כאילו לא אכפת לך. הוכחת שאפשר לסמוך עליך, התמיכה שלך באשתך משהו משהו, אני שמחה שאני מעניינת אותך, אני מאושרת, אתה אוהב אותי, וכו' וכו' עד שאני נרדם. ופתאום אני מרגיש שקט, לא יכול להיות, ואני מתעורר מהשקט. ואני רואה שהיא שוכבת במיטה עם עיניים פקוחות, פה פעור, והיא לא נושמת. ואני צוחק: שוב פעם את עושה את עצמך מתה?

מדוע נכחדו הדינוזאורים

חלמתי שאני דבר עצום! אבל אני לא יודע אם אני איזה דינוזאור, או שאני השלב הבא. אז מה אם אני לומד בשחור? הרי גם לדינוזאורים הייתה דת שהם קיבלו מהשמים, תורה שלמה של דינוזאורים, שכל מה שנשאר ממנה זה שלוש מילים סתומות בפרשת בראשית: "ואת התנינים הגדולים". ויש גם שמועות על איזה חטא נורא - "חטא הדינוזאורים". ואשתי הדינוזאורית מביאה לי שקיבלנו הזמנה זוגית לתיבת נוח - "שיט על המבול", והיא אומרת: איזה אסון נורא! רציתי קצת מזמנו היקר והקדוש של בעלי. למה אנחנו אף פעם לא יוצאים? אין כסף אין כסף - ועכשיו זה בחינם. כל הזוגות האחרים, כל החיות יהיו שם. ואתה רובץ לי בתוך הזבל הקדוש הזה שלך, לא פלא שאתה, אני לא מתפלאת, וזה גם לא היה מפליא אותי בכלל לגלות... והיא ממשיכה עוד ועוד - האישה הזאת מסוגלת להוריד גשם מהתקרה - ואני אומר: מתי כבר המבול הזה?

ובימים הבאים היא מתנהגת כאילו הכול בסדר, אבל אני מרגיש שמשהו מאוד לא בסדר. ואנחנו עומדים לצאת לאירוע הזה שלה של ה"מבול", ואני רואה שכמו תמיד היא ארזה את כל הבית, והיא מתרגזת: אני אני אני. למה הכול נופל עליי. ואתה יושב לך שם כמו פרימדון עם המחשב הסודי. אם אתה לא לומד - תלך לעבוד. ואם אתה לא עובד - תלך ללמוד. ואני מתרגז: כן, כי אני לא עושה כלום, ומי עושה את כל הכוונות לדרך, את? את רוצה שנצא בלי כוונות? אבל למה הכול ברגע האחרון, אתה חייב לקלקל, למה תמיד להוציא ת'מיץ, למה תמיד את, למה להוציא את הנשמה, למה תמיד אני? והתינוק הענק שלנו מתעורר, נכנס לנו לחדר השינה, וצועק בדינוזאורית: שקט. למה תמיד לריב? הרי אתם בכלל לא מדברים אחד אל השני. ואני ואשתי מחליפים מבטים.
- אוי, אתה עוד קטן, זו לא מריבה.
- אתה לא מבין, זו תפילה.
- נכון? תפילה בחברותא.
- בדיוק. זה הדבר הכי קרוב שמותר לנו בעולם הזה לתפילה בזוגות - כמו בקבר.
- הכוונה לעולם הבא.
- של הדינוזאורים.
- ששם עזרת הנשים מחוברת לעזרת הגברים.
- כבר לא יודעים מי זה מי.
- וגר זאב עם כבשה.
- וכבש עם זאבה.
- ואז כל היצורים ביחד, מהנעלה ביותר ועד הנחות ביותר, כל המינים -
- כולל שני המינים -
- כולם מתערבבים בחומר חלומי אחד טהור, שחור, מלא אנרגיה, נסתר, יקר, קבור, עמוק...
- זהב שחור.
- מתאחדים עם כל אבות אבותינו הקדושים...
- בשואת הדינוזאורים.

והילד המום לגמרי מההצגה, אבל אני המום עוד יותר. מאיפה אשתי הדינוזאורית יודעת מה עובר לי בראש? ואפילו אם היא קוראת מחשבות - שהיא בכלל תבין על מה מדובר? אני יכול לראות שהיא קראה בסתר בספרים שמוסתרים מאחורי הארון. ועדיין... ואני נבהל: את רואה איזה חיוור, את מפחידה את הקטן! הוא חושב שאת צועקת עליו.
- גם עכשיו אתה משתמש בילד נגדי? לא יעזור לך, לא לוקחים אותו, הוא נשאר פה במיטה.
- למה לא? נחביא אותו בחזרה בבטן.
- בבטן? אני יודעת מה עובר לך בראש.
- לא נכון, את טועה, זה לא מה שעובר לי בראש.
- זה בדיוק מה שעובר לך בראש. אני עוד אוכיח לך.
- את לא יודעת כמה שאת טועה.
- אני יודעת. כתוב שיש מקומות לזוג, שניים בלבד. מה לא מובן לך במילה שניים?
ואני מסתכל לה בעיניים ורואה את דמעות התנינים הגדולים. ואני מבין שהיא יודעת, שנינו יודעים עכשיו מה מסתתר מאחורי המילים המכובסות. ברגע זה דנו את הילד למוות בטביעה, בפניו, בלי שיכולנו לומר דבר.

- תזמין מונית.
- יש לך מושג כמה יעלו מוניות לסחוב שני דינוזאורים? זה בסה"כ 20 דקות הליכה מהירה עד לאוטובוס.
והיא הולכת 2 דקות ומתנשפת ועוצרת: למה כל הזמן בעלייה? כרגיל טעית בדרך. אני בטוחה שיש דרך בירידה.
- איך אפשר להגיע לראש ההר בירידה?
- ממתי הפלגה יוצאת מראש הר? כרגיל טעית בדרך. ואחר כך מתפלא שיש לי בטן מלאה. נשבר לי הגב.
והיא מתיישבת לי על הספסל עם המזוודות. טרוריסטית! דווקא כש, תמיד ברגעים הכי ארררר.
- לא אכפת לי.
- נפסיד את התיבה. התיבה לא תחכה לנו!
- לא אכפת לי.
- זה לא הזמן עכשיו!
- זה אף פעם לא הזמן. מה אתה חושב, שיש שם מקום לדינוזאור כמוך?
- אין זמן לשטויות שלך.
ואני משאיר את האישה מאחור ורץ לבד אל בטן התיבה, שובר את כל הרחובות ברגלי הדינוזאור שלי, ואני כבר יודע למה נכחדו הדינוזאורים.

השמָנה

חלמתי שיש קושיה גדולה בראשונים: למה כשמתחתנים מתחילים ומתעגלים ומעלים ומשמינים? ועונים שם גדולי האחרונים: כי כשמתחתנים השטן מתחכם - ומעביר את יצר המין ליצר האכילה. ואשתי שם שואלת: תגיד לי, אתה רוצה ללקק את זה לפני שאני מכניסה לכיור? תיזהר כי יש בפנים. חמודי, אכלת אותה, אני אתך עד לקבר. אז תחייך.

ואני מחייך ומתחיל להתחפר לתוך הקבר, במסע לבטן האדמה. רק שבאיזשהו שלב בדרך הדחוקה למטה, העולם מתהפך - לא אני! - ואני מוצא את עצמי בשמיים. ואני מסתכל על השעה ורואה שעברה שנה שלמה - אשתי תרצח אותי כשאחזור. ואני מסתכל שוב על השעה ורואה שעברה עוד שנה - מה, היא תישאר עגונה? ואני מפחד להסתכל שוב על השעה, רק אם אמות אוכל לשחרר אותה, אבל אני חייב למות ככה שהיא תדע, זה צריך להיות מספיק גדול שיגלו את זה גם שם באדמה, והבן היתום שלי - עכשיו בטח בר מצווה - סוף סוף יגיד עלי קדיש. טעות טעות טעות - להגיע לגן עדן בלי למות.

ואני רק מתקרב למלאך בפתח, פותח עליו פה כדי לצעוק - והוא נמלט על נפשו. מה קורה פה? ואני נזכר בכתבי האדמו"ר: "בעולם הזה הנפש היא החזקה והיא המחיה את הגוף - וכשהנפש עוזבת הגוף מת. והגוף שהוא חלש צריך לאכול גופים אחרים כדי להתקיים. ואילו בעתיד לבוא המצב יתהפך. הגוף יהיה החזק והוא יחיה את הנפש, וכדי להתקיים הנפש תצטרך לאכול נפשות אחרות". ואני מגלה סביבי שבגן עדן הכול מתהפך: האדמה אוכלת את הצמחים. והצמחים אוכלים את החיות. והחיות אוכלות את בני האדם. ובני האדם אוכלים את המלאכים. והמלאכים אוכלים את אלוהים. והתרנגולות והפרות אוכלות את היהודים, שיכולים למצוא נחת רק עם החזיר, שלא נוגע ביהודים. אבל גויים הוא אוכל כמו חזיר. ובאמת גן עדן מאוכלס רק ביהודים וחזירים, והמלאכים והגויים נכחדים. והיהודים מתים מפחד מהשניצלים לשעבר - שמתו על קדושת השבת ועלו לגן עדן - ולכן הם מתחבאים על העצים, כמו קופים עם זקן.

וחזיר קדוש אחד, שהלך כל החיים במסירות נפש עצומה רק על עקבים, כי אסור לגדל חזיר בארץ ישראל, אומר לי: יהודי יקר, מה אתה עושה כאן על הקרקע? זה מסוכן! יש פה איזו תרנגולת אנטישמית שמסתובבת בחצר. בוא מהר לדיר, נהפוך אותך לחזיר, יש לך מזל אתה בטלפיים טובות, אנחנו חסידי חיות העולם. רק תתגלגל טיפה בבוץ שחור, קצת תשחה בסיר חמין, מעט נחירות לשבת, ואתה כבר חזיר למהדרין מן המהדרין.
והוא בקושי מצליח לרוץ עם העקבים הללו ומחרחר כל הזמן, ואני שואל: גם בשמים יש אנטישמיות? והחזיר הקדוש נאנח: זה לא העולם שאתה רגיל. בעולם הקודם הצומח ניזון מהדומם, והחי מהצומח, והאדם מהחי, וככה העולם הולך ומתעלה - ככה הדומם הופך בסוף לאדם. וכך גם הנפש ניזונה מהאדם, והמוות ניזון מהנפש, מאיתנו, הוא אוכל אותנו. בשביל הכופרים אוכלי החזירים המוות הוא כלום ואין - המוות מת, ולכן לא קורה כאן כלום, ואילו שם הזמן רץ. אבל בשבילנו המוות הוא המצב הכי חי שיש - גן עדן. שם למטה לא קורה אף פעם כלום, ופה בעולם העליון כל האקשן. שם באדמה העולם הוא חומר מת ונוקשה, ופה הכול רוח.
- ואלוהים ניזון מהמוות שניזון מהנפש?
- כן, הוא יותר חי מחי, אלוהים חיים זו דרגה גבוהה יותר של חיות מהחיים. אבל בדיוק בגלל אותה דינמיקה של עלייה בדינמיות, כשאל מת הוא בדרגה רוחנית אפילו עוד יותר גבוהה. הוא עולה למקום שאנחנו בכלל לא מכירים - גן עדן של אלוהים. ואז אצלנו כאן התחיל הבלגן.
- אבל האם מישהו דאג שהנשמה שלו באמת תעלה לשם? מכל הבנים שלו מישהו אמר קדיש?
- מי יגיד עליו קדיש? אומרים יתגדל ויתקדש שמיה רבא - ולא מבינים שזה עליו. הדתיים בטוחים שהוא עוד חי, והחילונים שהוא מעולם לא נולד. ככה אלוהים בעצמו לא זכה שמישהו יגיד קדיש לעילוי נשמתו, והגאולה שלו נכשלה - ההתעלות המשיחית האחרונה היא זו של אלוהים עצמו. המלאכים בקבר מתנהגים כמו התולעים של אלוהים, ובניו באדמה רק רבים על הצוואה. וכשהתורה היא ציווי של רצון אחרון - ולא חלום חי - נשארת רק שאלה אחת: מי הבן הבכור?

חזירים עטרה לישנה

חלמתי שאני חי בעתיד לבוא, בעולם שכולו ארוך, עולם שכולו שבת. וכל ישראל אוכלים פירות רוחניים, שווארמה אינטלקטואלית, ומתקיימים ממאגרי ענק של הלוויתן ושור הבר, הדינוזאורים שברוב נדיבותם הקריבו את גופם, כדי שיהיה גם לנו גז רוחני וזהב חלומי שחור, ולא יצטרכו לעבוד. והסוף די ידוע מראש, מדברים כבר שנים שהיה צריך לבשל יהודים בתנור בהכנה לשבת הגדול - השבת הגדולה שבסוף העולם. ימי החול נהיים יותר ויותר נדירים, ופתאום כל יום שבת.

ודווקא באותה שבת אינסופית אני נתקע אצל החותנת. ואין לאן לברוח, אסור להתרחק בשבת מהיישוב מעבר לאלפיים אמה. והאפשרות שבעתיד הרחוק, אפילו בעוד אלפי שנים, יבנו עד לכאן לא קיימת - כי אסור לבנות בשבת. והחותנת דווקא מרוצה מאוד, והדבר הכי גרוע בה שהיא מזכירה לי את אשתי. והיא לא מבינה למה אני כזה, הרי היא לא עשתה לי כלום. ואני מסתכל עליה וחושב: חיים שלמים, חיים שלמים. ולאשתי אין טיפת סבלנות, היא כל הזמן מתלוננת: איזו שבת ארוכה שתצא לי הנשמה. והיא כל הזמן חייבת שכל הדברים שלנו יהיו במזוודות למטה, שברגע ששבת תצא יהיה אפשר לצאת. ואני אומר לה: די עם זה, זה הכנה מקודש לחול! והיא אומרת לי: אבל לא יהיה עוד חול. לא הבנת? לא יהיה עוד יום ראשון! וכבר קוראים לנו לעוד ארוחה. והמשפחה שלה הם שמנים ענקיים, אבל הם אפילו לא חזירים, הם פשוט אוכלים כמו בצבא: החותנת בראש השולחן ועושה טרור לכולם, ארוחות אינסופיות ואסור לקום לרגע, העולם יתמוטט, והיא צועקת: חת שתיים שלוש אכול, חת שתיים שלוש אכול.

וסופסוף נגמרת הארוחה, ואני הולך לנוח קצת לפני הארוחה הבאה, ועכשיו אשתי באה: במה חטאתי? התחתנתי עם חזיר. אתה מבייש אותי לפני המשפחה שלי, אני מתביישת בך בכל מקום שאתה הולך.
- גבירתי, זה שאת מחטטת באף עם סכין ומזלג לא הופך את זה למנומס. עוד מעט אני אמצא סכין ומזלג בשירותים!
- מה פתאום.
- ביהדות, אסור לאכול חזיר, אבל מותר להיות חזיר. אי אפשר לאסור עליך להיות חזיר. אם השם ברא אותך חזיר? החידוש הגדול של היהדות היה שלא החומר והגוף הוא החשוב אלא האופן: לא לאכול חזיר בסכו"ם מנומס כמו הגויים, אלא לאכול כמו חזיר, כלומר להיות חזיר שאוכל כשר.
והיא מסתכלת עלי בכאב: הפכת את החזיר לעיקר האמונה! והבן הקטן, שכבר נהיה גדול מאוד, הוא בוודאי התינוק השמן בעולם, אני לא מבין איך העור הוורוד שלו לא מתפוצץ, הוא כבר מזמן הפך לכדור. ובכן, התינוק הזה מרשה לעצמו פתאום להתערב:
אתם באמת חושבים שאסור לאכול חזיר? נכון שכתוב בכל תורת הנסתר שאין שום דרך להעלות ניצוצות שנפלו בתוך חזיר, כי הוא בשלושת הקליפות הטמאות שאין מהם חזרה, ולכן אין לו היתר לעולם, גם לא אחרי שחיטה כשרה. אבל בואו אני אגלה לכם פטנט איך ניתן לאכול חזיר - ולתקן אותו.
- איך?
- בשואה - אפשר היה לתקן חזירים! יש תקופות כאלה, של השמדת הנפש ופיקוח הנפש, שבהן יש פריצה בכל העולמות, וניתן לתקן חזירים, ואפילו: מצווה לאכול חזיר. מציאות שהמצווה הכי גדולה היא לאכול חזיר - שמירת הנפש היהודית. עולם של קידוש השם. החזיר הקדוש! במחנות אמא שמרה לנו אותו כל השבוע שיהיה בשר לשולחן שבת. אתה יודע מה מברכים על שניצל חזיר?
ואני נחנק: אתה, היית במחנות? עם אמא? מתי זה קרה? ואני מסתכל על אשתי: יש משהו שלא סיפרת לי? והיא אומרת: אני לא יודעת על איזו שואה הוא מדבר! ואני מתרגז: תתבייש לך, יש רק שני דברים בעולם כולו שאסור לצחוק עליהם. אוכל ושניצל. נמשיך את זה מיד אחרי האוכל ועכשיו בוא, יש עוד ארוחה, אני כבר שומע את הצעקות מלמטה.

והינוקא הגאון שלי, ראשית גדילת גאולתנו, אומר על השולחן דבר תורה: יהודי אוכל לא מתוך חלילה תאווה או אפילו אהבה אל האוכל, אלא בקדושה. הוא שואף להגיע לאכילה טהורה, שהוא כבר לא יכול יותר, והוא עוד ממשיך, אין טיפת מקום, והוא עוד, ממשיך. אכילה לשם אכילה, במסירות נפש. ואז זו האכילה הגבוהה ביותר, ללא הנאות זרות, כמו שאלוהים אוכל את הקורבנות, כל יום, תמיד אותו דבר, למרות שהוא כבר מלא, למרות שכבר נמאס נמאס. כי יהודי אוכל עם העיניים, אכילה זה דבר רוחני, זה לא הנפש הבהמית שאוכלת, זה... תגידו, יש עוד שניצל? ואני רואה שהוא כבר מלא לגמרי, שכל ביס קשה לו כקריעת ים סוף, הצלחת שלפניו כמעט ריקה, נשארה בה רק חתיכונת קטנה. ואני רואה שהוא עומד להתפוצץ ואומר לו: תיזהר. ואמא שלו מתחננת אליו שלא ייגע בזה. אבל הוא חייב לאכול הכול עד הגרגיר אחרון. והוורידים יוצאים, הצוואר, משפריץ דם כל השולחן, ומהגרון שלו מתפרץ לשם יחוד קודשא - למות על קידוש השם.

מגיע לי מזל טוב

חלמתי שאני יוצא מתוך החלום, מסנוור ובוכה והלום מהעולם. חבל שהלידה מתבזבזת על תינוקות. כמו שהזיקנה מתבזבזת על זקנים - והילדוּת על ילדים. אם יהודים היו נולדים ישר אחרי הבר מצווה יכולנו לתת דת לתינוקות, להחליף את שני השדיים - בשני לוחות הברית: לא תצרח, לא תנגב, לא חמוד, לא תענה את אביך ואת אמך, אנוכי אשר הוצאתיך, לא תעשה לך כל בובה, שמור את יום השינה לקדשו, לא תישא את קולך לשווא. ואז יהודים היו נמשכים ישירות לתורה - בלי התחליף חלב שעובר דרך האישה, ויצר הטוב לא היה צריך להתכסות ביצר הרע. אבל כיום אפילו המשיח יוולד חילוני ועירום. ואני מחזיק את היצור הצורח והאדום - הגיע הזמן להחזיר את העולם לתוך החלום.

מהזוהר הקדוש - לעלטה הקדושה

חלמתי שהבנתי שהזוהר רימה אותי. לתקן את הגלות והשכינה דרך היחסים עם אשתי? גאולה דרך האישה - איזה מין רעיון! רק הילד, הוא הסיכוי, הוא העתיד. ודרך הקשר עם הבן אני כבר אתקן את הקשר בין הקב"ה וישראל. בני בכורי ישראל. כן, בושה שאנשים שולחים את הילדים לישיבה. אני אלמד אותו תורה כמו שהייתי רוצה שהיו מלמדים אותי תורה - משמיים. ועם האישה זה כמו לנסות לתקן את הסטרא אחרא, איזה טיפש הייתי. ואני מתחיל לשקוע בזכרונות נעורים, איך האדמו"ר אמר שאנחנו דור אבוד, אבל אנחנו יכולים לגדל דור חדש, דור שימשיך את מה שהגרמנים קטעו בשואה. היינו על סף - והאדמו"ר לא רצה לומר על סף מה. והוא הוציא החוצה את ההורים ודיבר לנערים: אל תשכחו שהמחשב הראשון ואושוויץ נולדו באותה שנה, השנה שבה הגרש"ש מת. ואם משווים את רמת הפעילות הרוחנית במחצית השנייה של המאה העשרים למחצית הראשונה - מתחשק לבכות. איזה ניצחון עצום של הסטרא אחרא! פשוט יובל שנים אבודות. מה שלא הרגה השואה הרגה המדינה ומה שלא הרגה המדינה - אני הרגתי. אבל אתם עוד תראו שיבוא דור חדש. דור שמדבר עם מלאכים ומלטף את חיות הקודש. לוקח את הצדיקים בגן עדן לטיול - עם רצועה! סוחט דמעות מענני הכבוד, מפיק חשמל מהשרפים, ותופס את הנחש בזנב, לא מפחד, קושר אותו סביב הצוואר, לא מפחד, ומרעיב אותו, מרעיב אותו, עושה ממנו חוט ארוך ארוך. ארבע כנפות הציצית יתחילו פתאום לנפנף, וילדים ייאלצו לקשור את עצמם בציציות לאדמה כדי לא לעוף ולהיעלם בשמים, חתנים טריים יעופו עם הטלית כמו סופרמן, ונערי בר מצווה יצליפו עם התפילין כמו קאובויז בעדר שועט של פרות אדומות. זה לא יהיה עוד דור שלומד תורה, אלא שהתורה לומדת אותו. הגויים עוד יתחננו שנחזור מהשמים. הם יבנו טלסקופים ענקיים כדי לנסות ולהציץ בטיפה קטנה מהאור שלנו. אבל כל מה שהם יצליחו לראות יהיה דרך חור המנעול. אנחנו נהיה המקום האחרון בעולם שיש בו סודות. האחרון בעולם! - הוא סיים בצעקה. הוא כנראה ציפה שנאמר משהו. שנגיב. משהו. השתררה דממה מביכה. לא העזתי לנשום. ולא ידעתי אם לומר, או לא לומר, לומר? לא לומר? ואז הוא הסתכל עלינו אחד אחד ואמר: חבורה של מפגרים.

אין לה מנחם

חלמתי שאני מרמה את אשתי בעזרת הילד, ואני אומר לו כשהוא נולד: אל תספר לה שאתה המשיח. אתה תהיה המשיח, אם רק לא תספר לה. וכשאשתי לא שומעת אני קורא לו: משיח חמוד שלי. ומנסה ללמד אותו את שם מ"ב אותיות הקדוש של אלוהים לפי הקבלה, שזו תהיה המילה הראשונה שלו. הקריאה אבא זו רק ההתחלה של אבגיתצקרעשטננגדיכשבטרצתגחקבטנעיגלפזקשקוצי… וכשאשתי נרדמת מרוב עייפות אני מקריא לו בלילות זוהר לעריסה, כי אומרים שדו-לשוניות מפתחת את המוח: ארמית כשפה ראשונה. מי יודע מה יצא מראש שגדל ככה? ככה נוכל להמציא את החלום היהודי מחדש. גאולה בשיטה הביתית: עשה זאת בעצמך.

וכל בוקר הינוקא נותן לי במתנה קקי טרי על הבוקר, ואני נזכר בדברי הגמרא שהדרך לדעת האם משיח הוא אמת או שקר היא לבחון האם הוא "מריח" ודן - ואני מתרגש. הנה, הנבואה מתגשמת. ואני מחביא את החיתולים בארון הספרים שאשתי לא תראה, הרי הקקי של המשיח בוודאי יותר קדוש מדברי התורה שלי, יש בו בטח סודות עליונים, שהתחתונים עוד לא יכולים לקבל, ולכן שומרים אותו בטיטולים. בעתיד זה עוד יהיה בושם מיוחד, שכיום אנחנו עוד לא מוכנים לרוחניות שלו, ולכן זה מריח לנו כמו קקי. ואני גם מבין היטב שאין משיח ללא חמור. אז אני עושה דיאטת עשבים ומתאמן בלעשות גללים של חמור, גונב את העגילים הענקיים של אשתי כדי להאריך אוזניים, מתאמן בנעירות מול המראה, ובכלל נהיה מטומטם באופן כללי. ואני שואל אותו: מה עושה חמור? אי אה. מה עושה משיח? והוא פורץ בבכי. בדיוק כמו רשב"י ברגעי השיא של הזוהר הקדוש. איזו נשמה, איזה מלאך.

ואשתי עושה הכול כדי לדכא אותי. היא חוזרת מטיפת חלב ומבשרת לי ביובש: כל הגמרא שלימדתי אותו לפני השינה - והיקף הראש שלו עלה רק בסנטימטר אחד. גרוע מזה, היא מנסה להרעיל את המשיח עם כל מיני ספרי ילדים של כופרים וגויים. ואני מחכה שהיא תלך, ואת כל בובות החיות הטמאות אני הופך לחיות טהורות, מצייר להן פרסה ושסע, ומדביר מהבית שרצים כמו מיקי מאוס. וגם את הספרים אני מתקן: את פו הדוב אני הופך לפו העוף, את קופיקו לצדיקו, את מיץ פטל למיץ ענבים לקידוש ולהבדלה, שלגייה ושבעת הגמדים הופכת לשכינה ושבעת החרדים, ואת הקוסם מארץ עוץ אני הופך פשוט לאיוב. ואני לא מוותר לאשתי: משלי שועלים מעובדים למשלי שטריימלים, כיפה אדומה היא עכשיו כיפה שחורה, והזאב הרע הוא שטריימל, שבנות ילמדו לא לחשוק בשטריימל. והכי אני גאה בעיבוד שלי למעשה בחמישה בלונים, שנקרא עכשיו מעשה בחמישה רבנים, אחרי שהוספתי לבלונים פאות וזקן. אנא בצלאל אל תצטער, נביא לך אדמו"ר אחר. לא נורא אהרון, זה סופו של כל גאון. ואני מרגיש איך הילד חווה התעלות כל פעם בסוף כשהגאון האדום עולה לשמים.

ולכל מקום אני לוקח את הילד כמו חמור במנשא על הגב. ואשתי אומרת: תן לו ללכת בעצמו, תן לו לזחול. - מה? אשתי מנסה להפוך את הילד לנחש! ואשתי שכבר יודעת קצת עם מי יש לה עסק אומרת לי: כן, כי נחש זה בגימטריא משיח. ואני בהלם. מאיפה היא יודעת? מה, כבר מרגישים עליו? או שכוחות הסטרא אחרא שוב מנסים להחמיץ את הגאולה? השטן! מי סיפר לה? ואני אוכל את עצמי כל אחר הצהריים: או ש... או ש... ומסתכל חסר אונים איך היא עושה איתו את כל השטויות שלה של תינוקים, והם צוחקים צוחקים צוחקים. שייהנו, זו הפעם האחרונה שלהם.

ואני בוכה באמצע הלילה ומעיר אותו, והוא בא אליי למיטה - זוחל אל מרגלותי בחושך. ובשקט מוחלט, שאשתי לא תתעורר מחלומה, אני לוקח אותו על הגב, והוא רוכב עלי לתוך העיר העתיקה - טבור העולם. ואנחנו עולים יחדיו אל ראש ההר, לחושך המוחלט, ואני שואל: אתה סיפרת לאמא?

יזכור

חלמתי שמעמידים אותי בפני בחירה אכזרית: או שאין אלוהים, או שאין תורה. ואני בוחר בתורה. ובלילה אני שומע בכי נורא מתוך האדמה. ואני עוצם את האוזניים וזה נכנס לי דרך העיניים, ואני עוצם את העיניים אבל העיניים שלי כבר עצומות.

ואני מבין שלפחות את התורה צריך לשמור עכשיו טוב טוב שלא יקרה לה מה שקרה לאלוהים. ואני כותב תוכנית לימודים חשאית ללימוד תורה, כך שלא יוכלו לפגוע בה, עכשיו שאין מי שייגן עליה. וסוף סוף נולד לי בן. ומהתחלה הילד יוצא דופן, נולד בניתוח קיסרי, כמו שרמוז בזוהר על הגאולה, שהנחש של הדוקטורים צריך לפתוח את רחם האיילה. ומה שהכי טוב זה שהאבא מקבל את התינוק והאמא נשארת מורדמת בחדר ניתוח. זו ההזדמנות שלי. ואני לוחש לו כמה דברים על האוזן, ואני יודע שהיום הוא נולד. והתינוק מחזיק אצבע אחת שלי בחמש אצבעות שלו, ואני מנענע את היד ואומר לו: נעים לעשות אתך עסקים.

אבל לאשתי אין אלוהים. ושבת אחת כשהילד כבר גדל, אנחנו מתארחים עם כל המשפחה. ואשתי משתגעת ומתחילה לצעוק בקולי קולות. והיא צועקת בקולות אימים שההורים שלה ישמעו: המשוגע הזה מלמד את הילד מגיל 0 זוהר, בלילה קורא לו ספר בארמית. ואני מתמלא בזיעה קרה וצועק בחזרה בקול רם שישמעו: זה לא זוהר זה גמרא, את מתבלבלת, את לא יודעת כלום, מצחיקה. והיא צועקת: אני כן יודעת, זה הזוהר הקדוש. זה כתוב עליו באותיות של זהב. מתחשק לי לרצוח אותה. וכולם מתחילים להסתכל עליי במבטים משונים. ואני מרגיש שמרחיקים ממני את הילד. שולחים אותו לפה. שולחים אותי לשם. ואני מסתכל עליו מתרחק, ואומר: אתה לא תשכח?