היריון

השועה

חלמתי שאני גבר ואני בהיריון ואני לא יודע איך להסתיר את זה. אני מפסיק ללכת לעבודה, ויושב כל היום מתחת לשמיכה ושם את המחשב עלי שאשתי לא תראה, ואוכל ואוכל והיא מתלוננת שאני מגדל כרס, בחייה שאני נראה כמו אישה בהיריון. לילה אחד זה מתחיל לצאת, אבל מכיוון שאין לו מאיפה לצאת הוא חופר וקורע בתוכי ואני מרגיש את הדימום בתוכי הוא בגודל של אבטיח, ואני מפחד שהוא יסרס אותי, ולוקח את הסכין היפני וחותך בניתוח קיסרי, והוא קופץ החוצה על המקלדת, ומתחיל להתפתל ויוצאות שטויות על המסך, ואולי זו שפה שאני לא יכול לפענח? ואשתי מתעוררת ואני אומר שהשאירו לנו את החתול המקומט והמדמם הזה ליד הדלת ונתתי לו חלב אבל אני לא רוצה לגעת בו ולכן הוא על המחשב. והיא מתחילה לצעוק שזה תינוק ואנחנו מצלצלים למשטרה, אבל אין אף תינוק שנעדר, אבל גם אשתי לא רוצה לגעת ביצור הזה, ולכן הוא גדל על המחשב, ומדי פעם אנחנו שופכים לו חלב על המסך והוא מלקק אותו ומגרגר. אשתי אומרת שהוא כמו ברווז שחושב שהמחשב זה אמא שלו, ואני אומר לכי תדעי מה היה לפני 9 חודשים. והוא נורא אוהב את הלבן של המסך, ובחושך אני חושב שזה כמו לקרוא בספר הזוהר. והוא כל כך חכם שהוא יודע להקליד עם הרגליים. ואני אומר לאשתי הילד הזה כל כך חכם אבל כל כך בודד חייבים להביא לו חיית מחמד, אם נביא לו כלב הוא יאכל אותו, אם נביא חתול הוא ישתה לו את החלב, נביא לו משהו באמצע משהו חכם נביא לו שועל. והשועל יותר טיפש מחכם, כל היום מאכילים אותו ענבים, והילד דורך על המקלדת והכול תוססס מהחיידקים מהטינופת והם ביחד משתכרים מהיין, כבר לא רוצים חלב. בצחוק היינו קוראים לצמד חמד הזה קין והבל. ויום אחד השועל גדל, כבר אין מה לעשות, הוא הגיע לגיל שצריך לעשות ממנו שטריימל. והתינוק צורח צורח רוצח רוצח לאיפה אתם לוקחים את אח שלי? ואנחנו אומרים שאח שלו כבר גדול, והוא הולך לגן עדן של שועלים. והתינוק בוכה גם אני רוצה ללכת לגן עדן. גם אני רוצה ללכת לגן. והוא בוכה בלילות אחי איפה אתה, ואין לנו לב לומר לו. אומרים הוא תכף יחזור, בטח הילד ישכח. ובאמת הילד שוכח. ולילה אחד אני רואה שהתינוק מחפש באינטרנט גן עדן. ומיד אני סוטר לו, עוד פעם אחת וזה יהיה הסוף שלך. ובבוקר התינוק נעלם. ואני רואה על המסך ערך ויקיפדיה: שטריימל. בעברית: מזנבת. שנים עוברות, ואנחנו שומעים על חרדי אחד גדול ושחור שמתחיל להשתלט על העולם. ואומרים שהוא כל כך שחור, שאף אחד לא ראה אותו, חוץ מקצה השטריימל. והוא חכם נורא, ונראה לכולם שהפעם זה זה, והוא באמת ישתלט על כל העולם. ועובר מארץ לארץ, ומתקרב לארץ. והחרדי הזה גזר להרוג את כל השועלים. ומחיר השטריימל מזנק לשמים. וכולם שואלים למה, מה הוא רוצה. ואומרים שהוא רוצה לעשות שטריימל ענק לכל כדור הארץ, שימיס את הקוטב ויהפוך את אשכנז למקום חם ומחניק כמו אפריקה, אבל חשוך ושחור לגמרי. ואחרים אומרים שזה רק סמל מיסטי, שהחלל מקיף את העולם, והוא בכלל רוצה לשים שטריימל על כיפת הסלע או להפוך את מכה לעיגול שחור. ואחרים אומרים שהוא שם שטריימל במקום כתר, לספר תורה, ויש לו אלפי טילים שהראשים שלהם מכוסים בשטריימל. ואחרים אומרים שהוא רוצה לכסות בשטריימל על כל ראש גבעה ועל כל עץ רענן, ומגלים בסוד מפחיד שכשמשה עלה להר סיני בראש ההר הוא ראה - שטריימל. ואחרים אומרים ששמים שטריימלים קטנים על העיניים ורואים רק שחור, ואחרים אומרים שזה לאף היהודי, ויש נשים שמתכסות בשטריימלים במקומות המוצנעים, ואחרים מגרשים יונים ומכסים את הביצים בשטריימלים קטנים, ונשרים חוטפים שטריימלים מראשים קרחים כדי לקנן בהם, ולילדים עושים מהם כתר לשיניים מעל לחורים, ואפילו לכוחות הביטחון יש שטריימלים על הסירנות שמהבהבים באור שחור, ויש לו צבא של מכוניות מירוץ עם צמיגים משטריימלים שנוסעות בשקט בשבת, ובינתיים השועלים נכחדים ונרצחים בהמוניהם. ואז החרדי מגיע לארץ, ויורד מהמטוס שטריימל ענק בגודל של חדר, שמגיע עד למטה ומטאטא את הרצפה, ומתחיל להתהלך. ומחליטים להוריד לו את השטריימל, ויש מתחתיו עוד שטריימל, ומורידים גם אותו, ויש מתחת עוד שטריימל, וככה כמו בובות בבושקה, עד שמורידים את האחרון, קטן קטן, ובתוכו אין כלום. לילה אחד אשתי יורדת לנהר ומוצאת שם גור שועלים בוכה שצף בתוך שטריימל, ומושיטה אליו את היד והוא נושך אותה. ואחר כך היא שוכבת במיטה, ומתחילה לנהום, ולנבוח, ונושכת את היד שמאכילה אותה, והיא מתנפחת מאוד, במיוחד בבטן, ואני שם לה שם למעלה בראש ההר שטריימל, כדי שכשהממזר יצא הוא לא יהיה רגע אחד בלי שטריימל, אבל כשהוא יוצא היא כנראה נחרדת ממה שהיא רואה, כי היא מכניסה את הראש שלו כולו לתוך השטריימל וחונקת את התינוק, ודוחפת בכל הכוח גם את הפנים שלה עמוק בפנים ומתאבדת בשטריימל. ואני חושב איך זה שאני לא עצוב, אני כזה אכזר? למה לא נמשכתי אליה? יכול להיות שהפסדתי משהו? למה אף פעם לא הייתי מסוגל לאהוב אותה? ועכשיו אני אלמן, לובש שחורים, ויוצא החוצה ומזדעזע לראות בחורה מושכת ביותר, עם שטריימל! והיא קורצת לי, ואני מתקרב ורואה שיש לה שטריימל במקום ראש, ואני מתחיל לרדוף ולרדוף אחריה, עד למיטה שלה, והיא מחזיקה סכין יפנית ואומרת שהשטריימל שלה עשוי מזנבות של גברים, ואני אומר שאני לא עכבר, והיא מכניסה אותי אליה לתוך השטריימל שלה והוא עוטף אותי בשחור מכל הכיוונים וחם לי ונעים והיא לוחשת שזה המוות.

זה לא מפתה אותך אפילו בקצת?

חלמתי שאני מנסה לתקן את חטא נחש הראשון. הרי כולם מנסים לתקן את חטא אדם הראשון, ובאמת רואים התקדמות עם הקללות: עם המזגן כבר לא מזיעים, ועם כל הרובוטים והחרדים, בסוף מי יעבוד? ויש גם אפידורל, וממילא בסוף כל התינוקות יהיו יוצאי דופן. כל ילד קיסר. ולגבי מי מושל במי אני אשאיר את זה לאשתי. אבל רק עם הרגליים של הנחש אין התקדמות. ואני מביא נחש הביתה, להראות שאישה מסתדרת מצויין עם נחש בבית. ואשתי צועקת: נחש! ואני אומר: תגידי שלום לנחש. ואשתי אומרת: ברגע זה אתה לוקח את הרגליים ועוזב.
ופתאום יש לי חשק אדיר להיות מוסלמי. ואני בקושי עוצר את עצמי מליפול מייד על האדמה לכיוון מכה, עד כדי כך אין לי כוח. ואני מתחיל לרוץ מהר לכפר הערבי לפני שזה יעבור לי, המסגד מעבר לוואדי עומד לי מול העיניים, אבל אני מפחד שירצחו אותי לפני שאספיק, ובעצם, עדיף שאני אשאר כאן ואוכל לעשות מייד פיגוע, פיגוע הרבה יותר משמעותי ממה שהם יכולים לעשות משם, כי אני מכיר את התרבות מבפנים. להרוג בנאדם זה חסר משמעות. אבל אני יכול לעשות פיגוע תרבותי, פיגוע רוחני, טרור ברמה גבוהה.

לפני ולפנים

חלמתי שלילה אחד בעתיד אשתי צועקת עלי בלחש - כשהילדים שעתידים להיוולד לנו נמצאים בחוץ, שלא ישמעו - שאני פשוט לא בנאדם. ואם היא הייתה יודעת מי אני - היא לא הייתה מביאה אתי ילדים לעולם. ואני פתאום מסתכל אחורה ורואה שהדלת קצת פתוחה. ולמחרת מודיעים לנו שהבן הגדול, שהוא כבר בר מצווה, תלה את עצמו עם התפילין של ראש בפנימייה. ואחר כך משהו מתחיל להסריח מתוך ארון הקודש, ומגלים שהבן השני בתוך ספר תורה, גלל את הספר על עצמו כמו שטיח ונחנק בתוכו, ובשארית כוחותיו הלך עם הרגליים הקטנות שלו, שהיו מחוץ לספר, ונעל את עצמו בארון. והילד הבא הטביע את עצמו בתוך נטלה, באנו ליטול ידיים בבוקר וראינו שהוא ישן עם הראש בתוך הנטלה. והילד הקטן בלע את המזוזה כשהוא נישק אותה, ונחנק. וכך הלאה. נשאר רק התינוק, שלא יכול לעשות כלום, ואני מפסיק לישון כדי לשמור עליו שהוא לא ינסה מוות בעריסה. ולחרדתי אני מגלה שהוא כבר לומד לתפוס בידיים, ומנסה לתלות את עצמו עם המובייל, שנקום בבוקר ונראה אותו מסתובב מעל הלול, והוא כל הזמן מנסה לכבות את המתקן להתראה על הפסקת נשימה בשינה. ויש לי חשד, משהו לא הגיוני. אני מבקש מאשתי ללחוש עליי שוב, והיא לא רוצה, ואני מאוד משתדל לעצבן אותה והיא לא מוכנה להתרגז יותר, לא מוכנה לצעוק יותר, אפילו לא בלחש. ובסוף אני שומע אותה לוחשת עליי משהו לתינוק, רחוק מאחורי הגב שלי. ואני יוצא מהבית החוצה - ידעתי! היכולת לשמוע מה שהיא לוחשת שם עמוק בפנים היא לא אנושית. אני פשוט לא בנאדם.

אדם האחרון

חלמתי שאני כותב וכותב והמחשב הנייד מתחיל לא לעכל את מה שאני כותב, נפתח ונסגר נפתח ונסגר ומנסה לנשוך לי את היד ואני בקושי בורח איתה, הוא רוצה לאכול אותי? אבל אז הוא מגביר מהירות ומרוב שהוא נפתח ונסגר הוא מתחיל להתעופף בתוך החדר, ואני פותח את החלון ושולח אותו החוצה - והוא לא חוזר. ואני אומר לאשתי תקחי את הילדים - באותה תקופה כבר יש לנו מלא כאלה - אנחנו יוצאים מהקופסא. ואני רואה שהבית בראש הר גבוה, ואני אומר לעצמי שזה שלא רואים סימן לציביליזציה לא אומר שהיה מבול, כי אולי אנחנו פשוט הרבה מעל כולם. ואנחנו יורדים למטה ורואים עד האופק ים של שקיות ושאריות, כל המחשבים והמכשירים טבעו, ורק המסכים של הטלוויזיות הישנות ממשיכים לצוף, מלאים בריק, בין גלגלים רזרביים. המכוניות עצמן שקעו מזמן. ואני לא יודע מה לעשות, איך לעשות שהאנושות תשרוד, לחתן את הבת והבנים? ואני כבר רואה שאשתי מסתכלת על הבן הגדול ואני מסתכל על הבת שלי וזה מבהיל אותי. ואני אומר לאשתי שמבחינה גנטית-קלינית עדיף שרק הילדים יתחתנו אחד עם השני, אבל היא טוענת שעדיף כל הצירופים ושאין לנו המותרות לאבד גנים מיותרים למין החדש. ואני אומר להפך, אם לא נשמור על מוסר מי-ני-מלי, והיא מתחננת: בעלי, תקשיב לי, גבר שלי, מינימלי? אתה רוצה לחתן את הילדים שלך אחד עם השני? אין לך מושג כמה מחלות גנטיות ומוטציות נוראיות, כמה ימותו לנו, איזה דור של מפלצות יגדל פה, למה בכלל צריך להמשיך את האנושות כזה גועל נפש. וכולם נבוכים אחד מהשני, כל המשפחה מתפרקת, ורק בן קטן אחד, האידיוט שלא מבין כלום, עדיין מחייך. ואני מפחד לישון, ימים שלמים ללא שינה, כי אני לא יודע מה יקרה בלילה. ובסוף הקטן בא אליי מחייך: אני אדאג לך, לך לנחור - ואני אשמור עליך מאחור. אתה יכול לחלום בשקט, אבא, תלך לישון. אתה האדם האחרון.

סיפורי ילדים

חלמתי שאשתי באה אליי כל לילה במיטה ושואלת: ממה אנחנו נחיה? ממה אתה מתפרנס? מה אתה עושה - כל הזמן במחשב? מה אתה כותב? מה יקרה כשהילדים שלנו יגדלו והם יבינו מי אתה? ואני חושב על הסיסמא. היום שתכירי אותי באמת - זה היום שאני מת.

הכול מתחיל מהבית

חלמתי שאני זקן, ואני גדל בחצר, ויש לי ילדים בבית. והילדים שלי בבית חוטאים גדולים. חוטאים גדולים גדולים. וכולם אומרים שהם באמת חוטאים גדולים גדולים. וכל הבחורות משתגעות עליהם, רק כדי לדעת מה פירוש גדולים גדולים, כי מה זה כבר יכול להיות? מה כבר אפשר לעשות? וגם הבחורות הדוסיות, כי הן אומרות תראו איך אני אחזיר את הגדולים גדולים האלה בתשובה. ואז אני רואה תרנגולת אחת שהיא רבנית נורא צדיקה נכנסת לבית. ואני מתבייש. מסכן בעלה. והיא עושה שם אתם מה שעושה, ותוך דקה היא יוצאת אדומה כולה. ותוך דקה הם יוצאים וצועקים שהם חוזרים בתשובה. ורוצים לעשות ממני קרבן חטאת. ושואלים איזה קרבן אפשר לעשות ממנו? ועונים קרבן עוף. ואז כשהופכים אותי מגלים שיש לי מום. אז לוקחים אותי לבית המקדש, לכהן הגדול. ובית המקדש הוא מגרש אחד גדול. בגודל של כמה מגרשים, עד שלא רואים איפה הסוף. ומעניין אותי מה משחקים שם. כי תמיד מהכותל מלמטה לא ראו שזה מגרש. ואז פתאום אני שם זינוק ומתחיל לברוח, וכולם אחריי מנסים לתפוס אותי, ואני עובר את הסף של קודש הקודשים והם לא יכולים להיכנס ורק צועקים בחוץ שיתנקמו בי, שאני אזכור. ואני נכנס בפנים. ורואה שם על מגש גדול שאלוהים הוא סך הכול כדור גומי שחור גדול, שגדל בחשיכה. את זה מנסים להסתיר? מי אחראי לזה שהוא גדל ככה? מי הסתיר את זה? ואז אני מרגיש שאני מבין מה יכול להיות הפירוש של חוטאים גדולים גדולים.

פרעה גזר על הזכרים ואתה גוזר על הנקבות

חלמתי שמתחילה אחת ממלחמות השם, כי לא יודעים איזה שם, ואפילו אם השם של בנים או שהשם של בנות. ושולחים אותי לצבא השחור - למלחמת שחרור. ואני נזכר בכל הסיפורים בחסידות שנפוליאון התחפש לחייל פשוט, ואני מחליט שאם אני חייל פשוט - להתחפש לנפוליאון. מה צריכה להיות האסטרטגיה של אלוהים? ואני סוקר את צבא השם, ועובר בכל החילות כדי לדעת איזו מין מלחמה אפשר לעשות בצבא שכזה, מי יכול להיות בכלל האויב. ובכניסה למחנה בני ישראל אני מוצא דף עם סידור של מקומות הישיבה, כמו בבית הכנסת. איגוד השוחטים: חיל החלוץ של האדם במאבקו בבהמה, איגוד החזנים: חיל החלוץ של האדם במאבקו במלאכים, איגוד הרבנים: חיל החלוץ של האדם במאבקו בספרים, איגוד המטפלות: חיל החלוץ של האדם במאבקו בתינוקות, איגוד הקברנים: חיל החלוץ של האדם במאבקו בזקנים, איגוד המיילדות: חיל החלוץ של האדם במאבקו בפרעה. בפרעה?! לא הגיע הזמן לקצת מודרניזציה? אני אצעיד את החיל הזה קדימה! ואני רואה שהן לוקחות את כל הבנים שנולדים והופכות אותם לבנות. ואני מפשפש בתוך הארונות הסודיים של בית החולים, ואני מוצא בתוך כל המסמכים מדים לבנים - מה עושים מדים לבנים באמצע צבא שחור? ואני קורע את המילה פרעה מהחזה של האחות ורואה שכתוב שם: חיל החלוץ של האדם במאבקו בגברים. מה זה? הן ישמידו את כל המין האנושי. לא יהיו יותר זיווגים. ואני מתחפש לאישה מיילדת, והולך לצד השני של בית החולים, שאף אחד לא מתעניין בו - והופך את כל הבנות שנולדות לבנים.

תכנון המשפחה

חלמתי שאשתי חלמה שהיא ירדה מהאוטובוס ושכחה את התינוק בתוך האוטובוס. והיא רצה ורצה אחרי הנהג שאומר שאין אף תינוק באוטובוס. ומתברר שאני לקחתי את התינוקת - זה בת! - ומלמד אותה דברים לא טובים. שם לה כיפה שחורה ומנסה להפוך אותה לבן. והיא מתמלאת בפחד: אתה לא תעשה את זה לבת שלנו, נכון? ואני מחבק אותה: אם תהיה לנו בת זה הדבר הכי טוב בשבילה, שהיא תהיה בן! ובהתחלה אני חושב שהאבות צריכים להשקיע בבנות יותר מבנים, שלא יצמח לנו עוד דור כזה. אבל יום אחד הילדה שכבר גדלה מחייכת אליי, ואני מבחין באימה שהילדה יוצאת דומה לאימה, שהיא כמוה. כל ההשקעה ירדה לטמיון. מה חשבת לעצמך, שתוכל לנצח את זה? אנחנו נחנך את הבנות שלנו אחרת, כן, באמת? הן יחנכו אותנו אחרת. ובינתיים אשתי כבר לימדה את הבן שלי לקרוא לה אבא.

ואני מבין שגם הבנים כבר דור אבוד, איך יגיע משיח? זהו דור שיש בו בעיה חמורה מאוד בזיווגים, שיכולה לנבוע אך ורק ממקור אחד: קלקול עמוק בייחוד העליון. הקב"ה והשכינה לא מתאימים. היא כבר לא ממש אישה וגם הוא כבר לא ממש גבר. הקשר ביניהם לא עובד, ולכן, כמו בשמיים, גם בארץ ישנה אותה תופעה של קלקול הזיווג. אם כן, יש רק פתרון אחד: השלמת ההיפוך. השכינה למעלה והקב"ה למטה. החלפת המקום בין הארץ והשמים. הארץ צריכה להפוך לרוח - והשמיים לחומר. צריך לעשות ימים כלילות, בדיוק כמו שעושים לילות כימים. החלום צריך להתחלף עם היום, והפנטזיה עם המציאות. אתה מבין את זה, בני?

נבון מנסה לגלות את המציאות מתחת לחלום - חכם יודע שהכול חלום

חלמתי שהשטריימל אומר לי בלילה: נבון מנסה להוריד את הבגדים כדי למצוא מתחתם את האשה. אבל חכם יודע שהכול בגדים. ואני חושב: מי יודע מה באמת קורה לאשתי מתחת לבגדים. מה היא מסתירה שם, מי יודע אם היא בכלל אשתי? ואני רץ הביתה, ודווקא הלילה קשה לי למצוא את הבית. הבית שלי! ואני נכנס הביתה, ובאמת שם לב שהיא מוזרה. שומע שהיא צוחקת בטלפון עם חברה. מתי היא צחקה ככה איתי אי פעם, מה כל כך מצחיק. דיברתם עליי, על מה דיברתם, אסור שיהיו לאישה סודות? אחותה הקטנה והמושכת, שהרבה יותר רזה ויפה ממנה והיא שונאת אותה עושה לי עיניים. אני יודע שבשבילה זו רק נקמה מתוקה באחותה. היא נהנית לראות שאני מסתכל עליה. אבל קשה לי להתעלם, אף פעם אישה לא עשתה לי עיניים. היא מחייכת אליי. אבל אני רואה את המבט, מתחשק לי לחנוק את הקטנה הזאת. חברות שלה שבחיים לא היו מסתכלות עליי לפני כן לא מפסיקות לפלרטט אתי, להתגרות בי, לעפעף. אתן לא מסוגלות לפרגן? מה היא עשתה לכן, למה כולם שונאים אותה, כולן מקנאות בה, אבל על מה (על החזה העצום שלה, שמביך אפילו נשים, ועוד יותר מהן את עצמה?). רחמנות על אשתי המסכנה, חסרת המזל, עם כזה בעל, מה רוצים ממנה. ואשתי מסתכלת עלי: אתה זר. אני לא מכירה אותך. ויוצאת מהחדר. מה קרה היום, מה רוצים ממני? אני מסתכל על הילדה והיא אומרת: אתה לא אבא שלי, והולכת אחריה. נשארנו לבד אני והאחות.

הקלקול

חלמתי שכנראה אכלתי קוגל מקולקל. ואני חייב לעשות דחוף דחוף, ואין לי איפה ואין לי איפה, וברגע האחרון אני מוריד את השטריימל ומשתמש בו כסיר לילה. ואז אני רואה שיש קרעי דפים בתוך הלכלוך, מגעיל לגעת אבל אני רואה שאלה דפי קודש שחייבים גניזה. אבל אני לא אכלתי שום דבר כזה! ואשתי בדיוק נכנסת. ואני מנסה להחביא את זה והיא שואלת מה יש לך שם? כלום, כלום. אתה מנסה להסתיר ממני? לא, לא. אז תראה לי, אני אשתך, אני רוצה לראות, צריכה לראות, חייבת! מנוולת. ואני לוקח את השטריימל ומלביש לה אותו על הפרצוף. וברגע זה נכנסת הילדה, שלמרות הכול הכול שנינו לא רוצים שהיא תתקלקל. והיא שואלת למה לאימא יש מסיכה שחורה? ואשתי מתאפקת ככל יכולתה, אבל לא יכולה לדבר משם. ואני יודע שכל נטל ההוכחה עליי ואין לי מושג מה לענות. "שטריימל זה, זה שטריימל. שטריימל זה זנב, זה שאריות של שועל זה, מה שנשאר, מקולקל, שטריימל זה על הפנים". ואשתי כבר לא מחזיקה מעמד, ומתחילה להתפקע. צחוק מר ונורא. והמסכה נופלת לה, והילדה מתחילה לצרוח. ואני רואה שבפתק שנדבק לה על האף כתוב: לא תנאף. ואני שואל: את שמת לי את הפתק הזה בתוך הקוגל?

אישי. נא לא לקרוא

חלמתי שאפשר לא רק להציץ לאשתי, בזמן שהיא חושבת שאני ישן, אלא להציץ לתוך האישה, מבפנים. לראות את הנשמה שמתבשלת שם. ואני יוצא ומתפקע מצחוק, והיא כועסת אבל גם מחייכת לעצמה. ואז מרימה עיניים מבוישות ומחייכת אליי. אחרי כל ההכרזות שלה שאישה - מרגישה. מבינה מבפנים - מה יש לה בפנים. זה בת - היא יודעת! ממש שטיפת מוח, אפילו אני התחלתי לחלום על ילדה. אבל אלוהים יודע מה הוא עושה בעולם הנסתר, בממלכת הסוד שבתוך האדם - והאולטרסאונד מאפשר להציץ. פותח חור הצצה לתווך השחור. בדיוק כמו אדמו"ר. אך - אולי זה עובד גם הפוך? כמו שהנשים מציצות עלינו מעזרת הנשים, אבל מעולם לא ראיתי מה קורה שם בפנים. למעשה, אף אחד לא יודע מה הן באמת עושות שם, כשאף אחד לא שם. ודווקא לכן - לך תדע מה נשים עושות בחושך כשאף אחד לא רואה. אולי אפילו אלוהים בכבודו, צדיק שכמותו, לא מציץ לנשים, לא אוסר כלום, ולא רוצה לדעת.

ואני הולך לכותל ומדביק את הפנים חזק חזק חזק לקיר ומנסה להציץ לאלוהים - בחריץ בין האבנים. ובהתחלה בדקות הראשונות באמת רואים רק שחור, אבל אז העיניים לאט לאט מתרגלות, ופתאום יש בפנים - הבהוב אור. אנשים הולכים! ואני הולך למנהרה בצד, יש המוני מתפללים שנדחקים אל הקיר, ולפתע רואה שכשאף אחד לא מסתכל, מישהו מזנק פנימה לתוך ארון הקודש, מאחורי הפרוכת - ונעלם. ואני נדחף ונדחף בהמון עד שמצליח להגיע לארון - וקופץ אחריו. ומישהו אומר סיסמה! ואני אומר מה? ואני מסנוור כולי, הכול מלא כהנים וכרזות. בונים את בית המקדש המשיחי. עבודת המקדש משחררת. לפני העבודה - טהרה. מקווה שהוא מזבח. ואני כבר מבין לאן כל זה מוביל, ומהר בורח החוצה מהתור פנימה, נדחק בצד, באבנים, משתחל לאיפה שהכותל, אבל מבפנים.

ואני רואה בחושך זקן אשמאי מציץ מבין החרכים - לעזרת הנשים. ואני תופס לו בזקן: אתה לא מתבייש? אבל נראה שהאנשים כאן איבדו את צלם אלוהים, והוא קורץ לי: מה, אתה לא יודע? אתה פה מהיום? חח... בוא תראה איזה ריגוש זה לראות אישה שמתפללת בכוונה עצומה, איך זה תופס את כולה, אח, לא סתם שיש מחיצה, איך שהיא נמסה! ואיך שהעיניים שלה עצומות, השפתיים שלה נעות, אוי, היא מסמיקה. ואני סוטר לו, והוא מסתכל על היד שלי, ואני מבין מהפנים שלו שעשיתי טעות. ואשתי מתקרבת לגב שלי ואני טורק את המחשב. מקווה שהמסך לא נשבר. והיא אומרת, כמעט בלעג: אל תדאג. אני לא מציצה לך למחשב.