אליהו

ספר אליהו שנעלם

חלמתי שאלוהים זימן אותי לפגישה. ואני מסתכל בתור הממתינים איזה אנשים משונים. ציפיתי לצדיקים ענקיים שאני אפילו לא מכיר, והנה יושב כאן איש אחד מסוכריות, עם זנב ארוך של נמלים שאוכלות אותו - והוא מת מפחד מהילדים בבית הכנסת, ולידו יושב אומלל אחד עם זנב במקום ראש שמתקשה לאזן את השטריימל, ולידו למדן גדול עם שני ראשים - ראש אחד בשביל תפילין של רש"י והשני בשביל תפילין של רבינו תם, ולידו בתוך פקעת קורים שחורים עכביש שהסתבך בהנחת תפילין של יד, ושאר מיני מסכנים. למה אני בתור הזה? ואני רואה שיש שם ירחונים של "לאישה". לא הגזימו? נכון שלא רוצים שמישהו יעשה בלגן, אבל מה? הפעמון מצלצל מעליי! אני בפנים. והוא אומר לי אני אענה לך לשאלה: למה הן לא מסוגלות? שאלת השאלות. תכנס פעם לראש של אחת כזאת, מה אתה מרגיש? בפנים? יש מקום? ואני אומר לו: אתה לא עונה לי על השאלה. עם כל הכבוד. והוא עונה: ויש כבוד, הא? נקסט. ואני יוצא החוצה מאוכזב. זה היה ממש קצר, בשביל זה חיכיתי כל השנים?

ואני מנסה להוריד את אליהו הנביא למחשב. והוא לא יורד. הקובץ תקוע כל הזמן על 98 אחוז. כמה מרגיז. ואני אומר מה נעשה. בואו ננסה להפעיל את התוכנית ככה. עם מה שיש. מה כבר יכול לקרות? ואני לוחץ על אליהו פעמיים. והוא מתעורר. בסך הכול אותו אליהו. אבל כשהוא פותח את הפה לפהק חסרות לו שתי שניים. לא נורא. ארנב הפוך. ואז כשהוא פותח את העיניים אני רואה שחסרים לו שני אישונים. או או. אני מתחיל לחשוש. מי יודע מה חסר לו מהמוח? אבל הוא נראה נחמד ומתחיל לחייך, לדבר, אל תקרא לי אליהו אליהו, אתה יכול לקרוא לי אלי. והוא כל הזמן אומר שכחתי משהו. ואני אומר לא נורא תיזכר. והוא אומר שזה מוזר, שזה לא הרגשה שהוא שכח משהו, זו הרגשה שהוא שכח שני דברים.

ואליהו מתחיל לפתוח לי חלונות במחשב. חלון בתוך חלון בתוך חלון, ואני יכול לראות יותר ויותר החוצה, עד שאני רואה את החלון עצמו מבחוץ. ועכשיו שאני כבר עמוק בתוך המחשב, אליהו מרגיש בנוח לתת לי הוראות, הוא כמו רובוט עם זקן. והוא אומר שזה רק מסגרות שהוא פותח, ועכשיו צריך למלא אותן בתוכן. שעכשיו זה הזמן להתעוררות מלמטה, שתורת המשיח תיכתב ע"י השכינה, כלומר ע"י ישראל, שהיא תעלה מלמטה למעלה. שזו תהיה תנועה ספרותית שלמה. 24 ספרים מצדכם עוד יש לכם, כדי להשלים עם הספר ה... ל-49=7x7. הבנת? ואתם צריכים לתת לו מצוות, כמו שהיה לפני החטא, שהאישה היתה אומרת לאיש מה לעשות - היא נתנה לי מן העץ ואוכל. נכון? הרי אחרת אי אפשר להבין לא את החטא ולא את התירוץ ולא את העונש - כי שמעת לקול אשתך. ועכשיו זה יהיה התיקון שהאישה תחזור למשול באיש. ואתם תעשו מעמד הר סיני הפוך, תעלו את התורה שלכם להר גבוה וה' יבוא לקחת אותה, מצידי אפילו תשלחו אותה בטיל עם נביא הפוך - לאלוהים. אל תעשו את הטעות שלי, שלא כתבתי את ספר אליהו, ואח"כ כבר נכתבו נבואות החורבן של ישעיהו וכבר היה מאוחר מדי לעצור את החורבן. אני חשבתי שאני צריך לתקן את המלכות של אחאב.
- ואלוהים חשב אחרת?
- המלכות חשבה אחרת. תראה, המדינה החוטאת זו רק מסגרת. הצרה האמיתית היא כשאין לה תוכן, כשהמדינה נשארת רווקה, ואין אף צדיק בארץ שיפרה אותה, שישתמש ביצר לעשות תורה...
- אז זו היא שלא רצתה אותך?
- אבל למה היא לא רצתה? כי התורה לא היתה מספיק מפתה. אני ניסיתי לעבוד ישירות מול המלכות, אבל כשהזיווג ישיר זה פשוט גילוי עריות. צריך לכסות אותו בשמיכה של התורה, בחושך של התורה, להלביש את היצר בתורה, אף פעם לא באמת לגעת בה, הכול רק דרך התורה... הכול ברמז, בשו-שו, לא בפשט. אתה מבין? מותר לך לגלות טפח רק אם אתה מכסה טפחיים. והוא שם לי יד על העיניים.

כיסוי אליהו

חלמתי שאליהו נפל עליי מהשמיים, פצוע קשה, והוא שם לי יד על פה: אין זמן לשאלות. ולא ברור לי איך הוא ברח, אבל הוא אומר לי: תיגע במסך. בוא, אני רואה שאתה כל כך מפחד, אני אגלה לך למה היה חורבן. אתה יודע מה ההבדל בין לגעת בפסל לבנאדם? שפסל לא מלבישים. זה מה שקרה אחרי שלמה, שהפסיקו להיכתב ספרים חדשים, הכול בגלל קהלת, הפסיקו להלביש בתורה את הנשים, נגמרו החידושים, והעם פנה לעבודת אלילים. כל עוד היה תוכן גם המסגרת החזיקה, כל העולם האלילי פחד מאיתנו כשכתבנו את התורה, שיר השירים הרתיע אותם כל כך שהיה שלום כל ימי שלמה, ושירת הים הייתה יותר יעילה מצוללת גרעינית. אבל כשמתעסקים רק במסגרת החיצונית, והופכים אותה לתוכן... ואני אגלה לך שזה הטריק הכי מלוכלך של המסגרת המדינית הטמאה - שהיא מתחפשת לתוכן. היא כל הזמן רוצה שיתעסקו בה, שייגעו בה, כל הזמן מחשבת להתמוטט עליך, כאילו היא מעניינת, איכס. ואם נגעת בה, מטוב ועד רע, היא כבר ניצחה. עצם העיסוק ביצר הרע - הוא בעצמו יצר הרע. ולכן תשמע לי שצריך לעזוב את המלחמה הישירה של יצר הטוב ביצר הרע, כמה שהיא מפתה. צריך להתעלות מעל היצרים של עץ הדעת - אל היצרים של עץ החיים. אתה מבין? חייבים להתקדם מעבר ליצר הטוב וליצר הרע, אל הזיווג שלהם - יצר התורה.

בקיצור, אתה שואל אותי איך להתחיל? הוא התחיל מההתחלה, בראשית, אז עכשיו צריך להתחיל מהסוף, באחרית. ושלא תבין אותי לא נכון, אני לא אומר שאנחנו הולכים לגאולה. זה לא הכיוון לגאולה, אלא לתוהו. ודווקא בגלל זה אני צריך שתתחילו את הספרים האלה, לפחות תתחילו, צריך להכין את השרידים שמהם יהיה אפשר לבנות עולם חדש. הרי גם האותיות של התורה הנוכחית הם יצורים שחיו בעולם קדמון. אתה צריך לדמיין עולם שבו אתה אות, והחיבור שלך עם אחרים הוא מילה, והחיבור הבא הוא פסוק, וכו'. ואז אולי תוכל להתחיל בכלל לתפוס מי הם יהיו, היצורים שקוראים אותך כאות פשוטה, שיכולים לכתוב אותך במקש אחד, שאתה מקש על המקלדת שלהם. ואני שומע נקישות על השירותים על הדלת, ואשתי שואלת: מה אתה כותב שם? מתי אתה יוצא?

2

חלמתי שאני מתעורר ופוקח עיניים בחושך מאחורי היד של אליהו. ופתאום אני רואה דרך היד שלו שיש לו חור מתחת לאדרת. ואני מוריד את הכיסוי איפה שהוא מתקלף, ואני רואה שהעור שלו זה קלף של ספר תורה. ומתחת יש עוד שכבה. ועוד שכבה. והוא אומר: תפסיק, זה כמו גליל נייר טואלט, אם תמשיך לא יישאר ממני כלום. ואני קולט שכל הזמן הזה שדיברנו הוא הסתיר את הפציעה, דימם עוד ועוד דיו, שמחק את כל מה שכתוב שם, הכול הפך לכתם אחד שחור. והוא כבר גוסס ויוצאים לו קילוחי דיו מהגרון, שמשחירים את כל המסך, והוא אומר, מחרחר, מתבלבל בתוך הדפים של עצמו, ברור שהוא לא יספיק את מה שהוא רצה להגיד. ואני מרחם עליו, ומתחיל לקרוא מתוך המסך בעצמי, במהירות שיא, את מה שכתוב בתוכו. ואני מגלה שם עוד חור.

ממלכת הלילה

חלמתי שמגיעה מלחמת גוג ומגוג, וקוראים לי למילואים. והמפקד הוא חרדי שמן כזה, שצריך שלושה חיילים כדי לגלגל אותו מעמדה לעמדה, והוא כל הזמן צועק תיזהרו לי על הזקן. ובלילה הוא נותן תדרוך שמירה: אתם חושבים שאלוהים צריך לפנות אליכם בשפה גבוהה? הוא יכול לפנות אליכם בשפה נמוכה. אתם חושבים שאלוהים הוא חרדי שמן כזה, עם שטריימל בקנה מידה קוסמי - שזהו היקום - שעשוי מזנבות של חיות הקודש - שזו תורת המיתרים? הרי למה החלל שחור ועגול - השטריימל הוא השמיים החדשים! כשאתם רואים דמות חשוכה, תפתחו בנוהל מעצר חשוך. אין כאן מקום לחשוב פעמיים. הטעות היא תמיד להדליק את האור - ואז המשיח בורח לנו בין הידיים. או בין הרגליים. או בין העיניים, או בין האוזניים. אתם לא הייתם מזהים את אלוהים אפילו אם הוא היה נוחת עליכם מהחלל. אתם עדיין מחכים לאורות מהשמיים, ולא הבנתם שהחלל הוא שחור.

ואת הכוכבים לממשלת הלילה

חלמתי שהחייזרים נוחתים והחילונים מקנטרים: נו, אז איפה בתורה נבראו החייזרים? ועונים להם: תתפלאו, אבל לפניכם. ומסתבר שלפי הדת היהודית החייזרים נבראו ביום הרביעי, יומיים לפני האדם. אבל אף אחד לא התכונן להשלכות הדתיות של הגעתם. תקופות ארוכות הם הסתובבו כאן בזהות סמויה, מחפשים איזשהו רעיון חדש. אחר כך הגיעו התיירים. זה היה קצת מצחיק לשים אותם דרגה אחת מתחת לגויים, אבל מעל לבהמות הטהורות. הם באמת נראו קצת כמו בהמות. היה אפילו מי שראה בהם חיות הקודש. אבל בהמשך כבר היה ברור שהם מצד הסטרא אחרא, האדם שנברא בצלם השטן. ממשלת הלילה.

קיצור תולדות השמיים

חלמתי שהכוכבים מתרבים בשמים. בהתחלה לא שמים לב, אבל לאט לאט הלילה נהיה בהיר כמו במדבר, ואחר כך זה כבר נהיה מפחיד, מי בורא כל כך הרבה עולמות? והשמיים כבר כל כך לבנים, נשארו בתוכם רק חורים קטנים, שבני האדם באותה תקופה קוראים להם כוכבים שחורים, ובסוף גם הם נסתמים וכל הלילה לבן. ובהתחלה לא שמים לב והשמים מאירים כמקודם, אבל חלק מהכוכבים מתעמעמים, ונכבים, והמגיפה מתפשטת, עוד ועוד עולמות נהרסים, עד שבסוף הכוכבים האחרונים נעלמים בשמים שחורים ללא כוכבים.

חברותא מעולם אחר

חלמתי שאני פוגש חייזר חרדי עם שטריימל ירוק, והוא זוחל על הבמה בבית הכנסת, אבל לא נותנים לו עלייה אפילו שהוא אורח מרחוק, מביישים אותו שהוא לא ישראל. והוא מתחיל לעשות מהומה, שבימות המשיח יום שמיני בשבוע, ויש עלייה שמינית, שהוא יעלה בה, ושבעולם הבא יש אפילו יום עשירי, כי בעולם שלהם יש שתי שמשות, ושם מתגשמת הנבואה שאור הלבנה הוא כאור החמה. והוא נעלב עד עמקי נשמתו, או כל דבר אחר שיש להם בפנים: מה, אני גוי? אתם יודעים שבברית מילה שלנו, אצלנו אין אברי רבייה, כורתים חלק מהמוח? וההלכה, יש לכם מושג כמה הלכות התפתחו במשך מיליוני שנים? והרדיפות, אצלנו היו שואות של 99.9%! וכל העמידה במוסף הוא מתנדנד כמו תולעת לאלף זוויות, בחיי שזה מצחיק עד דמעות, כמו לולב ירוק שבלע רקדנית בטן. ומרוב נענועים והתלהבות והשתחוויות לאלף מקומות קדושים בגלקסיה - הוא מתחיל לדפוק את הראש ברצפה כמו קפיץ משוגע, קדימה אחורה זהירות על המנורה, ואני רואה איך האנשים מתקשים שלא להתפוצץ מצחוק, קוברים את עצמם בסידורים, מאדימים, נחנקים, נושכים את הלשון, חלק משתין במכנסיים, ואני מתפלל שהוא לא ישים לב, כל כך כל כך לא נעים, אף אחד לא מתרכז בתפילה, ופתאום מפר את הדממה קול תרועה רמה שמישהו מנסה לחנוק, ונכבדי הקהל מתחילים לאבד שליטה ולהתפתל תוך מאמץ עילאי להמשיך ולעמוד כמו מקל, וזה רק יותר מצחיק, יוצאים מהם גזים משונים, זה פשוט הורג, ובסוף גם הרבנים כבר לא מסוגלים להתאפק, הם פשוט נקרעים, ומתחילים ליפול על הרצפה, אחד אחרי השני, מתפקעים. בקיצור, ביזיון למין האנושי. ואחרי התפילה הוא עומד לבד ולאף אחד לא נעים להזמין אותו הביתה לסעודת שבת, אף אחד לא ניגש אפילו לומר שבת שלום. גועל נפש. ובסוף אין ברירה ואני נאלץ להזמין אותו אלינו, למרות שהוא יראה את הכול, מופת לבית יהודי.

והוא מסביר לי בדרך שאצלם התנ"ך ממשיך בסיפור גן עדן בסיפור של נחש הראשון, הוא הגיבור שנענש, ואיזה ילדים נולדו לו, עשרה דורות של נחשים, ושהם הצאצאים של התולעים ההם. כלומר, הוא רואה שאני חושש, אל תדאג אני לא אנשוך אותך. והוא מספר שהאבות שלהם הם נחשים דקדושה. כשאמרו לאביהם לך לך מארצך זה מסע קצת יותר ארוך מאצלנו, הוא מגחך, והמצווה הכי קשה אצלם זה לעלות לרגל. ואנחנו מתקדמים כמו תולעת, ואני חושב שעוד מעט אשמע את "כמה שעות אני צריכה לחכות לך שתחזור מבית הכנסת?", ומתחיל להכין אותו למה שצפוי אצלנו, והחייזר מייד מייעץ לי, כמי שיודע על מה אני מדבר, מנסיונו הבין כוכבי בשמיים: אצלכם האדם עשוי מעפר והאישה עשויה מאיש. אז אם האיש גבוה מעפר האישה עשויה מדבר גבוה מהאיש, ואם האדם נחות מעפר גם היא נחותה ממנו. והיחס שלך לאדמה מקרין גם על היחס שלך לכוכבים אחרים. צריך היה לשלוח אסטרונאוט צדיק אל הלבנה, שזה שם מכובס לשכינה, ולכבד את הרוחניות העתיקה של השמיים, ואת הזיווג בין הארץ לעולם העליון. צעד קטן לאדם, צעד גדול לאלוקות. ובמקום זה שלחתם גוי, שדרך עליה כמו עפר, וקרא לה ירח, כמו איזה גבר קירח. לנו יש הכול, כולל תוכנית חלל רוחנית, בראשות אדמו"רנאוט.
- אבל חבר, זה הכול היה שקר! אשליה חומרית שנקראת חלום אמריקאי. אין באמת אפשרות למסע לירח, תקרא ברמב"ם - מי שינסה ייתקל בגלגלים.
- סליחה רבינו?
- כבודו, הגאולה הרי תבוא כשהחמה והלבנה יפגשו - בזיווג שלם. לכן, ואני אומר לך את זה בתור מי שנחשב פה חייזר, מה שצריך לעשות זה לדחוף את הלבנה לתוך השמש. לפיכך הדרך היחידה להבאת המשיח, פטנט עולמי, היא להרחיק מאוד בחלל ולהטות אסטרואיד, ואם הוא מספיק רחוק בזמן, מספיק שאני אתן לו מכה קטנה עם האצבע בכיוון הנכון, והוא יתנגש עם הירח, ויעיף אותו לכיוון השמש. כמו ביליארד של כוכבים. וכל מה שצריך זה איזה אסטרונאוט מעופף במיוחד - שיהיה החמור הלבן.
- אהם, קצת לא ברור לי רק איך זה מסתדר עם ההלכה. מה עם כל המועדים? מה עם קידוש לבנה?
- זה בדיוק יהיה הקידושין שלה. החתונה של המאור הקטן עם המאור הגדול, ואז כשהם יהיו כאחד, תתגשם הנבואה שאור הלבנה יהיה כאור החמה, פשוט כי זוג הגופים השמימיים היריבים של היום והלילה יהיה לבשר אחד. בימות המשיח, החודש ימשך שנה, והשנה תימשך חודש. החסידות היא ציונות קוסמית: במקום לחכות לגאולה על הארץ, או לנסות לזייף גאולה על הארץ, אנחנו נעצב מחדש את השמיים. וזאת בעזרת חתונה שמיימית בתוך חופת השמיים. קידוש החודש יהיה ראש השנה, וככה יתוקנו כל הליקויים, והלוח המוסלמי יהיה הלוח הנוצרי יהיה הלוח היהודי, ויהיה לא רק שלום עולמי, אלא שלום קוסמי. חזון אחרית הימים של מערכת השמש - שתהיה גם מערכת הירח - שיהיה גם חזון אחרית הלילות, כי הלילה יהיה מושלם. בלי ירח - עלטה מוחלטת.
- אהם, ומה הרב שלך אומר על כל זה?
- אתה יודע, בתחילת הנישואים הלכתי לרב והוא אמר לי: אישה לבד זה צרה צרורה, אישה וילד מבטלים אחד את השני, כמו מינוס ופלוס.
- טוב, נראה לי שאני מאחר, צריך ללכת.
- חכה, רק אחר כך הבנתי שאני המינוס.
- אני חייב לטוס.
- לא תישאר אפילו לקידוש?

אונס קבוצתי של התורה

חלמתי שאני הולך להרצאה של אליהו הנביא. ואני רואה שלפני ההרצאה החוצפן הזה מדביק לעצמו זקן שמגיע עד הרצפה. ואני אומר לעצמי שהפעם אני אחשוף את המוקיון הזה ומתיישב בשורה הראשונה. והוא פותח: כה אמר אליהו. אני רוצה לדבר הלילה על חיוניות הזיוף ברוח הדת. אנו חוזים בחזרה דיאלקטית במחקר הזוהר לתפיסה שהספר כן נכתב על ידי רמד"ל. אחרי הכל, הגיוון העצום בו עדיין איננו מגוון כמו טקסטים של מחברים מרובים. אותי פחות מעניין מי כתב את הספר, ויותר מעניינת האפשרות שהוא נכתב על ידי אדם אחד, שמתוך בדידות רוחנית עצומה וניכור והשפלה וחוסר הכרה מיהו מצד סביבתו ואשתו, הוא מעמיד פנים לפניה כרודף בצע, בורא לו בני שיח הראויים לו, ויוצר שיח שהוא מופת של הרוח הדתית. ומה שמעניין כאן זה בחירתו בזיוף, ובעיקר מודעתו לזיוף, והכלים הרעיוניים שבהם הוא מתייחס אליה, כחלק לגיטימי, הכרחי וחיובי ביצירתיות הדתית. בניגוד למשה, הוא מכיר בקרינת עור פניו ובנחיצות המסכה. זו פריצת הדרך שאפשרה את הזוהר. בואו נשאל את עצמנו, למשל, מה הייתה תודעתו הדתית של ישעיהו הרביעי? האם הוא חי בתודעת זיוף? הרי הדת איננה תוצר של הונאה וזיוף חד פעמי, אלא של פעולות זיוף מתמשכות, לעתים לאורך דורות. ישנם הטוענים שככל שהדת פרימיטיבית יותר היא מזויפת פחות, וגם המודעות לכך פחותה. זיוף בטקסים שאמאניים? הם פשוט לקחו סמים. אבל קיימת גם האפשרות שככל שאנו מתרחקים ממקור הזיוף פוסקת אצלנו תודעת הזיוף. זה נראה אותנטי. האם אנו נמצאים בתהליך בלתי הפיך של הצטמצמות מרחב הזיוף ולפיכך של התנוונות הדת? הזוהר מציע, ומוכיח מתוכו, שמודעות דתית לזיוף מאפשרת להתגבר על המודעות החילונית אליו - המודעות לזיוף הדתי. נשים לב לתופעה המוזרה לכאורה, שכל הדתות הגדולות מעמידות למאמיניהם דרישות שאין אדם יכול לעמוד בהן. הן מוכנות לשלם את מחיר הניכור והשחיתות, אך ורק משום שהם חלק אינטגרלי מהזיוף, שהוא נשמת אפה של הדת והמנוע הרגשי המרכזי שמאחוריה. לפיכך, השלילה המודרנית של הזיוף היא המחסום הגדול ביותר בו נתקלה היצירתיות הדתית. משבר זה הוא הוא הגורם לקיפאון הדתי ולפונדמנטליזם. זהו עצם הכפירה וחוסר האמונה. במילים אחרות, זהו הניתוק מהאל, שבריאת עולמו מתוארת בקבלה כאקט של זיוף בקנה מידה קוסמי, שבו הוא מרמה את עצמו, וכאילו מסתתר מהעולם. כך נוצרת אשליית הבחירה, הטוב והרע, הטבע, וגם האדם. והלא עצם לימוד התורה הוא הזיוף שבו קולו של משה מדבר מגרונך את מה שאתה חושב. לכן כיום היצירתיות בלימוד נחסמה בפנינו, בפועל, כאשר אנו מודעים לה, ופורחת רק בחוסר המודעות (המזויף גם הוא) של העולם החרדי (שמנסה לזייף את האותנטיות, ומכאן חרדתו). מה שמעניין לענייננו זה לזהות את תודעת הזיוף השונה בטקסטים שונים, ואת התפתחותה והשתכללותה, כציר של התפתחות הדת. הרי המחסום האמתי לבניית בית המקדש הוא הפחד של הדתיים (לא החילונים!) שלא תרד אש מהשמיים והכול יתברר כחרטא-ברטא. והם שוכחים שמצווה להביא אש מן האדיוט. אכן, הפרויקט הגדול האחרון של היהדות, כפי שהבין אותו האדמו"ר מחב"ד, יהיה הפרויקט של זיוף המשיח, שמתאפשר ע"פ הרמב"ם דרך מושג החזקה (מה שהחזיקו הרבים). השבתאות נכשלה כי הזיוף היה גרוע, ואילו הפעם הזיוף יהיה מוצלח. כי הזיוף בעצמו יהיה מזויף. ואני מתנפל עליו - וקורע לו את הזקן הלבן. ויורד לו מלא דם. על הסנטר, על הצוואר, על החולצה הלבנה. זקן של דם.

ועל חטאים שאנו חייבים עליהם ארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק

חלמתי שאני נכנס לבית המדרש - ובית המדרש ריק. רק ספרים מכל הקירות. ופתאום עף עליי ספר מאחורה - אאוץ' - ואני צועק: מי זרק את זה? אבל אין תשובה. והספרים מתחילים לסקול אותי, בהתחלה רק אחד האחרונים מעז לזרוק עליי את החבר שלו, ואז גמרות שלמות, ש"סים, רמב"מים ענקיים עפים עליי, מוות בסקילה זו המיתה הכי אכזרית, או אולי שריפה? אני לא זוכר, זה בטח בתוך אחד הספרים. ואני עושה עסקה עם אלוהים שיציל אותי עכשיו, ואני מוכן למיתה היותר חמורה שבתורה - אפילו שריפה. מה בעצם עדיף, להיהרג בעולמה של תורה, או להיחנק בתוך עצמי, או אולי להישרף, שחור כולי? מבין ארבע מיתות שבתורה, מהי מיתת בית דין הכי גרועה? הלוואי שהייתי לומד יותר גמרא - ויודע כרגע, ברגע האמת. ואני יוצא מתוך ערימת הספרים, כמו הר באמצע האולם, ואחר כך אני עוד צריך לסדר את כל הספרים בבית המדרש.
ובדרך הביתה מישהו שואל אותי אם יש לי אש - ואני בורח. ואני מתחיל לחיות בתוך מים. ואני אומר לעצמי שמים זה תורה, ובכלל, כל המלאכים בשמים חיים בתוך מים, זה הרי הצד השני של הרקיע. מבחינתנו הם עפים, אבל בעצם הם צוללים. וככה אני חי בתוך הבועה שלי, מחוק במיטה, כותב ולא שוכב, ואף אחד לא יודע איזה הפסד זה. מאה אפס. כולם חושבים שיש אלוהים מצד אחד ושטן מצד שני, צדיק מצד אחד ורשע מצד שני, פרופסור מצד אחד - ופושטק מהצד השני. מה שאני הבנתי זה ששניהם - השכינה והסטרא אחרא, האדמו"ר והחמור, המרצה והערס - שניהם באמת בצד אחד. ואני בצד השני.

העונש

חלמתי שהתינוק לא יודע לישון. גם אתה הצטרפת, נגד השינה? לא סתם היא מוציאה אותו בעגלה לשמש נגד רצוני, היא יודעת מה לעשות כדי להפוך אותו לבֶּן אור, כמוה, במקום בן חושך. הוא סובל ממחסור חמור בחשיפה לחושך - והיא ממכרת אותו לחלב לבן. לא עזר שהוספתי לשטריימל עיניים כדי לחבב ביניהם, הוא בקושי מתעניין בבובת השטריימל, ולעומת זאת מתעניין מאוד בעיניים הפקוחות של השדיים. אם הוא לא יחלום מספיק, איך יתגשם החלום? הכול ירד לטמיון ואני אשאר רק עם החלומות, ועם השטריימל, ועם העיניים העצומות - שבתוכו. המילה הכי יפה בשפה העברית היא: מטומטם. הכול היה בתוך הראש שלי. ואני חולם שבסוף הסידור יש דף עם תגובה קבועה: אלוהים שוקל את בקשתך והוא יקבל החלטה בימים הקרובים.

סופה של המהפכה

חלמתי שאני חי בתקופת פוסט-אליהו. לפני מותו, אליהו כינס את בני הנביאים למפגש חשאי. בלי לגלות להם דבר, הנכדים התכנסו למפגש עוד יותר חשאי, שהוסתר אפילו ממנו. ודור הנינים כבר התכנסו למפגש שהוסתר אפילו מהם עצמם. עניין שלא היה מובן כלל, כי לשלושתם אליהו השאיר אותה צוואה, אותו כתב חידה סתום: חלום ללא יום ויום ללא חלום. אף אחד לא יודע למה הוא התכוון, בכל המהלך, אבל התוצאות היו קטסטרופליות. אבל איך יודעים שהוא לא התכוון לתוצאות קטסטרופליות? הכת הראשונה אסרה מלחמה חשאית נגד פרעה ועמלק ולבן והמן וישמעאל ואדום ואשור ובבל ומי לא? וצבעה את הארץ בדם. אבל השפעתה החווירה לעומת הכת השנייה, שחפרה בתוך האיברים הפנימיים של הארץ מבפנים, נקבים נקבים חלולים חלולים, ועוד שרה בכל פה, לא יכולת לפקוח עין או אוזן בלי לראות ולשמוע, לא יכולת לחשוב בלי לחשוב בדימויים המעוותים שלהם! דם לבן, חלב אדום, זָקן שהוא נחש, ונחש שהוא זָקן. אבל כל זה עוד כלום לעומת הכת השלישית, שבמסווה של חשיבה לגיטימית השתלטה על נפשות יקרות, יקרות, עד שההיגיון עצמו הפך לחלום. הוקמה רשת שהתפשטה כמו סרטן, קשרה קשרים כמו עכביש, ועד היום לא בוערה עד הסוף, וחושדים שיש גרורות אפילו במוח, אין לדעת, כי איך לדעת, כי אין דעת. סרטן בראש האומה. במקום צבא עם שלוש זרועות קיבלנו מפלצת עם שלוש ידיים (או לדעת הכת האחרונה: שלושה ראשים עם אצבע כותבת אחת). ביטחון, חוץ וכלכלה בלי ראש ממשלה. המדינה התמוטטה. החברה נקרעה לגזרים. אבל העולם הרוחני שנוצר הספיק לכל הגלות השלישית.

מה נשאר?

חלמתי שאליהו יושב עם העורבים, והם עושים סעודת משיח. ואליהו פותח: כדי להשמיד את הגוף היה צריך שואה גופנית של שבע שנים בגולה. כדי להשמיד את הרוח היה צריך שואה רוחנית של שבעים שנה בא"י. מה נשאר לנו? אמר העורב השחור: מה נשאר? נשארה הנשמה. נשמה ללא גוף וללא רוח, ללא אדם וללא אוויר, ללא אדמה וללא שמיים. והארץ נשמה. משל לצדיק שמן אחד שנשמתו התגלגלה בחזיר. והחזיר כל הזמן רצה להיכנס לבית הכנסת והיו בועטים ומגרשים אותו. מה עשה? חיכה לקדושה, ונכנס פנימה כשכולם עומדים ולא יכולים לזוז. קדוש, קדוש, קדוש, הוא נחר, ויצא לו חו חו חו. נתנו אותו לשוחט כשר, שייתן אותו למאכל גוי. אבל השוחט לא ידע מאיפה שוחטים חזיר, היו לו שבעה סנטרים כפולים. נחר החזיר הקדוש: שמע ישראל השם אלוהינו השם... ונחר אותו השוחט, ויצאה נשמתו בחזיר. אמר העורב הלבן: מה נשאר? ניצולים, מתיבת נח. הם היו יושבים כל לילה במרתף בגטו, ועושים סעודת צום, שאוכלים בה אוויר ורוח. לכן הם הכינו צידה רוחנית לעוד אלף שנה, האלף השביעי: מן הבהמה הטהורה, תורה של משיח, שנשרפה - קורבן. ומן הבהמה שאיננה טהורה, תורה של חמור, שנשארה - כי היא לא כשרה. ואז שלחו מן התיבה החוצה רב שחור. והוא חזר. ואז שלחו מן התיבה אתון לבנה. והיא לא חזרה. והיו להם בתיבה בגטו שניים שניים מכל החיות ביהדות, שלמדו בחברותא. ורק החמור הלבן נותר ללא בת זוג ובכה: למה יימח זרעי מעל פני האדמה? למה תיעלם רק תורתי? אז נתנו לו את המשיח. והמשיח רכב עליו, ואמר לו: קל וחמור. ונתן לו גזר נקבה, וענה לו בחזרה: גזרה שווה. מיד ירד ממנו המשיח. ועד היום הם מתווכחים מי ירכב על מי. ולכן עוד לא הגיעו. אמר העורב השחור-לבן: מה נשאר? נשארה מנה אחרונה. קמו העורבים ואכלו את נבלתו של אליהו.

?

חלמתי שאני החסיד האחרון של אליהו. וקוראים לי העורב. ואין לי למי להעביר הלאה את הסוד. אז אני לוקח את המגילה ומתחיל לאכול אותה. קרע אחר קרע. פסוק אחר פסוק. הם לא מסוגלים לעכל רעיונות, אז אני משכתב אותם בעברית מודרנית, כשכל משפט הוא ביס אחד: אליהו טיפס לראש הארגון במשך 40 שנה, ונעלם בערפל. ואז הוא ירד ונתן לנו את התורה הארגונית. כל ארגון אמיתי - הוא ארגון דתי, ויש לו ליבת סוד. העולם הארגוני אופף כל: כל אדם הוא ארגון, וארגון-העל הוא אלוהים. כל ארגון צריך מלך, כהן ונביא. המלך על הניהול, הכהן על הפולחן, והנביא על החלום. הפולחן הוא הסוד המתמיד של הארגון, שהוסתר בארגון. המלוכה היא סוד פעולת הארגון, שמוסתר בארגון. והנבואה היא סוד העתיד של הארגון, שמסתתר בארגון. לכן הכהן עוסק בשימור סוד העבר בארגון, המלך בסוד ההווה, והנביא בסוד העתיד. נביא גדול שרואה בחושך, כמו משה, מוריד תורה לארגון, כי תורה היא חלום מאורגן לדורות קדימה. והמשיח הוא הארגון של החלום בצורת אדם. מלך העתיד. והחמור הוא הארגון החי והמסגרת החיה להבאת המשיח. החלום כצורת חיים. כהן העתיד. ותורת המשיח היא עתיד התורה של הארגון. החלום בצורת תורה. התורה הארגונית העתידית. ואילו אליהו הוא נביא העתיד. המבשר של המשיח - עוד בלילה לפניו. החלום כהבטחה חשוכה. כצורת סוד שחור. והעורב? הביס האחרון נתקע לי במקור. אני נחנק. ואני חושב: למה החיים שלי מסתיימים במוות? הייתי הרבה יותר מעדיף שיסתיימו בסימן שאלה.